|
|
|
בא בימים |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 5351 |
|
|
אורלוב הוא צייר זקן ונבגד המצייר מתים לפרנסתו. לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת. המפגש בין שניהם מוליד מחול נוגע ללב של כנות, חמלה וזיכרון. אורלוב, שׂבע ימים וכישלונות, פורש בפני האישה הזרה את סיפור חייו, והיא מחזירה לו בסיפור מפתיע משלה. ככל שהלילה מעמיק והשעות נוקפות, אורלוב מגלה כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו לגמרי – גילוי שצובע באור חדש את המפגש ביניהם, שני מכרים שלא נפגשו מעולם.
בפתח העשור התשיעי לחייו, יורם קניוק מוציא מתחת ידו נובלה חדשה ויפהפייה, מרוכזת וצלולה כבדולח. בסגנונו הייחודי והכן, המערב חומרים אוטוביוגרפיים ובדיוניים, זיכרונות אמיתיים ואפשריים, רוקם קניוק בעצבים חשופים סיפור מרגש על צייר כושל ובא בימים הלומד להשלים עם ניצחונו, על שלם שנולד מתוך החסר, על קלוּת שנקנית ביגיעה, ועל התנגשות חזיתית עם החיים דווקא על סף המוות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 10/07/2018
איך להגדיר את הספר של קניוק? הספר מתחמק מהגדרות. ניסיתי להסביר על מה הספר, ואמרתי: הספר הוא לא "על מה". הוא נוגע בך. אתה קורא ולא מבין מה עובר עליך, ולא יכול להפסיק, כמו לשון המתעקשת לחזור ולחטט בשן הפגומה וכאובה. אולי בגלל אופן הכתיבה הרציף ללא הפסקות ללא מרווחי נשימה ללא חלוקה לפרקים... המשך הביקורת
איך להגדיר את הספר של קניוק? הספר מתחמק מהגדרות. ניסיתי להסביר על מה הספר, ואמרתי: הספר הוא לא "על מה". הוא נוגע בך. אתה קורא ולא מבין מה עובר עליך, ולא יכול להפסיק, כמו לשון המתעקשת לחזור ולחטט בשן הפגומה וכאובה. אולי בגלל אופן הכתיבה הרציף ללא הפסקות ללא מרווחי נשימה ללא חלוקה לפרקים או פסקאות. כלומר יש פסקאות אבל אין להן משמעות שעומדת בפני עצמה.
ומה הוא רוצה להגיד? מה לא. "כולנו נהיה פעם רגעים נשכחים חסרי שמות, משהו המחזיק הווה נמשך הוא נדיר."
קניוק מדבר על מוות ועל אמנות ועל הכלום ועל הכול ועל דתות ועל נשים וגברים. ובסוף אני שואלת: מה הוא אמר? אין לי שמץ של מושג. אלו לא דברים שעוברים במילים. אמנם הספר רקום ממילים, ולא סתם מילים, מילים יפות כל כך, רדופות, הרודפות זו אחר זו ברצף חסר נשימה. ולמרות זאת, כל מה שקניוק אומר הוא מה שבין המילים, במרווחים שכמעט שאין בהן.
המשפט הפותח את הספר, מוסר את מה שהספר רוצה לומר לנו: "בתחילה היה כמעט. הכול כמעט בא, כמעט נוגע. הרגע שבין הדברים הוא עיקר הדברים, שהם רק הדבק ולא להפך."
בתוך הכמעט הזה, חוקר קניוק איך אפשר לעשות אמנות שתיגע ממש במהות של הדברים. וכך הוא אומר: "הרי אף פעם לא ציירתי באמת את מה שרציתי לצייר. ציירתי את מה שלא יכולתי."
ומה זה חיים ומה זה מוות? המספר מצייר אנשים מתים, מקים אותם לחיים אחרי מותם. וכך הוא מצייר אותם: "עמדתי מול המראה וניסיתי להבין מה ראית בי ואיך זה שהציור כה דומה למי שאני בתוכי ועם זאת כה לא דומה לי." כיון שהמספר מעלה בציורו את המהות הפנימית, מלאת החיים, של המתים שאותם הוא מצייר.
אבל איזו סתירה מורכבת חיה באיש הזה. החתירה העיקשת, הבלתי נלאית, לאמת האמנותית: "יכולת להיות צייר מצליח אבל בחרת לא להכיר ולא להתעניין בדעת הרוב אלא לפרוש לדרך אחרת כי חשבת שלא יבינו את האמת המוחלטת שלך. זה העניין, אתה אחד ויחיד לטוב ולרע." ומצד שני, התחושה הזו, שהוא לא מספיק טוב. "ומן הדברים הללו בדיוק בא ערכה המפואר של עבודתי - בזכות אי-חשיבותה הנצחית."
החיפוש אחר החיות המהותית של הדברים, אבל אקורד הסיום הנוגה: "מעולם לא האמנתי בקיומה של נשמה, ועדיין אינני מאמין. אילו היתה קיימת, ודאי לא היתה אלא הרף עין בלבד, כמעט רגע שבין החיים לבין המוות." אם זה באמת כך, אם באמת קניוק מאמין שהכל עובר וחולף, אז לשם מה לעמול כל כך קשה כדי לגעת באמת אמנותית, אם אין בזה אמירה נצחית?
ספר חד פעמי.
תאריך הכנסה לאתר 26/05/2017
הייתי תינוקת יפה, כך לפחות סחו לי הוריי.
נולדתי קירחת, לבנה וכחולת עיניים.
אמא שלי מספרת שכשהאחות שמה אותי בקונסולת התינוקות השקופה והצמידה בעדינות את תג השם לידי, הבטתי בה במבט מסוקרן ולא בכיתי לרגע.
היה לי ברור שזאת אמא שלי והכל מעתה... המשך הביקורת
הייתי תינוקת יפה, כך לפחות סחו לי הוריי.
נולדתי קירחת, לבנה וכחולת עיניים.
אמא שלי מספרת שכשהאחות שמה אותי בקונסולת התינוקות השקופה והצמידה בעדינות את תג השם לידי, הבטתי בה במבט מסוקרן ולא בכיתי לרגע.
היה לי ברור שזאת אמא שלי והכל מעתה יהיה בסדר.
ואמנם היה לי תיאבון בריא וגדלתי במהירות.
חפצים הקסימו אותי והייתי יכולה לשחק עמם שעות.
קוביה גדולה או כוס מפלסטיק, כפית או נשכן. הייתי יושבת בעגלה ומעבירה את האובייקטים מיד ליד, מביטה בהם בעיניים משתאות ונותנת חופש פעולה להוריי שיכלו לפטפט בבתי הקפה, להדיח כלים או לצפות בטלוויזיה באין מפריע.
היתה לכך סיבה טובה; התקשיתי בהליכה.
פעולת המוטוריקה הבסיסית ביותר היתה עבורי כתעלומה.
התעקשתי שלא ללכת, בקושי לזחול הסכמתי והורי היו חסרי אונים.
אז עוד היתה הפיזיותרפיה בחיתוליה ועל כן חשבו שאולי התפריט אינו מגוון, שחסרה לי חברה ניאותה, שאין לי מספיק גירויים.
אמי רכשה מיני צעצועים, פיתויים ואטרקציות על מנת לשכנעני לזוז לפחות חצי מטר.
כלום. עד שסבי הגיע אלינו ערב גשום אחד ושי באמתחתו.
