יורם קניוק נולד בתל אביב בשנת 1930. בגיל 17 הצטרף לפלמ"ח ולקח חלק במלחמת העצמאות. החוויות שלו מאותה תקופה מהוות חלק מן היצירה הספרותית שלו לאורך השנים. הוא למד ציור בבצלאל ובעידודו של ארדן נסע לצרפת ולמד שנה אומנות בפריז. משם כימאי, הפליג לאמריקה ושהה כעשור בארצות הברית. בשנת 1958 נישא לאמריקאית נוצריה עימה הביא לעולם שתי בנות. בשנת 2011 שינה את הלאום שלו מ"יהודי" ל"חסר דת" לאחר שנכדו נרשם ככזה. על הרקע הזה, קל יותר לקרוא את "בא בימים" ספרו הנוכחי של קניוק, הנע בתוך תודעתו של צייר זקן ובא בימים שבחר להתמקד בציור מי שזה עתה נפרדו מהעולם.

צמד המילים "בא בימים" מגיע מספר התנ"ך שלנו:

בבראשית פרק כ"ד, פסוק א`, מתואר אברהם כך: " ואברהם זקן, בא בימים, ואדוני בירך את אברהם בכל"

בספר מלכים א` בפרק א`, בפסוק א`, נכתב על דוד: " והמלך דוד זקן, בא בימים, ויכסהו בבגדים ולא יחם לו"

המשמעות הראשונית של המושג בא בימים היא זקן מאוד, המשמעות הנוספת המתלווה לצמד המילים היא קרבתו של האדם לסוף ימיו. הבחירה של קניוק במושג זה ככותרת לספרו הנוכחי כמעט ברורה מאליה, ועדין, השימוש במושג תנ"כי הנקשר בראשונה לאברהם אבינו, מתחבר גם לבחירתו של גיבור הספר להרהר במהות היהדות בחייו ובחיי בני משפחתו. קניוק עוסק בדמותו של אברהם אבינו במסגרת הרהוריו השונים של גיבורו, כשהוא בוחן בהקשר מסוים את בחירתו של אברהם אבינו להעניק את אשתו שרה לשני מלכים שונים, כשהתורה לא טורחת להסביר את בחירתו לעשות זאת בפעם השניה בה היא מתרחשת.

זו אינה הפעם היחידה בה משנתו האישית של קניוק באשר לטבעו של העולם וטבעם של דברים, באה לידי ביטוי בהרהוריו של הצייר הזקן.

לספרו של קניוק יש עלילה העשויה מחוטים דקיקים במיוחד. זרם התודעה של הצייר הזקן מושפע מאירוע מסוים שלכל אורכו אנו מפליגים איתו בזכרונות מעברו וממחשבותיו אודות נושאים שונים. אישה עשירה שבעלה נפטר זה עתה מזמינה את הצייר ללכוד את דמותו של בעלה. היא שולחת לשם כך את הנהג הפיליפיני שלה בלימוזינה שלהם, ומבטיחה לו תשלום ראשוני בן 4000 דולר על מנת שיגיע לביתם מיד. הסקרנות להכיר את האישה שמכירה אותו ואת פועלו, בצירוף הפיתוי הכספי, מובילים אותו להעתר לבקשתה.

בעת שהוא עמל על לכידת מהותו של הנפטר הוא שומע מאלמנתו את סיפור חייה וחייו, וחולק איתה את עולמו הפנימי. קניוק מצליח לשזור את סיפור חייו שלו בתוך קיומו של הצייר הזקן כשהוא מוסיף ומשנה פרטים כיד הדמיון הטובה עליו, תוך שהוא מבקש להתריס בפני הקוראים הישראלים ביצירת שורשים נאצים, יהודים ומוסלמים לגיבורו, שורשים שאיש אינו יכול באמת להתחקות אחריהם, שורשים שגם לגיבור עצמו לא ברור אם היו באמת.

