תתארו לכם עולם מושלם.
עולם שבו אין רעבים, כולם בריאים, כולם לומדים, הכל מתוכנן, הכל מווסת.
אחרי התחממות יתר של כדור הארץ ואחרי כל "הבלגנים" שהאוכלוסייה בימינו יצרה, קמה קהילה והחליטה "די". העולם כפי שאנחנו מכירים כנראה קיים אי שם.
קאסיה בת 17. יש לה אח צעיר ושובב שהיא אוהבת, וזוג הורים אוהבים ומוצלחים. יש לה סבא בן 80 (אבי האב) וסבא וסבא באיזורים החקלאים.
הספר מתחיל ביום הכי חשוב והכי מרגש של קאסיה. יום ההתאמה שלה.
קאסיה בת 17. בגיל הזה, מתאימים לה בעל. בכל רחבי המדינה נערות ונערים מתאספים עם הוריהם ואחיהם (אלו מעל גיל 17) בבית העירייה של מקום מגוריהם. לכבוד המאורע הגדול הזה, קאסיה מקבלת שמלת נשף. ביום יום, הם לובשים מדים, הערב זה חד פעמית הבנות לובשות שמלות נשף. (שכמובן אחר כך מוחזרות למלאי). כדי לזכור את הנשף, תשלח לקאסיה אחר כך, פיסה מהשמלה, בתוך זכוכית ממוסגרת, להזכיר לה את היום. (ואגב – פיסה כזאת מצורפת לספר, חתיכת בד ירוק בתוך ניילון קשיח, יופי בתור סימניהJ )
ביום הזה, לעיני כולם, מוכרזים הזוגות. עושים ביניהם התאמה. הם יתחתנו כאשר יגיעו לגיל 21. בדרך כלל אין הזוגות מכירים את אחד את השני, כי הם ממקום אחר בארץ. לכן, לכל אחד מחולק כרטיס עם הפרטים של בן הזוג שלו וגם "ספר חיזור", איך ומה לעשות. הכל כדי למצוא את בן הזוג המושלם. ובדרך כלל זה עובד ואפילו עובד טוב.
אצל קאסיה קרה משהו משונה. משהו שלא קורה בדרך כלל. היא מכירה טוב מאד את ההתאמה המושלמת שלה, זהו זאנדר, חבר ילדות שלה. החבר הכי טוב שלה. קאסיה מאושרת. זאנדר הוא מושלם, "נער זהב". והכי חשוב – הוא באמת אוהב את קאסיה.
סוף טוב, הכל טוב? לא כל כך.
כאשר קאסיה מתיישבת לראות את הכרטיס של זאנדר, פתאום מופיע בפניה במחשב, פנים של מישהו אחר. של קי. גם אותו היא מכירה, וקאסיה מתחילה לתהות. האם זאנדר זאת רק בחירה שנייה? למה קי מופיע אצלה? ולמה בעצם קי לא מותאם? האם הוא בחר להיות רווק?
ומכאן מתפתח סיפור.
עתה מתחיל הספק לכרסם בלבה והשאלות לא נותנות לה מנוח. היא נמשכת אחרי קֵי בחוטים דקים של סקרנות ושל רגש וניצבת מול בחירות בלתי אפשריות: בין זאנדר לקֵי, בין אהבה בטוחה להתאהבות מטלטלת, בין העולם המוכר שבו חיה לעולם המסוכן שקֵי מוליך אותה אליו.
סיפור של התאהבות, תהייה, מרדנות, נעורים.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. כי אם על העולם שהקהילה בנתה. הספר הזכיר לי במעט את "המעניק" של לורי לויס.
ואחרי שתקראו על העולם, אל תשפטו מיידית, תחשבו קצת, האם זה באמת כל כך רע לעומת מה שיש עכשיו.