סוסעץ על גלגלים שעל צווארו כרוך חוט ארוך.
נדרשה לו פעולה אחת בלבד: אני ישבתי על השטיח והוא עמד על הרצפה:
״תראי שילוצ׳קה, קניוק״ הוא אמר.
הבטתי בחפץ בתדהמה ועיניי זהרו באור מוזר; אני חושבת שזה היה הרגע בו הפך צבען מכחול לירוק.
בלי חשש ופחד התחלתי לזחול לעבר היצור המרשים כשסבי מושך בחוט וגורם לסוסון לנוע לכיוון המטבח.
הורי היו בשוק. כוכב חדש נולד
מאותה זחילה מרשימה, תוולדנה העמידה וההליכה וכל השאר הסטוריה.
שנים לאחר מכן ידעתי מהו שמו העברי של הצעצוע המופתי שהוציאני מעבדות לחירות.
קניתי אחד כזה גם לילדיי ווידאתי שהוא פשוט, יפהפה וללא סוללות.
אך את השם קניוק מעולם שכחתי ובזכותו אני אוהבת סוסים (גם כאלה העשויים מעץ)וסופר אחד אלמותי.
אינני בטוחה אם קיים דבר כזה.
סופר שהוא כמו בילד אין, שמתאים כמו כפפה ליד, שדיעותיו כשלי ושכתיבתו בעיני הינה פלירטוט ממושך עם המוות.
ניסיתי שלא להיות נאמנה ליוצר אחד ולקבל סגנונות שונים אך Alas כמו שאומרים, הלכתי שבי אחריו.
כתיבתו היתה תמיד מוזרה, מרומזת.
לך תדע למה התכוון המשורר אך אני תמיד ידעתי.
סיפוריו אלימים, מורבידיים, דקאדנסים.
יש בהם מעין ריקבון מתקתק, חולניותה של החברה חד וחלק וכל הקלפים על השולחן, גלויים.
הוא בוטא אך אינו וולגרי, קשוח ורגשני באותה מידה ומצליח להפתיע בכל פעם.
״בא בימים״ הינו סוג של קבלת הדין, השלמה עם המוות והרצון להבין אם יש דבר מה מעבר לעיניים עצומות ועור חיוור החף מדם לאחר שהנשמה עוזבת את הגוף.
הגיבור, אורלוב, זקן בא בימים וצייר מתים לפרנסתו עבר תלאות רבות בחייו.
נולד להורים שלא רצו בו ונישא לאישה שבזה לו.
הוא מנסה להבין את מהות החיים במתים ולכן הוא מצייר אותם, מנציח אותם באופן ייחודי והם נראים על הקנבס כמו עדיין נושמים, כאילו מעולם לא עזבו, נצחיים.
הוא אינו מבין כמה עוצמה יש בכישרונו וכיצד הוא משפיע על לקוחותיו ובכלל על סביבתו.
נושא המוות שעמו התכתב קניוק מזה שנים, מקבל תפקיד ראשי בעלילה אך הפעם הוא אינו הנבל.
יש נסיון להבין מה יש מעבר לדממה; הוא מזכיר את התקופה הוויקטוריאנית בה צילמו משפחות את מתיהם ואת הציירים הדגולים אשר הנציחו קדושים כישו על הצלב בצורה ריאליסטית: פצעים פעורים, פגמים והבעות גרוטסקיות.
הוא משווה בין אמנות הצילום והציור ומעלה תובנות שאין שניות להן.
קראתי את הסיפור בהשתאות ונזכרתי בקליפ של להקת רוק כבד שראיתי לא מזמן.
אינני ממעריצות הז׳אנר שבד.כ מחריש את אוזניי אך עלי לציין שהסרטון ממחיש דיי בדייקנות את האימה, הסקרנות והפחד ממיתה, מחידלון.
ספר שהוא בגדר חובה
סיפור שהוא בגדר צוואה.
תאריך הכנסה לאתר 12/05/2014
יורם קניוק נולד בתל אביב בשנת 1930. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח ולקח חלק במלחמת העצמאות. החוויות שלו מאותה תקופה מהוות חלק מן היצירה הספרותית שלו לאורך השנים. הוא למד ציור בבצלאל ובעידודו של ארדן נסע לצרפת ולמד שנה אומנות בפריז. משם כימאי, הפליג לאמריקה ושהה כעשור בארצות הברית. בשנת 1958 נישא לאמריקאית... המשך הביקורת
יורם קניוק נולד בתל אביב בשנת 1930. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח ולקח חלק במלחמת העצמאות. החוויות שלו מאותה תקופה מהוות חלק מן היצירה הספרותית שלו לאורך השנים. הוא למד ציור בבצלאל ובעידודו של ארדן נסע לצרפת ולמד שנה אומנות בפריז. משם כימאי, הפליג לאמריקה ושהה כעשור בארצות הברית. בשנת 1958 נישא לאמריקאית נוצריה עימה הביא לעולם שתי בנות. בשנת 2011 שינה את הלאום שלו מ"יהודי" ל"חסר דת" לאחר שנכדו נרשם ככזה. על הרקע הזה, קל יותר לקרוא את "בא בימים" ספרו הנוכחי של קניוק, הנע בתוך תודעתו של צייר זקן ובא בימים שבחר להתמקד בציור מי שזה עתה נפרדו מהעולם.
צמד המילים "בא בימים" מגיע מספר התנ"ך שלנו:
בבראשית פרק כ"ד, פסוק א`, מתואר אברהם כך: " ואברהם זקן, בא בימים, ואדוני בירך את אברהם בכל"
בספר מלכים א` בפרק א`, בפסוק א`, נכתב על דוד: " והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסהו בבגדים ולא יחם לו"
המשמעות הראשונית של המושג בא בימים היא זקן מאוד, המשמעות הנוספת המתלווה לצמד המילים היא קרבתו של האדם לסוף ימיו. הבחירה של קניוק במושג זה ככותרת לספרו הנוכחי כמעט ברורה מאליה, ועדין, השימוש במושג תנ"כי הנקשר בראשונה לאברהם אבינו, מתחבר גם לבחירתו של גיבור הספר להרהר במהות היהדות בחייו ובחיי בני משפחתו. קניוק עוסק בדמותו של אברהם אבינו במסגרת הרהוריו השונים של גיבורו, כשהוא בוחן בהקשר מסוים את בחירתו של אברהם אבינו להעניק את אשתו שרה לשני מלכים שונים, כשהתורה לא טורחת להסביר את בחירתו לעשות זאת בפעם השניה בה היא מתרחשת.
זו אינה הפעם היחידה בה משנתו האישית של קניוק באשר לטבעו של העולם וטבעם של דברים, באה לידי ביטוי בהרהוריו של הצייר הזקן.
לספרו של קניוק יש עלילה העשויה מחוטים דקיקים במיוחד. זרם התודעה של הצייר הזקן מושפע מאירוע מסוים שלכל אורכו אנו מפליגים איתו בזכרונות מעברו וממחשבותיו אודות נושאים שונים. אישה עשירה שבעלה נפטר זה עתה מזמינה את הצייר ללכוד את דמותו של בעלה. היא שולחת לשם כך את הנהג הפיליפיני שלה בלימוזינה שלהם, ומבטיחה לו תשלום ראשוני בן 4000 דולר על מנת שיגיע לביתם מיד. הסקרנות להכיר את האישה שמכירה אותו ואת פועלו, בצירוף הפיתוי הכספי, מובילים אותו להעתר לבקשתה.