קניוק שנסיון חייו העשיר הפגיש אותו עם תחומים שונים של היצירה, מוביל את הקוראים לתוך עולם הציור כפי שזכה להכיר אותו. ארדן, שהיה מורהו גם במציאות, משמש כחלק מהניצבים בעולמו הפנימי של הצייר הזקן. ולצד בחינת שורשיו של הציור לאורך ההיסטוריה ויצירותיהם של מי שנודעו כאמנים גדולים, בקרב הציבור הרחב או בקרב שוחרי האומנות, אנו מתוודעים לטיבן של הגדרות בעולם האומנות בפרט ובעולם בכלל.

אינני חסידת ספרות זרם התודעה, אני חושבת שהיא מצריכה מן הקורא יכולת הזדהות גדולה מאוד עם עולמו הפנימי של אדם זר, שקרוב לודאי שונה מאוד מזה שלו. אולי העובדה כי ספרו הנוכחי של קניוק הוא נובלה בת 102 עמ` והיא מתכתבת עם סיפור חייו, שמוכר בקווים כלליים לכל שוחרי הספרות והתרבות בארץ, הופכת את הקריאה בו למעניינת, פחות כיצירה ספרותית ויותר כאסופת מילים מעשירה.

אם ברצונכם לטעום משהו מעולמו של קניוק ולהעשיר את ידיעותיכם על עולם הציור והיצירה, הספר הנוכחי המשלב בין שתי אהבותיו הגדולות של קניוק: כתיבה וציור, יעניק לכם אפשרות לברוח לשעת מועטות אל תוך עולמו של אדם, שההתבוננות הייחודית שלו בסובב אותו מקנה לו שרידות גם הרבה אחרי שקיומו הממשי יסתיים.

ליורם קניוק ז"ל - ביקורת שכתבתי לפני חודש

את הספר בא בימים ניתן להבין כחשבון הנפש של יורם קניוק עם החיים והשלמתו עם מותו הקרב. ספר אמיץ וכן, המערבל מחשבות על חיים ומוות - לתמונת חיים רגע לפני דעיכתם. זה יחודו ועוצמתו של הספר האחרון של קניוק, שעורר בי מחשבות רבות על האמת הפנימית שלי זמן רב לאחר שסיימתי אותו.

בבסיס העלילה, אורלוב צייר זקן וכושל, המוצא את פרנסתו בציור דיוקנות מתים, גרסה של יצירת מסכת מוות המקפיאה את הבעת פניו של המת "רגע " לאחר מותו. יום אחד מתבקש אורלוב לצייר את פניו של נפטר עשיר. בין מגדה האלמנה לאורלוב האלמן מתפתחים יחסי קירבה אנושיים כשברקע גופת המת המוטלת כמודל לרישומיו של הצייר, תמונת אבסורד בה החיים והמוות שלובים זה בזה.

אורלוב מספר את סיפור חייו לאלמנה, מתייחס למצפן האמנותי שלו, קנה המידה שהציבו הציירים הגדולים: לאונרדו דה וינצ'י שלמד אמנות באמצעות גופות, ברא חיים מתוך המוות. הצייר הספרדי פרנסיסקו דה גויה הנודע ביצירת המופת: שלושה במאי 1808, המתארת בחדות את אימת הוצאתו להורג של מורד, הרגע שבו הירוי עדיין חיי וקולט את מותו הוודאי. המוות שהיווה מוטיב ליוצרים הגדולים, משמש גם לאורלוב הצייר הדחוי מקור ליצירה. השואה עצמית של אורלוב לאמנים הגדולים, מאפשרת לו להתייצב מול האמת הפנימית שלו, אורלוב אומר: אני מצייר את מה שאני לא יכול לצייר, ויוצר את מה שהוא באמת מאמין בו השונה מהצפייה של קבוצות האמנות השונות המגדירות את הרלוונטיות של האמנות, או גם הקרובים לו שמבקשים את טובתו, שיהיה פחות מפסידן מכפי שהוא. זהו בעצם תיאור המעניק תובנות למאבק בין האמת הפנימית שלנו לעומת מה שמצפים מאתנו אחרים להיות, והמחירים שאנו משלמים בכדי לחיות עם אותה אמת פנימית או גם לוותר עליה.

