|
|
|
המחברת הגדולה |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 5197 |
|
|
כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא "המכשפה", אסור לכתוב: "העיר הקטנה יפה", כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר.
מה"חיבורים" הכתובים על פי כלל ברזל זה, בטכניקה מעניינת של גוף ראשון רבים, מורכבת "המחברת הגדולה". "הכותבים" הם צמד תאומים. המקום: ארץ לא מזוהה, ככל הנראה באירופה. הזמן: ככל הנראה, אמצע המאה שלנו. יש מלחמה. אבי התאומים בחזית. בעיר הגדולה אין אוכל. אמם מביאה אותם אל העיר הקטנה ומשאירה אותם אצל סבתם. הסבתא היא איכרה נבערת, מלוכלכת, ערמומית, אלימה. על השניים להסתגל לאורח - חיים זר וקשה. הם נחשפים לאירועים שבכל קנה - מידה נורמלי היו נחשבים לנוראים. אפשר לחשוב שלפנינו עוד סיפור על קורבנות המלחמה. והתאומים הם אכן קורבנות, אבל במובן שונה מהצפוי. מהר מאד הם לומדים להתגונן. בכוחות עצמם הם לומדים לכתוב, להתאכזר, לשרוד. ככל שהסכנות חמורות יותר, ככל שהזוועות מחרידות יותר, כן מתחשל כוח עמידתם. בכוח רצונם הופכים עצמם התאומים למכונות הישרדות אנושיות.
"האובייקטיביות" הסגנונית של התאומים היפים והמלאכיים מתקשרת איפוא גם במעלליהם המנוקים מכל רגש. השניים מתרגלים בפועל מחיקה רגשית, והספר הוא תרגיל מתמשך באכזריות. אגדות אימים מספרות הילדים, ותעלולי מאקס ומוריץ, כמו הוסבו כאן למציאות קשה, ריאליסטית. התאומים אינם בפשטות פרחי - רוע. הם זוכים באהדתנו, אולם אהדה זו הולכת ונעשיית מביכה יותר ויותר ככל שאנו קרבים לסיום הספר. גם מעשיהם הטובים מנוקים מכל רגש. "הטוב" כמו "הרע" אינם רלבאנטיים לעולם האכזרי של הספר. מאחורי המשפטים הקצרים והפשוטים ופרצוף - הפוקר הסגנוני הולכת האימה ונצברת בשקט. לא בלי שמץ של הומור קודר, אך בלי כל זכר לאפקטים סנסאציוניים.
מדיווח ענייני ופרטני, הולכת "המחברת הגדולה" והופכת למשל אוניברסלי על החיים בצל המלחמה והטוטליטאריות. והדגש עובר מבלי משים מהזוועות הנראות לעין אל ההרס הפנימי. כי האדם המסוגל לשרוד בתנאים האלה הוא רק זה החף מרגשנות בלתי עניינית, זה שיש לו כוח להתכחש לאוחווה אנושית, זה שיכול לחיות דרך קבע בתוך האנונימיות של ה"אנחנו". והאדם הזה, כך מרמז לנו הסיום הנורא, נמצא לא רק מעבר אחד של הגבול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המחברת הגדולה - אגוטה כריסטוף
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 2 |
תאריך הכנסה לאתר 01/03/2018
וואוו איזה ספר, אני לא יודעת איך להתחיל בכלל לתאר את הספר הזה ואת מה שעבר עליי בזמן קריאתו.
הספר הזה פשוט מזעזע, מטלטל, קשה ולופת את הבטן, רוב הזמן פשוט הזדעזעתי, הצטמררתי, וברגעים מסוימים אפילו הרגשתי בחילה, לכן לדעתי מי שהוא בעל לב חלש שלא יקרא את הספר הזה. שיחסוך... המשך הביקורת
וואוו איזה ספר, אני לא יודעת איך להתחיל בכלל לתאר את הספר הזה ואת מה שעבר עליי בזמן קריאתו.
הספר הזה פשוט מזעזע, מטלטל, קשה ולופת את הבטן, רוב הזמן פשוט הזדעזעתי, הצטמררתי, וברגעים מסוימים אפילו הרגשתי בחילה, לכן לדעתי מי שהוא בעל לב חלש שלא יקרא את הספר הזה. שיחסוך ממנו את הזוועות.
כמה כאב, עצב ואובדן יש בספר הזה, אובדן החיים, אובדן האהבה, אובדן צלם האנוש ואובדן הלב.