בעת שהוא עמל על לכידת מהותו של הנפטר הוא שומע מאלמנתו את סיפור חייה וחייו, וחולק איתה את עולמו הפנימי. קניוק מצליח לשזור את סיפור חייו שלו בתוך קיומו של הצייר הזקן כשהוא מוסיף ומשנה פרטים כיד הדמיון הטובה עליו, תוך שהוא מבקש להתריס בפני הקוראים הישראלים ביצירת שורשים נאצים, יהודים ומוסלמים לגיבורו, שורשים שאיש אינו יכול באמת להתחקות אחריהם, שורשים שגם לגיבור עצמו לא ברור אם היו באמת.
קניוק שנסיון חייו העשיר הפגיש אותו עם תחומים שונים של היצירה, מוביל את הקוראים לתוך עולם הציור כפי שזכה להכיר אותו. ארדן, שהיה מורהו גם במציאות, משמש כחלק מהניצבים בעולמו הפנימי של הצייר הזקן. ולצד בחינת שורשיו של הציור לאורך ההיסטוריה ויצירותיהם של מי שנודעו כאמנים גדולים, בקרב הציבור הרחב או בקרב שוחרי האומנות, אנו מתוודעים לטיבן של הגדרות בעולם האומנות בפרט ובעולם בכלל.
אינני חסידת ספרות זרם התודעה, אני חושבת שהיא מצריכה מן הקורא יכולת הזדהות גדולה מאוד עם עולמו הפנימי של אדם זר, שקרוב לודאי שונה מאוד מזה שלו. אולי העובדה כי ספרו הנוכחי של קניוק הוא נובלה בת 102 עמ` והיא מתכתבת עם סיפור חייו, שמוכר בקווים כלליים לכל שוחרי הספרות והתרבות בארץ, הופכת את הקריאה בו למעניינת, פחות כיצירה ספרותית ויותר כאסופת מילים מעשירה.
אם ברצונכם לטעום משהו מעולמו של קניוק ולהעשיר את ידיעותיכם על עולם הציור והיצירה, הספר הנוכחי המשלב בין שתי אהבותיו הגדולות של קניוק: כתיבה וציור, יעניק לכם אפשרות לברוח לשעת מועטות אל תוך עולמו של אדם, שההתבוננות הייחודית שלו בסובב אותו מקנה לו שרידות גם הרבה אחרי שקיומו הממשי יסתיים.
תאריך הכנסה לאתר 30/04/2014
כבר בתחילת הקריאה ידעתי שהעלילה היא רק תירוץ. כי מיד נוקב המספר בשמותיהן של יצירות שנחשבו בעיניו ושל ציירים שלא את כולן שמעתי, ונדרשתי לחפש, בעזרת הצדיק גוגל, ולמצוא מהן היצירות הללו והציירים האלה ומדוע דווקא בהם בחר קניוק שיהוו עבור אורלוב (גם גיבור מיתולוגי שנפל בהגנה על המושבה פתח תקווה ב1921... המשך הביקורת
כבר בתחילת הקריאה ידעתי שהעלילה היא רק תירוץ. כי מיד נוקב המספר בשמותיהן של יצירות שנחשבו בעיניו ושל ציירים שלא את כולן שמעתי, ונדרשתי לחפש, בעזרת הצדיק גוגל, ולמצוא מהן היצירות הללו והציירים האלה ומדוע דווקא בהם בחר קניוק שיהוו עבור אורלוב (גם גיבור מיתולוגי שנפל בהגנה על המושבה פתח תקווה ב1921, וגם שם שושלת אצולה רוסית מפוארת) חלקת מפלטת הצבעים שבאמצעותה הוא מביט בעולם ומעתיק אותה אל הבד. הרעיון של ציור שיהווה מעין מסכת מוות נולד מתפישה עתיקת יומין שרגע המוות החמקמק הוא הרגע שבו ייתכן וניתן לתפוס בעין את נפשו האמיתית של האדם ההולך אל מותו. כאילו היה זה רגע שבו לא ניתן להסתיר את האמת הפנימית שהיתה חבויה בו. אבל גם המספר, כמו גם הקורא יודעים שהעין המתבוננת היא המתווכת והיא המציגה למעשה את האמת שלה שמגולמות בה אפשרויות פרשנויות של האמת שנראתה בעיני הצייר כמו גם האמת של הגברת שמבקשת ממנו להנציח את בעלה. וכמובן האמיתות של הקורא איתן הוא ניגש אל הטקסט מלכתחילה. לתוך הסבך הזה מטיל המספר קשרים חברתיים ומשפחתיים שאינם ניתנים להתרה אלא באבחת סכין, והוא מבקש נחמה מאיתנו הקוראים. שנבין, שנסלח שנמחל על העוולות שעשה ונאפשר לו ללכת בשביל חייו ברגיעה. יש משהו כמעט דתי בדרך שבה הוא מצפה למחילה של בנו. במעט מלים והרבה אזכורים לספרים אחרים שכתב קניוק הוא מסכם את יצירתו כולה ונפרד מן הקורא בידיעה שלא יפגשו שנית.
עניין קטן ומשובב נפש, בספרו מות העיר, מופיע הדמוי "קול כמו משחת שיניים" והנה כאן כשהופיע הדימוי הזה בשנית, לבד מן העובדה שמדובר בסגירת מעגל, שמחתי לפגוש את הדימוי הזה בשנית, ולומר לעצמי בלב, אני יודעת למה הוא התכוון.
תאריך הכנסה לאתר 30/04/2014
ליורם קניוק ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש
את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של יורם קניוק עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן... המשך הביקורת
ליורם קניוק ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש
את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של יורם קניוק עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן רב לאחר שסיימתי אותו.
בבסיס העלילה, אורלוב צייר זקן וכושל, המוצא את פרנסתו בציור דיוקנות מתים, גרסה של יצירת מסכת מוות המקפיאה את הבעת פניו של המת "רגע " לאחר מותו. יום אחד מתבקש אורלוב לצייר את פניו של נפטר עשיר. בין מגדה האלמנה לאורלוב האלמן מתפתחים יחסי קירבה אנושיים כשברקע גופת המת המוטלת כמודל לרישומיו של הצייר, תמונת אבסורד בה החיים והמוות שלובים זה בזה.
אורלוב מספר את סיפור חייו לאלמנה, מתייחס למצפן האמנותי שלו, קנה המידה שהציבו הציירים הגדולים: לאונרדו דה וינצ'י שלמד אמנות באמצעות גופות, ברא חיים מתוך המוות. הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה הנודע ביצירת המופת: שלושה במאי 1808, המתארת בחדות את אימת הוצאתו להורג של מורד, הרגע שבו הירוי עדיין חיי וקולט את מותו הוודאי. המוות שהיווה מוטיב ליוצרים הגדולים, משמש גם לאורלוב הצייר הדחוי מקור ליצירה. השואה עצמית של אורלוב לאמנים הגדולים, מאפשרת לו להתייצב מול האמת הפנימית שלו, אורלוב אומר: אני מצייר את מה שאני לא יכול לצייר, ויוצר את מה שהוא באמת מאמין בו השונה מהצפייה של קבוצות האמנות השונות המגדירות את הרלוונטיות של האמנות, או גם הקרובים לו שמבקשים את טובתו, שיהיה פחות מפסידן מכפי שהוא. זהו בעצם תיאור המעניק תובנות למאבק בין האמת הפנימית שלנו לעומת מה שמצפים מאתנו אחרים להיות, והמחירים שאנו משלמים בכדי לחיות עם אותה אמת פנימית או גם לוותר עליה.