כשקניוק מדבר על ציור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא יורד למקורות היצירה שלו בצעירותו עת הייה תלמיד בבצלאל ואחר כך בעידודו של ארדון יצא ללמוד ציור בפריס. כמו בספריו האחרים יסודות הכתיבה של קניוק מתבססים על הביוגרפיה שלו ולכן הם כול כך משכנעים. ממש כיף לקרוא ספר שיש בו הבנה גדולה לאמנות וציור המתחברים היטב לסיפור.

החלק המצמרר בספר, הוא הסיפור האמיתי על נפילת אהרון שמידט הידוע יותר בכינוי - ג'ימי, מפקד בחטיבת הראל (בה לחם קניוק בתש"ח), אותו מביא קניוק באמצעות אורלוב כתמונה קטנה ואינטימית, האב הצייר מנחם שמי אביו של ג'ימי מצייר את פניו של בנו סמוך לנפילתו (יש לי הרגשה שקניוק מתכתב עם "היצירה" של אמיל זולה). האב המשמר את תמונת פניו האחרונה של בנו, שונה בתכלית מאורלוב הצייר המשמר את תמונת פניהם האחרונה של המתים בכדי להתפרנס ולשרוד את החיים. ההשוואה הזאת היא דמוי חזק לשינוי שעברה החברה הישראלית במרוצת השנים ובסיס לחשבון הנפש שלנו האמור להסביר את הפער בין התקוות שהיו לנו לעומת האכזבות שלנו מעצמנו. אכזבה אותה ביטא קניוק באופן ישיר ובוטה בכתבות רקע עם צאת סיפרו, ולכן אעז ואומר, קניוק בועט בפרות קדשות: הציונות, ופולחן הזיכרון - סוג של פולחן מוות.

האם קניוק באמצעות אורלוב מתפייס עם החיים שלא היו והחיים שלא יהיו, האם יש לכך בכלל חשיבות ? קניוק מעניק לחלק מהשאלות תשובות, יחסיו של אורלוב עם בנו הופכים להיות יחסים של השלמה והבנה, בנו הולך בדרכו (באמת הפנימית שלו) כשבוחר להיות עורך דין המייצג עניים בשולי החברה, יש בכך המון חמלה ואופטימיות במקום שהם לכאורה לא צפויים. לחלקן האחר של השאלות קניוק לא ממש מעניק תשובות. החיים שלנו מורכבים יותר, אנחנו לא תמיד מסוגלים או רוצים להביט אל האמת הפנימית שלנו, מצב של " נוחות " בו השאלות והתשובות הן לא בהכרח רלוונטיות. לאחר סיומו של הספר הרגשתי שאני בוחן את מעשי בסיטואציה לא פשוטה לאור האמת הפנימית שלי, בתחושה שאני מעדיף נכס זה על נוחות ונכסים חומריים אחרים, בחירה בהחלט לא קלה.

קניוק, דווקא ממרומי גילו, לא מפסיק ליצור, יצירה מפתיעה בעוצמתה, העוסקת בנושא קשה - המוות, הוא עוסק בו באופן מרתק ומעניין, יוצק יופי אסטטי לכתיבה. לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי, פשוט נפלא .

