אני אוהבת לקרוא ספרי מתח. מידי כמה ספרים אני לוקחת לי ספר מתח להפוגה.

ישנם מספר סופרים שאני אוהבת. מידי פעם אני מוסיפה סופר. מכלה חדשים. קראתי את דן בראון  , ג'ון גרישם , דיוויד מורל, ג'וזף פיינדר , ז'ורז' סימנון  , מייקל קרייטון ,  הרלן קובן, ליעד שהם, מרי היגינס קלארק, הנינג מנקל דין קונץ, וכמובן הגדול מכוחם  סטיבן קינג. ויש עוד כמה שלא הגעתי אליהם כמו בראד מלצר , קלייב קאסלר , דיוויד באלדאצ'י

על ג'יימס פיטרסון רק שמעתי. לא קראתי אף ספר שלו. זאת הייתה יופי של הזדמנות להכיר את הסופר.

אבל...צערי לא התחברתי אליו. יש בספר הכל, כל "המתכון הבטוח". פרקים קצרים, מתח נמשך. זורם, קריא. אבל כנראה שבשבילי זה היה יותר מידי. פשוט כך. יותר מידי רוע, יותר מידי פיתולים. יותר מידי אכזרי. יותר מידי זוועה. יותר מידי עומס. או שפשוט אני לא מסתדרת עם פסיכופטים. או שפשוט לא הייתי ב "מוד" הנכון.

הספר מסופר הן על ידי החוקר והן על ידי הרוצח.

בן הוקינס, הוא שוטר לשעבר במשטרת לוס־אנג’לס שהפך לעיתונאי ולסופר. הוא סופר של ספרי מתי בכריכה רכה. רוצה לכתוב ספר-ספר.

העיתון שולח אותו  להוואי כדי לחקור את היעלמותה של דוגמנית.

הרוצח הוא פסיכופט, סדיסט, ללא רגשות. הוא המכנה את עצמו הנרי בנואה, אך זה לא שמו האמיתי. הוא אומן תחפושות. הוא "עובד" בעבודה חלומית. הוא מענה ורוצח אנשים, מסריט את זה, ויש אנשים שמשלמים עבור זה כסף.

 לאט לאט  עוד ועוד גופות מתגלות. בכל העולם.  ואין קצה חוט.

כגדוע, אנשים מסוג של בנואה זקוקים כל פעם לרף חדש. בנואה יוצר קשר עם הוקינס ומציע לו הצעה שבן  הוקינס לא יכול לסרב לה. פשוט לא יכול. כי אם יסרב ימות הוא והחברה שלו.

בנואה רוצה שבן יכתוב את סיפור חייו ואת הסיבות למסע הרציחות שלו. בנואה מתגלה כמספר בחסד עליון. הסיפור מעניין והנה יש בדרך רב מכר. אבל.......

משפטים שאהבתי

 "מנדי לא רק חכמה ויפהפייה. כשאני מסתכל עליה כל שירי הרוקנרול על דפיקות לב ולאהוב אותה עד יומי האחרון נשמעים פתאום הגיוניים לגמרי" (עמוד 82)

"ג'קסון  פתח את מגירת השולחן ושלף ממנו טלפון נייד, מהמכשירים הדקיקים הכמעט אנושיים האלה, שמצלמים, שולחים מייל ועושים קפה" (עמוד 91)