כשקניוק מדבר על ציור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא יורד למקורות היצירה שלו בצעירותו עת הייה תלמיד בבצלאל ואחר כך בעידודו של ארדון יצא ללמוד ציור בפריס. כמו בספריו האחרים יסודות הכתיבה של קניוק מתבססים על הביוגרפיה שלו ולכן הם כול כך משכנעים. ממש כיף לקרוא ספר שיש בו הבנה גדולה לאמנות וציור המתחברים היטב לסיפור.
החלק המצמרר בספר, הוא הסיפור האמיתי על נפילת אהרון שמידט הידוע יותר בכינוי - ג'ימי, מפקד בחטיבת הראל (בה לחם קניוק בתש"ח), אותו מביא קניוק באמצעות אורלוב כתמונה קטנה ואינטימית, האב הצייר מנחם שמי אביו של ג'ימי מצייר את פניו של בנו סמוך לנפילתו (יש לי הרגשה שקניוק מתכתב עם "היצירה" של אמיל זולה). האב המשמר את תמונת פניו האחרונה של בנו, שונה בתכלית מאורלוב הצייר המשמר את תמונת פניהם האחרונה של המתים בכדי להתפרנס ולשרוד את החיים. ההשוואה הזאת היא דמוי חזק לשינוי שעברה החברה הישראלית במרוצת השנים ובסיס לחשבון הנפש שלנו האמור להסביר את הפער בין התקוות שהיו לנו לעומת האכזבות שלנו מעצמנו. אכזבה אותה ביטא קניוק באופן ישיר ובוטה בכתבות רקע עם צאת סיפרו, ולכן אעז ואומר, קניוק בועט בפרות קדשות: הציונות, ופולחן הזיכרון - סוג של פולחן מוות.
האם קניוק באמצעות אורלוב מתפייס עם החיים שלא היו והחיים שלא יהיו, האם יש לכך בכלל חשיבות ? קניוק מעניק לחלק מהשאלות תשובות, יחסיו של אורלוב עם בנו הופכים להיות יחסים של השלמה והבנה, בנו הולך בדרכו (באמת הפנימית שלו) כשבוחר להיות עורך דין המייצג עניים בשולי החברה, יש בכך המון חמלה ואופטימיות במקום שהם לכאורה לא צפויים. לחלקן האחר של השאלות קניוק לא ממש מעניק תשובות. החיים שלנו מורכבים יותר, אנחנו לא תמיד מסוגלים או רוצים להביט אל האמת הפנימית שלנו, מצב של " נוחות " בו השאלות והתשובות הן לא בהכרח רלוונטיות. לאחר סיומו של הספר הרגשתי שאני בוחן את מעשי בסיטואציה לא פשוטה לאור האמת הפנימית שלי, בתחושה שאני מעדיף נכס זה על נוחות ונכסים חומריים אחרים, בחירה בהחלט לא קלה.
קניוק, דווקא ממרומי גילו, לא מפסיק ליצור, יצירה מפתיעה בעוצמתה, העוסקת בנושא קשה - המוות, הוא עוסק בו באופן מרתק ומעניין, יוצק יופי אסטטי לכתיבה. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי, פשוט נפלא .
תאריך הכנסה לאתר 09/06/2013
לגמרי במקרה אשתי קנתה את ספרו של יורם קניוק, "בא בימים", לפני מספר ימים ולגמרי במקרה נטלתי אותו הלילה לידי וקראתי אותו כל הלילה ולא הנחתי אותו מידי עד שסיימתי אותו כאשר הגיעה שעת חדשות הבוקר ושמעתי את הידיעה על מותו.
פעם קראתי שכתב כי בתחילת דרכו כסופר הלך יורם קניוק... המשך הביקורת
לגמרי במקרה אשתי קנתה את ספרו של יורם קניוק, "בא בימים", לפני מספר ימים ולגמרי במקרה נטלתי אותו הלילה לידי וקראתי אותו כל הלילה ולא הנחתי אותו מידי עד שסיימתי אותו כאשר הגיעה שעת חדשות הבוקר ושמעתי את הידיעה על מותו.
פעם קראתי שכתב כי בתחילת דרכו כסופר הלך יורם קניוק לסופר, דומני שזה היה ש"י עגנון, לקבל את חוות דעתו על יכולתו והלה אמר לו שאין לו שמץ כישרון ומוטב לו שיניח את עט הסופרים מידו. ואמנם כאשר נטלתי את ספריו הראשונים, "חימו מלך ירושלים"(65) ו"אדם בן כלב"(68) הנחתי אותם מידי לאחר שקראתי פחות מחציים וחשבתי בליבי שאכן אותו סופר צדק בהמלצתו האכזרית. מאז לא חזרתי אליו עד שנפל לידי ספרו "על החיים ועל המוות" (2007), ולאחר מכן ספרו "תש"ח" (2010), ספרים ששבו אותי בחבלי קסם. האם היה זה שנוי שחל בי או בכתיבתו? לפי עדותו ספריו האחרונים אמנם משכו תשומת לב חסרת תקדים של קהל הקוראים בארץ ובחו"ל והייתה זו מעין פתיחה של קרירה חדשה. למרות שקצר פרסים חשובים עוד קודם לכן, הם הביאו לו גל מחודש של פרסים בארץ ובחו"ל. לא במקרה עיקר קוראיו באו מקרב הצעירים. למרות גילו, הוא ניחן ברוח צעירה, רוח מרדנית שאינה שבויה במוסכמות, בפטריוטיות ובקלישאות והוא חושף את מציאות חייו וסביבתה ללא רחמים.
אני מוצא לנחוץ להזהיר את מי שמתחיל לקרוא את ספרו זה (בא בימים) שהוא עלול להתרשם שמדובר בהרצאה משמימה ובאוסף השגות ש"מעניינות את הסבתא". אבל זוהי טעות אופטית בלבד. יורם קניוק מגבב עניינים שונים בזה אחר זה ופתאום הנך מגלה שהוא חושף בפניך עוד טפח חיים שלא ידעת עד כה אודותיו. החלק על הוריו, ועל הנסיבות האופפות את ילדותו. כשם שמשפחת בונים (ביבר) מטילה במהומה גזעים בנהר ובסופו של דבר הקימו סכר ובית מעשה מחשבת, כך קמה ועולה לפני הקורא עלילה מרתקת של ספור חייו. הוא מספר בגוף ראשון על חיי צייר. בתחילה חשבתי שזוהי אלגוריה בלבד לדמותו של אמן יוצר, אולם כשדברו על חייו ביומן הבוקר התברר לי כי, שלח את ידו בציור לפני שהחל כותב. הקצב של הספר ומידת החשיפה המדהימה שלו הולכים וגוברים עם התקדמות הקריאה. עם בוקר, כשסיימתי לקרוא את הספר, שאלתי את עצמי מדוע בכלל קרא לספר "בא בימים"? למרות שהוא מכנה עצמו בספר פעמים אחדות "איש זקן" המושג אינו עולה בקנה אחד עם הדמות ועם הסיפור הקורנים אמנם אבחנה דקה עקב נסיון חיים יחד עם רוח נעורים. עם סיומה של קריאה ראשונה חזרתי לעיין בפתיחה שנראתה לי משמימה והנה ראיתי כי למעשה כבר מתחילתו של הספר הוא פתח בסיפור המעשה, רק שליבי עוד לא היה פתוח להקשיב אליו. מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 27/02/2013
והרי הגיגיי על הגיגי הספר.