והרי הגיגיי על הגיגי הספר.
יש למסופר כאן מין סיפור מסגרת, שהתמונה בו היא בעיקר פסיפס של הגיגים ודעות על תרבות, אמנות ומשמעות החיים, ומעט סיפור חיים, מעט עלילה.
זהו סיפור על צייר כושל ובא בימים. הוא מצייר מתים לפרנסתו.
לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה , שזה עתה מת בעלה, ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת.
המפגש ביניהם מוליד זיכרונוות מן העבר.
אורלוב , הוא הצייר, שבע ימים אך גם כישלונות, פורש בפני האישה ה"זרה" את סיפור חייו, והיא משיבה לו בסיפור חייה.
בסופו של הלילה הארוך של ציור ודיבורים, מתגלה, כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו, ויתרה מכך, מסתבר, שהמת העריך אותו ואהב את יצירותיו, הצייר הזקן מרגיש כאילו חייו קיבלו משמעות וטעם.
יש בסיפור דיון על משמעות החיים, אבל אין בו שלד של עלילה, וגם הדמויות הן לא מפותחות.
זה לא סיפור עלילתי, קטעי חייו באים בהבלחות, ללא סדר- זו אינה משנה סדורה.
שני גיבורי המשנה הם האלמנה מגדה, והבן עמרי.
עמרי הוא היחידי שבאמת אוהב את אביו. הוא אינו מבין, מדוע אביו חי בצל הכישלון, למרות ,שיכול היה להיות צייר מפורסם.
" איש מלבדי לא אהב אותך אף פעם, ועכשיו שאני ילד גדול, עורך דין עם משרד ליד הים, אני שובר את הראש, מדוע ככה החבאת את עצמך? מה היה לך נגד עצמך?........."עמ'79- 80
גיבור ספרנו מביע דעות על אמנות , על החיים וגם את טינתו לדת.

" העורבים יבואו לקראת הצהריים לקבל את הטרף, הם אורבים לעשירים, כי הם רוצים תרומות לחברת קדישא, עוד מעט יבואו וירקדו ויצעקו צדקה תציל ממות, ויחכו לכסף......."
מאידך גיסא במנזר בו הוא שוהה בילדותו וגם נטבל שם לנצרות, לימד אותו שם איש זקן גם יידיש
" כדי שלא אשכח מי אני, כי לא משה מה יבחר, יהודי תמיד יישאר יהודי וימות יהודי....."
אין ספק שכאן מביע יורם קניוק את מצוקתו שלו, את היותו חצוי בין דתות , בין זהויות לאומיות.
גיבור הספר, הצייר, שלמעשה נפרד כאן מן החיים(כך הרגשתי) חי חיים קשים, והוא נושא על גבו חיי משפחה מצמררים.
מי יודע? אולי זו הסיבה, שדוחפת אותו לצייר מתים, הוא בא מחיים של מוות.....
ומה דעתו של הצייר על עיסוקו בציורי מתים" הרבה פעמים שאלו אותי מי צריך היום ציורי מתים, כשיש מצלמות כל כך טובות, אבל ישנן סודות של פעם, של שנים של זמן, של נס שאול, של יופי דחוי שאינו נראה במצלמה.............ציור צריך להוליד את המצוייר מחדש ואז להמית אותו כדי שיישאר חי ומת. המתים ממשיכים לחיות ולמות" עמ'15-16

אפשר לראות בספר זה מין אגרת של פרידה מן החיים, מן העולם." חשתי כמי שהביט בפניו המתות של עצמו "עמ' 102.
אין להתעלם מן הסגנון המיוחד , ודרך כתיבתו של הסופר שהוא מיוחדת ומשובחת.
בקטע האחרון של הספר אנו פוגשים את הצייר כשהוא משלים עם מה שעומד לקרות לו, אבל בינתיים הרגע הזה של החיים הוא יפה, והוא מתרפק עליו.
"בחוץ האור היה כה חזק. התחבאתי בסככה עטורת פרחים והתבוננתי. האויר חזר אלי אט אט. עוד מעט אביב. אולי סתיו.
תיכף יבוא הנחליאלי והדוכיפת והנרקיסים והסביונים שאהבתי וציירתי פעם....."עמ' 102
מי שמתחבר לספריו של יורם קניוק ימצא עניין רב בספר.
תודה לאביבה יובל, ששלחה לי את הספר.
תודה לכם,

רבקה.
 

