בשתי מילים - אגרוף בבטן.

ובקצת יותר מילים:

זה אחד הספרים הכי קשים, מבחינת הרעיון והכתיבה, שקראתי בחיים שלי.

התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא עצמם כבר לא בקשר איתה כעשר שנים). הסבתא לא מקבלת את זה בהתחלה אבל ברגע שהיא מבינה שהיא יכולה להשתמש בתאומים החרוצים ככוח עבודה היא מתרצה ומרשה להם להישאר. הם ישנים על דרגשים במטבח. היא לא מקלחת אותם (אין מקלחת) לא מכבסת להם את הבגדים ומכינה אוכל רק כשממש צריך. המקום הוא אי שם באירופה והמלחמה היא כפי הנראה מלחמת העולם השנייה.

לאף אחת מהדמויות העיקריות בסיפור הזה אין שם - לא לתאומים, לא לסבתם (כולם קוראים לה "המכשפה"), לא לשכנים, אפילו לא לארץ שבה הכל קורה וגם אין שם למלחמה שמביאה את כל הזוועות האלה. האירוני הוא שרוב הספר מדובר על זוועות מבית - ולאו דווקא מכיוון האויבים. הסיפור הוא על מה שקורה בעיירה קטנה שבה פשוט מנסים כולם לשרוד בתקופה שאין בה הרבה משום דבר...

הסבתא היא איכרה מלוכלכת, נבערת, לא סימפטית שגם מכה את התאומים מידי פעם.

התאומים מתחילים את הספר (יחסית) תמימים ומסיימים אותו מפוכחים, בוגרים וחסרי מצפון.

לאורך כל הספר קורים סביבם דברים רעים ועם הזמן גם הם מתחילים לעשות "דברים רעים" אבל אנחנו לא כועסים עליהם, איכשהו נשארתי אמפתית לשניים האלה, שהמציאות הזו נכפתה עליהם ולא הייתה להם ברירה אלא להפוך לחיות שהם נהיו - אחרת לא הייתה להם שום זכות קיום.

התאומים לומדים בעצמם הכל - לקרוא ולכתוב, הם לומדים שפות, הם עושים ניסיונות ב"לא לאכול כמה שעות וימים" על מנת להתרגל לתקופות רעב, הם מכים אחד את השני על מנת להתרגל לכאב, בקיצור - לומדים לשרוד. לבד.

אין להם שום רגש. בין אם הם עושים מעשים טובים או רעים - פשוט אין שם טיפת רגש.

אחד הדברים שתורמים לאוירת "חוסר הרגש" הזו היא הכתיבה - הפרקים קצרצרים, מקסימום שלושה עמודים והם כתובים כמו דיווח עינייני, משפטים קצרים, מעין רשימת מכולת. אין תאורים ארוכים של טבע או סביבה או תחושה או תקופה - אין כלום. אין רגש. הודות (אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה...) לכתיבה הזו אנחנו יכולים לקרוא באותו משפט על זה שהתאומים אכלו תפוחים בפרדס וגם שחיילים אנסו את אחת הנשים בכפר. אין פאוזה כדי להזדעזע. מצאתי את עצמי קוראת ואז פתאום באמצע משפט מרימה את הגבות ולא מבינה איך הזוועה הזו השתרברבה למשפט הזה שהתחיל בכלל במשהו תמים למדי??

לסיכום - ספר לא פשוט בכלל ויחד עם זאת חובה חובה חובה ולו רק כדי להגיע לסוף המפתיע. הוא מיוחד, שונה ואני לא מבינה איך הגעתי אליו רק עכשיו. נקרא בנשימה עצורה (ומזועזעת). אבל היי - לפחות זה מסתיים מהר :) 155 העמודים מסתיימים צ´יק צ´ק...

דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש - אתם עוד פה??

פינת העטיפה:
העטיפה די סטנדרטית ולא מגלה את כל מה שמתחולל בתוך הספר וזה מעניין. רואים דיוקן של התאומים, סוג של רישום בעיפרון או משהו כזה. האמת שאין לי יותר מידי מה להגיד עליה... היא בסדר גמור לדעתי ובהחלט מתאימה. בכל אופן, ברגע שקוראים את הספר שוכחים ממנה לגמרי...

ציטוטים:
"נכתוב: "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים", ולא נכתוב: "אנחנו אוהבים אגוזים", כי המילה "לאהוב" אינה מילה בטוחה. היא חסרת דיוק ואובייקטיביות. "לאהוב אגוזים" ו"לאהוב את אמא שלנו", לא ייתכן שיש לזה אותו מובן. הביטוי הראשון מורה על טעם ערב בפה, והשני על רגש מסוים".