יש למסופר כאן מין סיפור מסגרת, שהתמונה בו היא בעיקר פסיפס של הגיגים ודעות על תרבות, אמנות ומשמעות החיים, ומעט סיפור חיים, מעט עלילה.
זהו סיפור על צייר כושל ובא בימים. הוא מצייר מתים לפרנסתו.
לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה , שזה עתה... המשך הביקורת
והרי הגיגיי על הגיגי הספר.
יש למסופר כאן מין סיפור מסגרת, שהתמונה בו היא בעיקר פסיפס של הגיגים ודעות על תרבות, אמנות ומשמעות החיים, ומעט סיפור חיים, מעט עלילה.
זהו סיפור על צייר כושל ובא בימים. הוא מצייר מתים לפרנסתו.
לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה , שזה עתה מת בעלה, ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת.
המפגש ביניהם מוליד זיכרונוות מן העבר.
אורלוב , הוא הצייר, שבע ימים אך גם כישלונות, פורש בפני האישה ה"זרה" את סיפור חייו, והיא משיבה לו בסיפור חייה.
בסופו של הלילה הארוך של ציור ודיבורים, מתגלה, כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו, ויתרה מכך, מסתבר, שהמת העריך אותו ואהב את יצירותיו, הצייר הזקן מרגיש כאילו חייו קיבלו משמעות וטעם.
יש בסיפור דיון על משמעות החיים, אבל אין בו שלד של עלילה, וגם הדמויות הן לא מפותחות.
זה לא סיפור עלילתי, קטעי חייו באים בהבלחות, ללא סדר- זו אינה משנה סדורה.
שני גיבורי המשנה הם האלמנה מגדה, והבן עמרי.
עמרי הוא היחידי שבאמת אוהב את אביו. הוא אינו מבין, מדוע אביו חי בצל הכישלון, למרות ,שיכול היה להיות צייר מפורסם.
" איש מלבדי לא אהב אותך אף פעם, ועכשיו שאני ילד גדול, עורך דין עם משרד ליד הים, אני שובר את הראש, מדוע ככה החבאת את עצמך? מה היה לך נגד עצמך?........."עמ'79- 80
גיבור ספרנו מביע דעות על אמנות , על החיים וגם את טינתו לדת.
" העורבים יבואו לקראת הצהריים לקבל את הטרף, הם אורבים לעשירים, כי הם רוצים תרומות לחברת קדישא, עוד מעט יבואו וירקדו ויצעקו צדקה תציל ממות, ויחכו לכסף......."
מאידך גיסא במנזר בו הוא שוהה בילדותו וגם נטבל שם לנצרות, לימד אותו שם איש זקן גם יידיש
" כדי שלא אשכח מי אני, כי לא משה מה יבחר, יהודי תמיד יישאר יהודי וימות יהודי....."
אין ספק שכאן מביע יורם קניוק את מצוקתו שלו, את היותו חצוי בין דתות , בין זהויות לאומיות.
גיבור הספר, הצייר, שלמעשה נפרד כאן מן החיים(כך הרגשתי) חי חיים קשים, והוא נושא על גבו חיי משפחה מצמררים.
מי יודע? אולי זו הסיבה, שדוחפת אותו לצייר מתים, הוא בא מחיים של מוות.....
ומה דעתו של הצייר על עיסוקו בציורי מתים" הרבה פעמים שאלו אותי מי צריך היום ציורי מתים, כשיש מצלמות כל כך טובות, אבל ישנן סודות של פעם, של שנים של זמן, של נס שאול, של יופי דחוי שאינו נראה במצלמה.............ציור צריך להוליד את המצוייר מחדש ואז להמית אותו כדי שיישאר חי ומת. המתים ממשיכים לחיות ולמות" עמ'15-16
אפשר לראות בספר זה מין אגרת של פרידה מן החיים, מן העולם." חשתי כמי שהביט בפניו המתות של עצמו "עמ' 102.
אין להתעלם מן הסגנון המיוחד , ודרך כתיבתו של הסופר שהוא מיוחדת ומשובחת.
בקטע האחרון של הספר אנו פוגשים את הצייר כשהוא משלים עם מה שעומד לקרות לו, אבל בינתיים הרגע הזה של החיים הוא יפה, והוא מתרפק עליו.
"בחוץ האור היה כה חזק. התחבאתי בסככה עטורת פרחים והתבוננתי. האויר חזר אלי אט אט. עוד מעט אביב. אולי סתיו.
תיכף יבוא הנחליאלי והדוכיפת והנרקיסים והסביונים שאהבתי וציירתי פעם....."עמ' 102
מי שמתחבר לספריו של יורם קניוק ימצא עניין רב בספר.
תודה לאביבה יובל, ששלחה לי את הספר.
תודה לכם,
רבקה.
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
"אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אף מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור..."
אורלב, שכינויו "המזוהם" , צייר זקן שגילו לא ידוע אבל בערך בן שבעים וחמש, ומגדיר את... המשך הביקורת
"אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אף מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור..."
אורלב, שכינויו "המזוהם" , צייר זקן שגילו לא ידוע אבל בערך בן שבעים וחמש, ומגדיר את עצמו כצייר גרוע, מצייר מתים לפרנסתו " מפני שהמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים....את הציורים המעטים יראו איש או שניים בביתם וזר לא יכירם".
ערב אחד הוא נקרא לביתה של מגדה לצייר את בעלה שניפטר . במהלך תהליך הציור מספרת לו מגדה את תולדות חייה והוא מספר לה את שלו ותוך כדי השיחה מסתבר לו שהמת אינו זר לו למרות שלא ניפגשו מעולם. המפגש הזה יוצק לתוך סיפור החיים הקשה, הכואב ותחושת האפסות שלו, גם אופטימיות כשמסתבר לאורלב שבכל זאת היה מי שאהב את ציוריו.
נקודה אופטימית נוספת היא בנו וסיפור האהבה שלו , בצל המוות שממלא את הסיפור ישנה תקווה לעתיד ולחיים"נשארנו שם רק ארבעתנו, מגדה ואני, עמרי ונעמי, וככה נעמדנו יחד חבוקים כמו פסל בעל שמונה ידיים ושמונה רגלים.פסל נע וצפוף ויפה. התנועענו כאיש אחד, הזרמנו זה לזה חום ונשב רוח ונעים ומגדה החלה לבכות ונהיינו פסל בוכה, ועמרי ניגב את דמעותיה של מגדה שנפלה על ביתה והיא נפלה על עומרי והמשכנו להתחבק, ואז יצאתי מן הריקוד הזה, הבטתי בהם, הבנתי שבני נפרד ממני, אבל לראשונה בחיי תהיה לי משפחה".