נובלה מרירה על החיים ובעיקר על המוות המסופרת מנקודת ראותו של צייר `זקן ובא בימים` כדבריו המצייר בעיקר מתים והיודע שגם מי שמזמין אצלו את הפורטרטים גם הוא ימות יום אחד.

התיאורים אותם מתאר הצייר בנובלה נוגעים חזק בנשמה, הוא מודע לאפסיותם של החיים ועל כך שהמת עתיד להישכח בבוא היום וגם צאצאציו הרחוקים לא ידעו מי היה.

את עצמו הוא מגדיר כצייר לא חשוב. הוא איננו צייר של אנשים חיים, אלא צייר לא חשוב של אנשים מתים. האומנות שלו מצוירת כדי להיות מוחבאת בחדרי חדרים. את מתיו הוא מצייר בידיעה שלא יתלוננו עליו אחר כך. גילו של הצייר הוא כבן שבעים וחמש שנים וזה הגיל המשוער מכיוון שאין תיאור רשמי ליום הולדתו. הוא אלמן ויש לו בן אחד.

הצייר טיפוס כנוע המבטל את אישיותו כל חייו, אינו מעריך את עצמו ונותן לאחרים לדרוך על אישיותו. יום אחד נודע לו שאיש מסתורי קנה את כל תערוכת ציוריו, האיש ביקש שלא יחשפו את שמו.

יום אחד ככל הימים הקדים לעלות על יצועו לאחר שלקח כדור שינה, צלצול טלפון מחריד את מנוחתו על הקו קול של אישה המזמינה אותו לביתה לצייר את בעלה שזה הרגע נפטר. התעריף שנקבה אותה אישה היה גבוה מאוד.

הצייר קם מטושטש ממיטתו, מכונית מפוארת עם נההג של האישה מגיעה לפתח ביתו ואוספת אותו לביתה רחב הידיים של האישה. מכאן מתחילה השתלשלות עניינים מוזרה ומפתיעה. האישה יפת תואר מגדה שמה המזכירה שחקנית מספרת לצייר את סיפור חייה והוא בתורו מספר את סיפור חייו הכואב והנוגע, שני הסיפורים מצטלבים להם בנקודות רבות ומפתיעות. וכל זה תוך כדי שהבעל שוכב מת במיטתו, והצייר מצייר אותו, ניגש מדי פעם  למיטתו של המת מרים את שפתו העליונה בודק את פיו ובתוך כך נחשפים לאיטם רבדים רבים מחיי הצייר ומחיי מגדה אשת המת.

הנובלה אינה ארוכה אך מכילה מטען חיים קשה לעיכול, הנוגע בחיי אנשים, בכבוד וברפיסות העומדים אחד מול השני וכן על בחירות בחיים הנובעות מקושי אמיתי ומילדות עשוקה.  הייתה לי הרגשה כאשר קראתי את הנובלה שהחיים והמוות שלובים להם יחדיו בחיבוק נצחי, מתוך כאבי המוות והחיים גם יחד

ספר נוגע ללב ומרגש ממליצה עליו.

ספר קצר שחזרתי וקראתי בו  ובקטעים מסויימים אף מספר פעמים.

הספר כתוב בסגנון זרם התודעה-  אסוציאציות של עולם פנימי , פרטים רבים  מעברים מהירים, תאורי ציורים  הרגשה של גודש ומהירות , משפטים קצרים , לעיתים בוטים וממצים וכדי לרדת לעומקם  מתבקש עיון נוסף בטקסט.

הדמות הראשית בספור – אורלוב , צייר  בא בימים,  שעוסק בציור אלה שנפטרו.  ומדוע  ציורי מתים? על פי הסבריו "מפני שמתים אינם רואים את עבודתי ואינם מתלוננים". האם בכלל האומנות נועדה להיות מוצגת? והריי בתקופות קדומות ציורי המערות לא נועדו לעיני אחרים. הציור לא נועד להיות חלק מהזיכרון האנושי אלא להביע הבנה או חוויה של הצופה. יש צורך ליצור גם אם יש צופים וגם אם לא.