"איש אחד אמר:
-שתקי. הנשים לא יודעות מה זה מלחמה.
האישה אומרת:
-לא יודעות? טומטום! כל העבודה, כל הדאגות על ראשנו: להאכיל את הילדים, לטפל בפצועים. אתם, ברגע שהמלחמה נגמרת, כולכם גיבורים. מי שמת, גיבור. מי שחי, גיבור. מי שנכה, גיבור. בשביל זה המצאתם את המלחמה, אתם הגברים. זאת המלחמה שלכם. אתם רציתם אותה, אז תעשו אותה, גיבורים בתחת שלי!"

"...נשארתי לשכב ככה, בלי לאכול ובלי לשתות, אני לא יודעת כמה זמן. והמוות לא בא. כשקוראים לו הוא אף פעם לא בא. הוא נהנה לענות אותנו. אני קוראת לו כבר שנים, והוא מתעלם ממני".

בספרו 'ראשית', מאיר שלו טוען שיש דברים שמשפיעים הרבה יותר כשהם נאמרים בלחש ולא בצעקה. בספרות אין לחישות ואין צעקות, אבל יש סופרים שתפסו את העניין והחליטו לכתוב זוועות בצורה מינימליסטית, בצורה אדישה, בלי תיאורים ובלי לתאר רגשות. וזה עובד. כשהזוועות הגדולות מסופרות בצמצום, הן משפיעות הרבה יותר.

"המחברת הגדולה" היא מחברת של תאומים צעירים, בלי שמות ובלי גילאים. אימם שולחת אותם לבית סבתם בכפר מרוחק, מפני שזוועות המלחמה מתחוללות בעיר הגדולה. לא ידוע באיזו מלחמה מדובר, לא ידוע באיזו מדינה מדובר, והמחסור בפרטים גורם לסיפור להיות אוניברסלי.
התאומים היפים להפליא והנבונים להחריד מסתגלים מהר לחיים בזמן המלחמה.

סבתם היא אישה קשה, אנשים ברחוב קוראים לה 'מכשפה', שמועות גורסות שהיא הרעילה את בעלה. היא לא שמחה כ"כ לגדל שני ילדים, אבל מתרצה כשהיא מבינה שהם כח עבודה זול ויעיל.
הרבה זוועות מגוללות בספרון הקצרצר הזה. אונס, רעב, רצח, סטיות מיניות, אבל אין תיאורים. יש עובדות יבשות.
כשהתאומים מתחילים לכתוב הם מחליטים שכותבים רק דברים נכונים.
"כדי להחליט אם זה 'טוב' או 'לא טוב', יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים.

למשל, אסור לכתוב 'סבתא דומה למכשפה'; אבל מותר לכתוב: 'אנשים קוראים לסבתא מכשפה'.
אסור לכתוב: 'העיר הקטנה יפה', כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר.
[....]
המילים שמגדירות רגשות, מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים, יצורי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות."
(עמ' 31-32)

וכך מתגלה לנו סיפורם של הילדים.
מכיוון שהם רוצים להיות מוכנים לכל מצב שלא יהיה, הם מתאמנים בחיזוק הנפש והגוף. הם מלקים אחד את השני בחגורה, על מנת שהכאב כבר לא ישפיע עליהם. הם צמים, הם מתאמנים בנכויות (כשהאחד מעמיד פני עיוור והשני פני חירש), והם גם מחשלים את נפשם מפני מילים טובות. בהתחלה הם היו בוכים כשהם היו נזכרים איך אימם הייתה מדברת אליהם, 'יפה שלי', 'אהוב שלי', והם מבינים שמדובר בנקודת תורפה, לכן הם מכנים אחד את השני בשמות יפים, כדי שכבר לא תהיה לזה השפעה עליהם.

לאט לאט הילדים הופכים ממלאכיים לחיות רעות, אך קריסטוף השתמשה פה בעוד תכסיס ספרותי: לקורא יותר קל להזדהות כשהדמויות מדברות בגוף ראשון. בתחילת הספר הקורא אוהב את הילדים ומזדהה איתם, אך עם התקדמות הספר הקורא פתאום מבין עם מה בדיוק הוא מזדהה והוא מנער את ראשו בתדהמה. תכסיס ספרותי מעולה.

ספר קשה, אך נקרא מהר (בזכות הפרקים הקצרצרים, בני שניים-שלושה עמודים כל אחד, ובזכות הכתיבה הפשוטה והמינימליסטית). ספר שגורם לקורא להרגיש בנח, ובדיוק בשנייה שהקורא מתרווח בכורסא, הוא מנער הכל והקורא מקבל סטירת לחי מצלצלת.

קשה, אבל מעולה, חזק ומומלץ.
 