בין לבין רוקח קניוק מרקחת מטורפת של חיים – בן לאם יהודיה ואב נאצי, אימו התאסלמה והתחתנה עם ערבי, אשתו התחתנה איתו כי לא מצאה מישהו אחר לענות אותו היא מתעמרת בו ובסוף עוזבת אותו בשביל בחורה, והוא כאמור מתפרנס מציור מתים . קניוק מבטא בנובלה את שני כישרונותיו המרכזיים – ציור וכתיבה, ואת כל ביקורתו ולבטיו בעניין דת, מדינה, לאום,מלחמות, שואה, וההתבוננות במוות , נושאים המלווים אותו ובאים לידי בטוי בספריו כבר שנים רבות ואני קראתי רק את "בתו", "על החיים ועל המוות","תש"ח" ו"בא בימים".
הוא מציג ידע נרחב ומקיף בהסטוריה של האומנות, אומנים ויצירותיהם שהוא מציין בספר ומנתח בכשרון רב.
הוא כותב בסגנון זרם התודעה, סגנון שהוא חוזר עליו בספריו, אסוציאטיבי ומשום כך מאוד קטוע ומאוד אישי, ערבוב של אמת ובדיה, מחשבות מחשבות הרודפות אחתאחר השנייה, שלעיתים קשה להתחבר להקשרים השונים, עלילה אינה הפרט החשוב בסיפור- אין עמוד שדרה סיפורי ואין דמויות עגולות ושלמות עם נפח ונוכחות, אבל בכל זאת הספר מרתק בכישרון האדיר שמתגלה בכתיבה מוצלחת שכזו .
הנובלה מאוד קצרה, 102 עמ`, ומשום כך ולמרות זרם התודעה שלכאורה יכול לגרום לחוסר מיקוד ולהתפשטות לא עניינית, הוא חייב להיות תמציתי, מדויק וענייני, ובעיני כמעט ואין מילה מיותרת בספר.
ספר עוצר נשימה המלווה בתחושה של "ספר פרידה", של סופר מוכשר ו"בא בימים" שמסתכל בצורה מפוכחת ולא מפחדת על העבר ועל העתיד, על אפסיותם של החיים ועל העובדה שכולנו בני חלוף, ויתרה מכך – תוך מספר דורות מועט ביותר – נישכח ונעלם בתהום הנשייה.
יורם קניוק נולד ב-1930 בתל אביב. הוא כתב יותר מעשרים ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות, הומחזו והוסרטו. קניוק הוא חתן פרס ברנר, פרס ביאליק ופרס זאב לספרות ילדים. חתן פרס ספיר (2010) על ספרו תש"ח.
הוא למד ציור בבצלאל אצל מרדכי ארדון שאף מוזכר בספר, למד בפאריס, היה ימאי על אונייה, עבד בעבודות מזדמנות, חיפש זהב ויהלומים , ולבסוף נישא לאמריקאית נוצריה ונולדו לו שתי בנות. לאחר שנכדו נרשם "כחסר דת" הגיש בקשה להירשם ככזה. בימ"ש קבע שיש לקבל את בקשתו.
ועוד משהו. היה לי קשה להיפרד מההמלצה. רציתי להמשיך ולכתוב עוד ועוד כדי לנסות ולהעביר את החוויה שעברה עלי כשקראתי את הספר , רציתי לצטט עוד ועוד מתוך הסיפור, אבל גם ככה נראה לי שההמלצה די ארוכה לספרון כזה קטן ולכן – ממליצה בחום לקרוא ולהתמסר.
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
נובלה מרירה על החיים ובעיקר על המוות המסופרת מנקודת ראותו של צייר `זקן ובא בימים` כדבריו המצייר בעיקר מתים והיודע שגם מי שמזמין אצלו את הפורטרטים גם הוא ימות יום אחד.
התיאורים אותם מתאר הצייר בנובלה נוגעים חזק בנשמה, הוא מודע לאפסיותם... המשך הביקורת
נובלה מרירה על החיים ובעיקר על המוות המסופרת מנקודת ראותו של צייר `זקן ובא בימים` כדבריו המצייר בעיקר מתים והיודע שגם מי שמזמין אצלו את הפורטרטים גם הוא ימות יום אחד.
התיאורים אותם מתאר הצייר בנובלה נוגעים חזק בנשמה, הוא מודע לאפסיותם של החיים ועל כך שהמת עתיד להישכח בבוא היום וגם צאצאציו הרחוקים לא ידעו מי היה.
את עצמו הוא מגדיר כצייר לא חשוב. הוא איננו צייר של אנשים חיים, אלא צייר לא חשוב של אנשים מתים. האומנות שלו מצוירת כדי להיות מוחבאת בחדרי חדרים. את מתיו הוא מצייר בידיעה שלא יתלוננו עליו אחר כך. גילו של הצייר הוא כבן שבעים וחמש שנים וזה הגיל המשוער מכיוון שאין תיאור רשמי ליום הולדתו. הוא אלמן ויש לו בן אחד.
הצייר טיפוס כנוע המבטל את אישיותו כל חייו, אינו מעריך את עצמו ונותן לאחרים לדרוך על אישיותו. יום אחד נודע לו שאיש מסתורי קנה את כל תערוכת ציוריו, האיש ביקש שלא יחשפו את שמו.
יום אחד ככל הימים הקדים לעלות על יצועו לאחר שלקח כדור שינה, צלצול טלפון מחריד את מנוחתו על הקו קול של אישה המזמינה אותו לביתה לצייר את בעלה שזה הרגע נפטר. התעריף שנקבה אותה אישה היה גבוה מאוד.
הצייר קם מטושטש ממיטתו, מכונית מפוארת עם נההג של האישה מגיעה לפתח ביתו ואוספת אותו לביתה רחב הידיים של האישה. מכאן מתחילה השתלשלות עניינים מוזרה ומפתיעה. האישה יפת תואר מגדה שמה המזכירה שחקנית מספרת לצייר את סיפור חייה והוא בתורו מספר את סיפור חייו הכואב והנוגע, שני הסיפורים מצטלבים להם בנקודות רבות ומפתיעות. וכל זה תוך כדי שהבעל שוכב מת במיטתו, והצייר מצייר אותו, ניגש מדי פעם למיטתו של המת מרים את שפתו העליונה בודק את פיו ובתוך כך נחשפים לאיטם רבדים רבים מחיי הצייר ומחיי מגדה אשת המת.
הנובלה אינה ארוכה אך מכילה מטען חיים קשה לעיכול, הנוגע בחיי אנשים, בכבוד וברפיסות העומדים אחד מול השני וכן על בחירות בחיים הנובעות מקושי אמיתי ומילדות עשוקה. הייתה לי הרגשה כאשר קראתי את הנובלה שהחיים והמוות שלובים להם יחדיו בחיבוק נצחי, מתוך כאבי המוות והחיים גם יחד
ספר נוגע ללב ומרגש ממליצה עליו.
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
גיבורו של ספרו החדש של יורם קניוק הוא צייר זקן המצייר מתים. ברצונו ללכוד את השילוש הקדוש : החיים, הכיליון והנצח.
הצייר הזקן אינו שועה לשיח הפוסט-מודרני והוא מעז להשתמש במילה המגונה שהפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס, הלא היא "אמת". מילה זו היא חלק מן המילון שבו הוא... המשך הביקורת
גיבורו של ספרו החדש של יורם קניוק הוא צייר זקן המצייר מתים. ברצונו ללכוד את השילוש הקדוש : החיים, הכיליון והנצח.