הספר מספר על שני אחים תאומים בני 11, בזמן מלחמה, שאמא שלהם משאירה אותם אצל הסבתא בעיירה קטנה רחוק מההפצצות בעיר הגדולה עד יעבור זעם.
הסבתא אישה קשת יום ומרירה בהתחלה בכלל לא רוצה לקבל את הילדים אליה ולשמור עליהם, אך הבת שלה בעצם לא משאירה לה ברירה.
אני לא רוצה לעשות ספויילרים אבל מאחר שזה כתוב בתקציר של הספר, אני יכולה להגיד שהסבתא מתעללת בילדים ולא מראה להם אף טיפה של חיבה ואהבה, וכך הילדים שלא נפרדים לרגע אחד מהשני, לומדים איך לשרוד את המציאות הקשה הזו ומלמדים אחד את השני לסבול כאב, רעב, קור ואפילו גורמים לעצמם להקהות את הרגשות.
היו דברים שהם עשו שפשוט היו בלתי נתפסים בעיניי, שהראו צד של אכזריות וחוסר אנושיות, ומצד שני עשו דברים שהראו צד של דאגה ואכפתיות (כלפי השכנה והסבתא), ליבי יצא אליהם וריחמתי עליהם כל כך.
הספר הזה עורר בי רגשות חזקים של כאב עצום, רחמים, דאגה, פחד, כעס ואפילו שנאה.
היה לי קשה להכיל את ההתנהגות של האמא שכך נטשה אותם ולא נשארה איתם, את ההתעללות של הסבתא ואת החוסר מוגנות של הילדים.
אחרי הספר הזה הרגשתי צורך עז לחבק את הילדים שלי חזק, לנשק אותם ולהגן עליהם וכמובן להודות לבורא עולם שהם בריאים ושלמים בנפש ובגוף וקרובים אליי.
קראתי את הספר בנשימה עצורה בכמה שעות ולא יכולתי להפסיק, למרות הקושי הרגשי העצום שכרוך בכך, הייתי במתח לדעת מה עובר על התאומים ומה יעלה בגורלם.
שוב אני לא רוצה לעשות ספויילרים אבל רק אגיד שהסוף היה לא צפוי בעיני ולא מובן.
הבנתי שהספר הזה הוא ראשון מטריולוגיה כך שיש המשך לסיפור ואין לי ספק שאקרא אותו, רק שכרגע אני זקוקה לאתנחתא רצינית כדי להתאושש ולצבור כוח לחלק הבא.
ספר עוצמתי ומטלטל שנשאר איתך בראש ובלב לנצח.
הקריאה לשיקולכם.
תאריך הכנסה לאתר 11/03/2014
ספר נורא. אמנם כתוב היטב אבל מזעזע. אף שהרעיון של כתיבת תודעה קולקטיבית, כלומר של יותר מאדם אחד ושימוש בגוף ראשון רבים כאילו היו יחיד הוא מעניין. הספר היה בעבורי קשה וממש לא נעים. בקיצור חוויה לא מומלצת ודי לא נעימה. מיותר.
ספר נורא. אמנם כתוב היטב אבל מזעזע. אף שהרעיון של כתיבת תודעה קולקטיבית, כלומר של יותר מאדם אחד ושימוש בגוף ראשון רבים כאילו היו יחיד הוא מעניין. הספר היה בעבורי קשה וממש לא נעים. בקיצור חוויה לא מומלצת ודי לא נעימה. מיותר.
תאריך הכנסה לאתר 19/04/2013
בשתי מילים - אגרוף בבטן.
ובקצת יותר מילים:
זה אחד הספרים הכי קשים, מבחינת הרעיון והכתיבה, שקראתי בחיים שלי.
התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא עצמם כבר... המשך הביקורת
בשתי מילים - אגרוף בבטן.
ובקצת יותר מילים:
זה אחד הספרים הכי קשים, מבחינת הרעיון והכתיבה, שקראתי בחיים שלי.
התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא עצמם כבר לא בקשר איתה כעשר שנים). הסבתא לא מקבלת את זה בהתחלה אבל ברגע שהיא מבינה שהיא יכולה להשתמש בתאומים החרוצים ככוח עבודה היא מתרצה ומרשה להם להישאר. הם ישנים על דרגשים במטבח. היא לא מקלחת אותם (אין מקלחת) לא מכבסת להם את הבגדים ומכינה אוכל רק כשממש צריך. המקום הוא אי שם באירופה והמלחמה היא כפי הנראה מלחמת העולם השנייה.
