אני אוהבת מאוד ספרי שירה. אני אוהבת לקרוא כל שיר שוב ושוב ולהתעמק בו.
פעם גם עסקתי באופן יסודי בניתוח שירים. מאז סיימתי את לימודי ה-M.A בספרות עברית עברו שנים רבות, ועתה אני קוראת בשירים רק להנאתי.
קראתי שירים של גאולה הודס- פלחן ומאוד אהבתי. במיוחד נהניתי מן השירים בספרה הקודם: "בבל אשר בים" ("עקד", 2011).
כשקיבלתי מהמשוררת ספר זה, קראתי בו שוב ושוב והתעצבתי. נראה היה לי שלא הבנתי מספיק את השירים, והרי עלי לכתוב סקירה עליהם, כי על כך התחייבתי.
והנה הערב, כשאני יושבת לי כאן, לאחר טיול במפל "התנור" ובנחל עיון הזורם בעוז וביפעה ומרגש את כל רואיו, נראה לי שנפתח בפני מעט מרזי השירים האלה.
ואציג למשל את השיר על משה, המוקדש לבריינה, עמוד 14:
משה
מש את פניו
צרובות הסנה...
בחזהו
דג שר: התפעמות ואש,
אך משה שותק
וחושש.
לפעמים, כשהוא סוגר את
עפעפיו,
תנין מצרים תולש כוכבים מעקבו.
אז משה נרעד
וחולם
21.2.12 תאריך כתיבת השיר.
שיר מקסים בעיני, אך מה כוונת הדג השר, שתיקת משה, תנין, תלישת הכוכבים?
ככול שדפדפתי יותר בספר השירים ראיתי שאלה מלות מפתח החוזרות בשירים רבים: השתיקה, האש, הדג והכוכבים ובכלל גם הירח והשמש והשמים.
יש אצל המשוררת משיכה אל השתיקה, חשש מפני הדיבור ובעצם זה מנוגד לתפקידו של המשורר, לשיר ולדבר אלינו הקוראים.
בשיר "מחוה לבארה של מרים" בעמוד 13, כותבת המשוררת: "אני חסה על הדממה
כשם שכילי חס על זהבו", או בשיר בעמוד 7:
"בגבול
ארץ השתיקה
אורב טוס זהב"
כשם שקמצן חס על זהבו, כן המשוררת קנאית לדממה החשובה לה כל כך.
ובהמשך השיר שלעיל היא מסבירה:
"בתשוקה של כילי
הוא מקבץ מלים
אשר פרות ורבות
בענן שלו,
עד שהוא אינו יכול להבחין
בין ארץ לשמים"
המון מלים מתקבצות בענן של הכלי הזה, עד שהן מכסות עליו את העולם ואינו מבחין עוד בין שמים וארץ, היינו הוא נמצא בעולם אחר, אולי עולם החלומות, שאליו מגיע גם משה בסוף השיר שבחרתי להסבירו כאן. אולי זה משול לעולם הנפשי והגופני, ורצונה של המשוררת להדחיק חוויותיה לתת ההכרה. לא לתת למלים להסביר את עצמה, דבר שהפוך למטרת שירתה. אם כן, עולם מסוכסך וסבוך, שהמשוררת מנסה להעלים אותו אך גם רוצה לגלות אותו בפנינו, אחרת לא הייתה מחברת ומוציאה את שירה לפנינו. האם התת הכרה וההכרה נלחמים בשיריה של גאולה?
גאולה משתמשת בעולם החי בשיריה ובעיקר נמצא בספר הנוכחי את הדג, התנין, הצדפה, הדרקון ועוד. וכך בשיר על משה, מצד אחד : דג שר בו וגורם לו התפעמות ואש ומצד שני, השתיקה משתלטת עליו. (הרי הדג הוא גם סמל השתיקה)
ממה חושש משה? כל הזכרונות ממצרים, בהם המקל שהפך לתנין והראה את כוחו של האל לפני פרעה וחרטומיו, עולים לפניו והוא רועד וחולם.
ואולי משה והשיר הזה הם גם סמל למצבה של המשוררת ששמה מסכים על עצמה כדי לא להתגלות ויחד עם זה מורידה מסך אחר מסך ומגלה לנו את עצמה בשיריה? (בשיר "פרח הזרות" הפותח את קובץ השירים הזה).
גם הירח והכוכבים והשמש, כאמור, מופיעים קבוע בשירה של גאולה.
על העטיפה כתוב: "אור וצל משמשים בערבוביה במחשבה "ירחית" המבקשת לחולל גאות ושפל בתודעת קוראיה" וכן "ההתוודעות לנעלם מולידה את השתיקה, שהיא אחד המוטיבים המרכזיים בספר".
נראה לי שלאחר כל מילות המפתח האלה, שניסיתי להסביר, יהיה קל יותר לקרוא את השיר משה שלעיל, וליהנות.
ואביא כאן לסכום גם את השיר הראשון בקובץ, שהזכרתי את "פרח הזרות":
פרח הזרות
ומה בגרעין?
מסך ועוד מסך,
כך עד אין סוף.
הדממה לא תתפרט
בצורה,
הנסתר לא יחרג
מן השרש.
מלאכי המחשבה
רחוקים, רחוקים...
אין השגה במעמקים (22.7.12)
תודה רבה לגאולה הודס-פולחן על שירה זה ושיריה האחרים, הנהדרים בעיני.