הצייר הזקן אינו שועה לשיח הפוסט-מודרני והוא מעז להשתמש במילה המגונה שהפכה להיות מוקצה מחמת מיאוס, הלא היא "אמת". מילה זו היא חלק מן המילון שבו הוא מסתייע כדי לתאר את יעודו כאמן :
"אינני מצייר כדי להציג את ציורי ואת שמי, אלא כדי להחביא את אמנותי שחס ושלום איננה "אמנות". אני מצייר כדי להבין חיים מצויירים, כדי למצוא את האמת הנחבאת של האדם ביצירה, אמת שאינו מכיר לבד מתוך עצמו, וכדי להתאחד עם המוות".
הצייר הוא ערירי ועני. נחמתו היא בבנו האחד והיחיד. פעם אחת בחייו הציג תערוכה ולהפתעתו כל הציורים נרכשו בידי אלמוני. מאז אבדו, כמו נבלעו בתהום, לא נודע אנה באו...
מאחוריו סיפור חיים סבוך וכואב. אביו היה נאצי ואמו יהודיה. אביו הסגיר את אמו ההרה לידי הגסטאפו. האם הוסיפה לאהוב את האב המפלצתי ולכן בחרה ללדת את ילדו ולגדלו. לימים, מכוח דחף שאין הוא יודע את פשרו, יחפש הבן את אביו ולא ימצאנו.
גם בארץ ישראל, אליה עלו השניים, לא מצאה האם מנוח. היא המשיכה בחייה המפותלים כאשר התאהבה בערבי והתאסלמה למענו. בסוף חייה שבה לעמה.
"בא בימים" מסופר מפיו של הצייר, המתגלה לקוראים גם כמשורר-פילוסוף בעל שפה ייחודית והתבוננות מקורית בחיי אנוש.
ניכר שיורם קניוק שיקע בספרו אלמנטים אוטוביוגרפיים, אך אין זה רומן מפתח.
הקורא מיטלטל בין עצב לשמחה, מרירות לפיוס וכל זאת לצד אמן קשיש המתבונן במבט חכם וחומל על החיים והמוות.
יום אחד נקרא הגיבור בהתראה טלפונית קצרה לביתו של זוג עשיר בהרצליה פיתוח. בעל הבית נפטר ואלמנתו ההמומה מצער היתה מפוכחת דיה כדי לדעת שהיא רוצה להנציח את דמותו.
במשך ליל שימורים עוסק הצייר במלאכתו בעודנו מהרהר בחייו הנמוגים אל האין.
ואולם, המפגש הזה אינו אירוע אחד מני רבים. מאחורי הזוג העשיר מסתתר סוד שנוגע לצייר. חשיפתו תטלטל את עולמו ותספק לו מפתח לפתרון תעלומה שהעסיקה אותו שנים רבו.
גמעתי בעונג רב את ספרו הנהדר של יורם קניוק. היצירה היא הזמנה למחשבה לכל אדם המעוניין בסינופסיס על חייו. לדעתי העוסקים באמנות, על כל סוגיה, ירותקו ל"בא בימים".
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
ספר קצר שחזרתי וקראתי בו ובקטעים מסויימים אף מספר פעמים.
הספר כתוב בסגנון זרם התודעה- אסוציאציות של עולם פנימי , פרטים רבים מעברים מהירים, תאורי ציורים הרגשה של גודש ומהירות , משפטים קצרים , לעיתים בוטים וממצים וכדי לרדת לעומקם מתבקש עיון נוסף בטקסט.... המשך הביקורת
ספר קצר שחזרתי וקראתי בו ובקטעים מסויימים אף מספר פעמים.
הספר כתוב בסגנון זרם התודעה- אסוציאציות של עולם פנימי , פרטים רבים מעברים מהירים, תאורי ציורים הרגשה של גודש ומהירות , משפטים קצרים , לעיתים בוטים וממצים וכדי לרדת לעומקם מתבקש עיון נוסף בטקסט.
הדמות הראשית בספור – אורלוב , צייר בא בימים, שעוסק בציור אלה שנפטרו. ומדוע ציורי מתים? על פי הסבריו "מפני שמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים". האם בכלל האומנות נועדה להיות מוצגת? והריי בתקופות קדומות ציורי המערות לא נועדו לעיני אחרים. הציור לא נועד להיות חלק מהזיכרון האנושי אלא להביע הבנה או חוויה של הצופה. יש צורך ליצור גם אם יש צופים וגם אם לא.
דווקא מילים הן שנשארות, אלה הן "תווים שציווה מחברם לאחרים שינגנו בהם,.. מה שמסביר אולי את בחירתו של יורם קניוק בכתיבה, בסופו של דבר, ולא בציור ככלי לביטוי אומנותי.
יש בספור התייחסות מזלזלת לאומנים צעירים ש"רק בקעו מן הביצים" בניגוד אליו הבקיא באומנויות ובטכניקות רבות. ובכל זאת התיחסותו לעצמו גם היא מלאת בוז עצמי ומחיקה. "אני איש של כלום וכלום של צייר נטול עומק או תואר".
יורם קניוק דרך דמותו של אורלב מישיר מבט ומתמודד עם נושא המוות שלתפיסתו אין דבר אחריו. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." ואין נשמה ובני אדם המציאו את העולם הבא, הגלגולים והדתות מתוך פחד מהמוות . המשיח לטעמו הוא כיסוף בלבד ולא ממשות. אנשי הדת זוכים לביקורת ומתוארים כ"עורבים". יורם קניוק עצמו נרשם ב-2011 בתעודת הזהות כ"חסר דת". (גם נכדו נרשם כך).
ולסיפור עצמו - לילה אחד מקבל אורלוב הזמנה מאלמנה טרייה ועשירה, לבוא ולצייר את בעלה. תמורת עבודתו היא מבטיחה לו 4,000 $ כמקדמה. הפיתוי הכספי והרצון להכיר אותה מושכים את הצייר להיענות להצעתה. בלימוזינה מפוארת שמגיעה לאסוף אותו הוא מגיע לביתה. תוך כדי עבודתו על הציור הוא שומע מהאלמנה את סיפור חייה ופורס את עולמו הפנימי.
אנו נפגשים עם פרטים אוטוביוגרפים מציאותיים שמוצגים יחד עם פרטים דמיוניים. אכן למד ציור בבצלאל בעידודו של מרדכי ארדון והמשיך לימודיו כשנה בפריס. אביו היה נאצי ומסר את אשתו ההרה לידי הגסטאפו. האם התנכרה לבנה התנצרה, התאסלמה , חזרה ליהדותה ובסופו של דבר התאבדה. הילד גדל במנזר אף אחד לא אהבו והוא לא התלונן ולא נאבק וכשגדל והתחתן אשתו עזבה אותו גם היא לטובת קשר עם אשה אחרת. בנו רואה את האב כמי שחי על פי מצפונו "אתה איש משלך" בוחר את הדרך לטוב ולרע לחיות בלי לחיות. אתה "עקשן ועצוב ואני גאה בך" כך עם דמעות בעיניו של הבן מתרגש האב , בוכה ומוצא בבנו את האדם הראשון שאוהב אותו.
בצל הזקנה והמוות מופיעה אופטימיות , אפשרות לאהבה, משפחה , כוח של חיות.
ספר איכותי שהקריאה בו לא קלה הן בגלל סגנון הכתיבה הן בגלל הנושא אבל המאמץ כדאי,
נכונה לקורא חוויה מרגשת ומהנה של ספור מפגש המכיל עולם ומלואו : זיכרונות, תובנות ,חמלה ואופטימיות.