""אי אפשר לדעת מתי עלולה הטכנולוגיה להכזיב. זה מה שקרה לתרבות שקדמה לנו. לכל אחד הייתה טכנולוגיה, יותר מידי טכנולוגיה, והתוצאות היו הרסניות. עכשיו קיימת טכנולוגיה הבסיסית שאנחנו צריכים – מסופים, קראנים, כתבנים – קליטת המידע שלנו ממוקדת הרבה יותר. מומחי המזון לא צריכים לדעת איך לתכנת רכבות אוויר למשל, ומתכנתים לעומתם לא צריכים לדעת להכין אוכל. התמחות מונעת מהאנשים להרגיש מוצפים. אנחנו לא צריכים להבין הכל. וכמן שהקהילה מזכירה לנו, יש הבדל בין ידע לטכנולוגיה. ידע לא י ככזיב אותנו" (עמוד 31)
בעולם הזה, כולם בריאים. כולם שבעים. לא מבשלים בבית. המזון מגיע כל יום, כל ארוחה ארוזה במגשיות. לכל אחד מותאמת המנה שלו. אסור בשום פנים ואופן לאכול (ואפילו לטעום) אוכל של אחר. כאשר לא אוכלים בבית, צריך להודיע, כדי שהאוכל יגיע למקום האחר. רק לעיתים נדירות, יש ארוחות-שף (כמו למשל בטקס ההתאמה), אבל גם אז, אם בארוחה הזו היו יותר קלוריות, הם יגרעו מהארוחות של כל השבוע. ("אתמול בלילה בנשף יכולנו לאכול כל מה שהוגש לנו בלי שיהיו לזה השפעות מרחיקות לכת, כיוון שהפחיתו לנו את כמות הקלוריות שכלנו כל השבוע")
הקהילה מנוהלת על ידי ממונים, מנהלניים.
אסור לרוץ.
אסור להכנס לבית של אחר. ("אסור נו להיכנס למגורים של אנשים אחרים". )
בימי חופש מבית הספר , בני הנוער עובדים. (מעט)
אנשים לא יודעים לכתוב. יש קראנים וכתבנים. הכל מודפס.
יש "השגחה" צמודה מאד. יודעים כל אחד מה עשה, מה זרק לזבל וכו'.
לכל אחד יש שעות חופש.
יש מרכזי בידור.
בגיל 17 לכל אחד מותאם הבן זוג המושלם (אלא אם כן, הנער או הנערה הכריזו שהם רוצים להיות רווקים)
בגיל 21 מתחתנים
אסור ללדת אחרי גיל 31. ("עכשיו אסור לאף אחד ללדת אחרי גיל שלושים ואחד")
כל אחד מומחה בשטח שלו וזהו (יותר מידי ידע פוגע).
נבחרו 100 שירים ו 100 תמונות. רק אותם אפשר לשמוע ולראות. ("הוקמו ועדות לבחירת מאה הפריטים המובחרים: מאה פזמונים, מאה ציורים, מאה סיפורים, מאב שירים. כל היתר הושמדו. נעלמו לתמיד. לטובה, אמרה הקהילה וכולם האמינו לה מפני שזה הגיוני. איך נוכל להעריך משהו במלואו אם אנו מוצפים?" עמוד 29)
לכל אחד מותר שיהיה רק חפץ אחד "אחר" (צמיד, שעון, קופסא, וכו' – בדרך כלל מהעולם הישן).
יש עוצר בלילה.
כמעט ואין מחלות.
יש תחבורה ציבורית לכולם (רכבת אויר)
לכל אחד יש 3 גלולות שעליו לשאת איתו כל הזמן.
מתים בגיל 80. (כן, יודעים בדיוק מתי מתים)
מספר ציטטות:
"מוזר שאנחנו נאחזים בפיסה מהעבר בשעה שאני ממתינים לעתיד". (עמוד 14)
"אני אוהבת את המחשבה שבמשך ערב אחד אני לא נראית כמו כולם" (עמוד 15)
"הממונה מתקנת אותי בעדינות "זה לא מזל, קאסיה. אין מזל בקהילה" (עמוד 20)
"זה מה שהקהילה העניקה לנו: זמן. חיינו טובים וארוכים יותר משל אזרחם בהיסטוריה של העולם. וזה הודות למערכת ההתאמה המניבה צאצאים בריאים פיזית ורגשית". (עמוד 20)
"אנחנו אוכלים בשביל בריאות וביצועים, לא בשביל הטעם" (עמוד 24)
האם חופש בחירה מוביל בהכרח לאושר או אולי לשרשרת של טעויות בדרך אל הלא נודע?
אני מאד אהבתי את הספר. ממליצה עליו בכל פה.
לא רק לנוער.
כדאי לקרוא ו....לחשוב.