הראש הרגיש שהוא נפרד מהגוף -ונופל בסל הגיליוטינה,   הלב הרגיש נעקר ממקומו כמנהג האצטקים והוא בחוץ מדמם.   ללא ראש -ללא יכולת חשיבה מסודרת,  ללא לב-ללא יכולת נשימה רגשית נורמלית,  - הלכתי להכין כוס תה ירוק עם כפית מלאה סוכר חום שיהא לי חם ומתוק בגוף ובנשמה -כדי- להיווכח שהם קיימים ובמקומם.   זה התרחש בשתיים בלילה,  אחרי קריאה בת שעתיים ברציפות לספר בין 181 עמודים,  המתחלקים לפרקים קצרים בין עמוד לשני עמודים וחצי.  

באתר נכתבו על הספר 27 ביקורות : 22 מהם דרגו אותו ובצדק כ-מעולה והשאר -טוב.  אולם כולם ציינו כי הנו : "מטלטל", . .  "אכזר בועט ולא נשכח". . . . .  "משלב מתח,   הומור ופסיכולוגיה". . .  "מזעזע,   מצמרר,   מחליא ועם זאת לא הפסקתי לשנייה עד שהגעתי לסוף". . . .  "ספר שנותן בעיטה בבטן ואגרוף לפנים,   ספר שאי אפשר להניחו מהידיים,  הספר מעורר תדהמה,   בהלה,   רתיעה והמון עצב. . . .  "חולני,   חולני,   חולני,   ולא מומלץ לבעלי קיבה רגישה או לב חלש. . . . .  

אין לי כוונה להתחיל לכתוב בקצרה או באריכות אודות תוכנו של הספר,  כי יהיה בכך לחזור על דבריהם הנפלאים של חברי באתר.   כל מה שאציין שהספר עוסק בשואה,   בזוג תאומים שבתחילה ראיתי בהם את - מקס ומוריץ בתעלוליהם ובאכזריותם,  עד שבאיזה שלב הפסקתי לצחוק,  ובהמשך התוודעתי לגיהינום בהתנהגות האנושית הכפרית - כפי שנתקלתי בה בספריו של אהרון אפלפלד,  אולם בעוצמת - 9.  0 ב"סולם ריכטר".  

לספר יש את הייחודיות שלו במקצב הכתיבה ובהתאם במקצב הקריאה,  כמו -סטקטו- וזה אחד מ"הכשפים " של הספר.  

הספר הזה הנו הראשון בטרילוגיה שכוללת בנוסף את הספרים: "ההוכחה" ו"השקר השלישי",   שלא קראתי,  ובחלק מההמלצות נאמר כי הם "נופלים מערכם ועצמתם הספרותי",  אבל מומלצים לקריאה כדי להבין את כל התמונה המלאה.  

אני קראתי את הספר שיצא עכשיו לאחרונה במהדורה מחודשת,   בהוצאת כתר ובאותו התרגום נהדר של נורית -פסטרנק.  

חוויה עוצמתית של ספר.  
 

קראתי הרבה ספרי שואה וזה אולי הקשה מכולם.

הספר הזה שונה כי אין בו ציון של מקומות, זמנים או שמות, והיהודים לא מוזכרים בו. ובכל זאת מבינים מהר מאוד שמדובר במלחמת העולם השנייה ובשואה ויש גם אזכור לצעדות המוות (למרות שהקורא מבין את זה לבד). הסיפור הוא על זוג תאומים שאימא שלהם מעבירה אותם לסבתא לזמן המלחמה.

הסבתא היא איכרה פרימיטיבית, נבערת מדעת ואכזרית. התאומים מחשלים את עצמם ומתנתקים מכל רגש. הסיפור כתוב כמו יומן שהם כותבים יחד (מעין ישות אחת).

הספר עצוב וקשה. יש בו תיאורים איומים של רוע ושפל נוראי. זה ספר בוטה מאוד עם תיאורי מין קשים ומטרידים. המין האנושי מוצג כאן בשיא העליבות והזוועתיות שלו.

זה אחד הספרים החזקים ביותר שקראתי, יש פרקים מטלטלים שדרוש זמן כדי לעכל אותם. ועם זאת זה בכלל לא ספר "כבד". הוא זורם מאוד ואפשר לסיים אותו תוך כמה שעות. (150 עמודים). השפה בספר מאוד יבשה. הפרקים קצרים. יש משהו שמשדר אכזריות בלקוניות שבה מתוארות זוועות המלחמה. אין שום רגש מסביב. התיאור הוא קצר וקשה והרגש מנותק ממנו לגמרי. זה משאיר לקורא את האפשרות לחוות בעצמו את מה שהוא מרגיש כלפי התיאורים האלה, ובעיני זו חוויה קשה.

הספר הוא חלק מטרילוגיית ספרים יחד עם "ההוכחה" ו"השקר השלישי".

יש מעט מאוד ספרים שאפשר להגיד עליהם שהם "ספר חובה". לדעתי הספר הזה בהחלט נמנה עליהם.