אהבתי את הוירטואוזיות המילולית והייחודית כמו: "לוליינות בישולית", תרנגולות הכלואות ב"צינוקי רשע", אישה שמדברת בקול של "משחת שיניים" ועוד.
ציורים רבים מוזכרים וישנה אפשרות להעמקה בציורים שמוזכרים ובקשר שלהם לטקסט. כמו :
קרב סן רומנו – פאולו אוצלו
שלושה במאי 1808 – גויה
נישואי ארנולפיני - יאן ואן אייק 1434
עיר הלניסטית - דורה אירופוס ועוד.
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
מעולם לא קראתי ספר של יורם קניוק, זוהי הפעם הראשונה שלי וסביר להניח שאלמלא קיבלתי את הספר לסקירה גם לא הייתי מגיעה אליו ולא טורחת לקרוא אותו.
אני שמחה ומברכת על כך שספר זה הגיע אלי ואין ספק שאחפש בספריה אחר ספריו הקודמים של יורם קניוק.
ספר נהדר שכל משפט שבו חכם... המשך הביקורת
מעולם לא קראתי ספר של יורם קניוק, זוהי הפעם הראשונה שלי וסביר להניח שאלמלא קיבלתי את הספר לסקירה גם לא הייתי מגיעה אליו ולא טורחת לקרוא אותו.
אני שמחה ומברכת על כך שספר זה הגיע אלי ואין ספק שאחפש בספריה אחר ספריו הקודמים של יורם קניוק.
ספר נהדר שכל משפט שבו חכם ומדויק כמו שיר נוגע.
בספר 102 עמודים והייתי בטוחה שאקרא אותו תוך חצי שעה והתבדתי.
בגין השפה העשירה והמיוחדת כל כך קראתי לאט כמו שאינני זוכרת את עצמי קוראת כך, ולקח לי חצי יום לסיים את הספר.
לא חצי שעה, חצי יום ואני מברכת על כך כי נהניתי, מאוד נהניתי.
אני אוהבת אנשים מבוגרים, זקנים, באים בימים.
אוהבת להקשיב להם ולסיפורים שבאמתחתם וכאן ממש הרגשתי את גיבור הספר, צייר עלום שם שאינו מכיר בכשרונו, יושב לצדי ובקולו מספר לי את סיפור חייו.
סיפור חיים מרגש של אדם אבוד אשר אביו, אותו לא הכיר מעולם, נאצי ואמו יהודיה אשר התנכרה לבנה, התאסלמה, נישאה פעמיים לערבים והתגיירה בחזרה.
102 עמודים החובקים בתוכם שפע של מערכות יחסים שונות ומגוונות - בן ואמו, בן ואביו, בני זוג, אב ובתו, דוד, נזירים ועוד ועוד וכל מערכת יחסים מתוארת במשפטים ספורים אשר חושפים בפני הקורא עולם ומלואו כמו נכתבו על פני מספר פרקים.
הספר מביא את סיפורו של הצייר כאמור. הוא מצייר מתים.
אשתו נפטרה זה מכבר. אשתו שלא אהבה אותו, ואולי אף שנאה אותו עד כדי כך שהגעגוע אליה קיים אצלו במלוא אונו.
לשניים נולד בן אחד, עמרי - עורך דין בעל משרד מול הים.
עורך דין אשר מנהל יחסי קרבה לאביו, מתובלים בשנאה ואהבה ובעיקר אי הבנה של הבן כיצד אביו הכל כך מוכשר אינו רואה את כישרונו ויתרה מכך אינו מכיר בכישרונו.
בשעת ערב מאוחרת מתקשרת אליו מגדה, אישה עשירה מהרצליה, אשר בעלה נפטר והרופא אשר קבע את מותו המליץ לה על אותו צייר כדי שזה יצייר את דיוקן המת.
הצייר מתמסר לעבודתו במלוא גופו ונשמתו, כמו נכנס לגופו ונשמתו של המת המוטל לפניו עד כדי כך שהוא נובר בפיו כדי להריח ולדעת את צפונות גופו.
השיח בין השניים מגלה את חייהם העמוסים והגדושים ומגלה נקודות המשיקות בין השניים אשר למעשה לא הכירו זה את זו עד לאותו רגע בו היא התקשרה אליו כדי שיצייר את בעלה המת.
ספר קטן ויפהפה
מומלץ בחום רב
נ.ב. ניגשת לגוגל לחפש את הציורים המוזכרים בספר מעניין לי מאוד לראותם.
תאריך הכנסה לאתר 16/02/2013
יש לו לקניוק שיג ושיח עם המוות בספר.
"כינו אותי "המזוהם" בבית החולים מפני שחיידק אלים נכנס בי בעת ניתוח ולא מת בי".
בספר קטן זה מספר קניוק לקורא על עצמו , או על גבורו, כצייר.
ידוע שקניוק ניסה כוחו בציור לפני שנעשה סופר, אלא שבספר מדובר בצייר בא בימים... המשך הביקורת
יש לו לקניוק שיג ושיח עם המוות בספר.
"כינו אותי "המזוהם" בבית החולים מפני שחיידק אלים נכנס בי בעת ניתוח ולא מת בי".
בספר קטן זה מספר קניוק לקורא על עצמו , או על גבורו, כצייר.
ידוע שקניוק ניסה כוחו בציור לפני שנעשה סופר, אלא שבספר מדובר בצייר בא בימים.
"בא בימים" הוא ביטוי מספר מלכים א' פרק א'.
בפסוקים הראשונים, מתואר המלך דוד בזקנתו:
"והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו: ", " יבקשו לאדני המלך ... ותהי לו ס(ו)כנת...ושכבה...".
האם לקח קניוק את שם הספר רק בגלל זקנתו של האמן, או גם כדי לומר, שעכשיו המספר בספר, התרצה, נרגע מעט והוא יהיה
מוכן לקחת לו אישה, לאחר שאשתו עזבה אותו לפני כל כך הרבה שנים?
הצייר בסיפור מצייר את בעלה של האישה, שנפטר. הואלמעשה מצייר גווייה. יש בו הנאה מסויימת בציירו מתים.
מה עושה הציור לגיבור המספר?
"כשאני מצייר אני נהייה המישהו שאני מצייר, זה יכול להיות גם עץ או עציץ, אני חייב ליצוק את עצמי לתוך תבנית אחרת,
כאילו אמי יולדת אותי מחדש".
מצד אחד מתאר הצייר הזה את אפסותו: "אני רגע מתמשך של שום כלום, מתרגם מוות לצבע, וכל המתים שלי נהיים אני ואני לא כלום". (כל הציטטות כאן מעמ' 36-37). ומצד שני הוא נותן תחושה שהוא מרגיש את עצמו מעל לאחרים.
סגנון הכתיבה בספר יפה ובהיר. המשפטים קצרים. יש כאן ריבוי פרטים של המתואר הדומם או הדמויות.
הצייר הזקן שזנח את הציור הרגיל עוסק בציור קלסתרים של מתים.
יש אמביבלנטיות בשאיפת הצייר: מצד אחד שיבינו אותך, ומצד שני שלא יבינו, שתישאר מסתורי.
ספר על נושא כלל עולמי ואנושי.
האומן ומקומו בחברה.
האומן ותפקידו.
לא יודעת אם אהבתי, אבל התעניינתי מאוד הן בתוכן והן בסגנון הכתיבה המיוחד של קניוק.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|