דווקא מילים הן שנשארות, אלה הן "תווים  שציווה מחברם לאחרים שינגנו בהם,..  מה שמסביר אולי את בחירתו של יורם קניוק בכתיבה, בסופו של דבר, ולא בציור ככלי לביטוי אומנותי.

יש בספור התייחסות מזלזלת לאומנים צעירים ש"רק בקעו מן הביצים" בניגוד אליו הבקיא באומנויות ובטכניקות רבות. ובכל זאת התיחסותו לעצמו  גם היא מלאת בוז עצמי ומחיקה. "אני איש של כלום וכלום של צייר נטול עומק או תואר".

יורם קניוק דרך דמותו של אורלב מישיר מבט ומתמודד עם נושא המוות  שלתפיסתו אין דבר אחריו. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." ואין נשמה ובני אדם המציאו את העולם הבא, הגלגולים והדתות מתוך פחד מהמוות . המשיח לטעמו הוא כיסוף בלבד ולא ממשות.  אנשי הדת זוכים לביקורת ומתוארים כ"עורבים".  יורם קניוק עצמו נרשם ב-2011 בתעודת הזהות כ"חסר דת". (גם נכדו נרשם כך).

ולסיפור עצמו -  לילה אחד מקבל אורלוב הזמנה מאלמנה טרייה  ועשירה, לבוא ולצייר את בעלה. תמורת עבודתו היא מבטיחה לו 4,000 $ כמקדמה. הפיתוי הכספי והרצון להכיר אותה מושכים את הצייר להיענות להצעתה.  בלימוזינה מפוארת שמגיעה לאסוף אותו  הוא מגיע לביתה.  תוך כדי עבודתו על הציור הוא שומע מהאלמנה את סיפור חייה ופורס את עולמו הפנימי.

אנו נפגשים עם פרטים אוטוביוגרפים מציאותיים שמוצגים יחד עם פרטים דמיוניים.  אכן למד ציור בבצלאל בעידודו של מרדכי ארדון והמשיך לימודיו כשנה בפריס.  אביו היה נאצי ומסר את אשתו  ההרה לידי הגסטאפו. האם התנכרה לבנה התנצרה, התאסלמה , חזרה ליהדותה ובסופו של דבר התאבדה. הילד גדל במנזר אף אחד לא אהבו והוא לא התלונן ולא נאבק  וכשגדל והתחתן אשתו עזבה אותו גם היא לטובת קשר עם אשה אחרת.  בנו רואה את האב כמי שחי על פי מצפונו  "אתה איש משלך" בוחר את הדרך לטוב ולרע לחיות בלי לחיות.  אתה "עקשן ועצוב ואני גאה בך"  כך עם דמעות בעיניו של הבן מתרגש האב , בוכה ומוצא בבנו  את האדם הראשון שאוהב אותו.

בצל הזקנה והמוות  מופיעה אופטימיות , אפשרות לאהבה, משפחה , כוח של חיות.

ספר איכותי שהקריאה בו לא קלה הן בגלל סגנון הכתיבה הן בגלל הנושא אבל המאמץ כדאי,

נכונה לקורא חוויה מרגשת ומהנה  של ספור מפגש המכיל עולם ומלואו : זיכרונות, תובנות ,חמלה ואופטימיות.

אהבתי את הוירטואוזיות המילולית והייחודית כמו:  "לוליינות בישולית", תרנגולות הכלואות ב"צינוקי רשע", אישה שמדברת בקול של "משחת שיניים"  ועוד.

 ציורים רבים מוזכרים  וישנה אפשרות להעמקה  בציורים  שמוזכרים  ובקשר שלהם לטקסט.  כמו :

                   קרב סן רומנו        – פאולו אוצלו

                   שלושה במאי 1808 – גויה

                   נישואי ארנולפיני    - יאן ואן אייק 1434

                   עיר הלניסטית       - דורה אירופוס  ועוד.