לאף אחת מהדמויות העיקריות בסיפור הזה אין שם - לא לתאומים, לא לסבתם (כולם קוראים לה "המכשפה"), לא לשכנים, אפילו לא לארץ שבה הכל קורה וגם אין שם למלחמה שמביאה את כל הזוועות האלה. האירוני הוא שרוב הספר מדובר על זוועות מבית - ולאו דווקא מכיוון האויבים. הסיפור הוא על מה שקורה בעיירה קטנה שבה פשוט מנסים כולם לשרוד בתקופה שאין בה הרבה משום דבר...
הסבתא היא איכרה מלוכלכת, נבערת, לא סימפטית שגם מכה את התאומים מידי פעם.
התאומים מתחילים את הספר (יחסית) תמימים ומסיימים אותו מפוכחים, בוגרים וחסרי מצפון.
לאורך כל הספר קורים סביבם דברים רעים ועם הזמן גם הם מתחילים לעשות "דברים רעים" אבל אנחנו לא כועסים עליהם, איכשהו נשארתי אמפתית לשניים האלה, שהמציאות הזו נכפתה עליהם ולא הייתה להם ברירה אלא להפוך לחיות שהם נהיו - אחרת לא הייתה להם שום זכות קיום.
התאומים לומדים בעצמם הכל - לקרוא ולכתוב, הם לומדים שפות, הם עושים ניסיונות ב"לא לאכול כמה שעות וימים" על מנת להתרגל לתקופות רעב, הם מכים אחד את השני על מנת להתרגל לכאב, בקיצור - לומדים לשרוד. לבד.
אין להם שום רגש. בין אם הם עושים מעשים טובים או רעים - פשוט אין שם טיפת רגש.
אחד הדברים שתורמים לאוירת "חוסר הרגש" הזו היא הכתיבה - הפרקים קצרצרים, מקסימום שלושה עמודים והם כתובים כמו דיווח עינייני, משפטים קצרים, מעין רשימת מכולת. אין תאורים ארוכים של טבע או סביבה או תחושה או תקופה - אין כלום. אין רגש. הודות (אני לא יודעת אם זו המילה הנכונה...) לכתיבה הזו אנחנו יכולים לקרוא באותו משפט על זה שהתאומים אכלו תפוחים בפרדס וגם שחיילים אנסו את אחת הנשים בכפר. אין פאוזה כדי להזדעזע. מצאתי את עצמי קוראת ואז פתאום באמצע משפט מרימה את הגבות ולא מבינה איך הזוועה הזו השתרברבה למשפט הזה שהתחיל בכלל במשהו תמים למדי??
לסיכום - ספר לא פשוט בכלל ויחד עם זאת חובה חובה חובה ולו רק כדי להגיע לסוף המפתיע. הוא מיוחד, שונה ואני לא מבינה איך הגעתי אליו רק עכשיו. נקרא בנשימה עצורה (ומזועזעת). אבל היי - לפחות זה מסתיים מהר :) 155 העמודים מסתיימים צ´יק צ´ק...
דירוג הקואלית:
חמש קואלות מתוך חמש - אתם עוד פה??
פינת העטיפה:
העטיפה די סטנדרטית ולא מגלה את כל מה שמתחולל בתוך הספר וזה מעניין. רואים דיוקן של התאומים, סוג של רישום בעיפרון או משהו כזה. האמת שאין לי יותר מידי מה להגיד עליה... היא בסדר גמור לדעתי ובהחלט מתאימה. בכל אופן, ברגע שקוראים את הספר שוכחים ממנה לגמרי...
ציטוטים:
"נכתוב: "אנחנו אוכלים הרבה אגוזים", ולא נכתוב: "אנחנו אוהבים אגוזים", כי המילה "לאהוב" אינה מילה בטוחה. היא חסרת דיוק ואובייקטיביות. "לאהוב אגוזים" ו"לאהוב את אמא שלנו", לא ייתכן שיש לזה אותו מובן. הביטוי הראשון מורה על טעם ערב בפה, והשני על רגש מסוים".
"איש אחד אמר:
-שתקי. הנשים לא יודעות מה זה מלחמה.
האישה אומרת:
-לא יודעות? טומטום! כל העבודה, כל הדאגות על ראשנו: להאכיל את הילדים, לטפל בפצועים. אתם, ברגע שהמלחמה נגמרת, כולכם גיבורים. מי שמת, גיבור. מי שחי, גיבור. מי שנכה, גיבור. בשביל זה המצאתם את המלחמה, אתם הגברים. זאת המלחמה שלכם. אתם רציתם אותה, אז תעשו אותה, גיבורים בתחת שלי!"
"...נשארתי לשכב ככה, בלי לאכול ובלי לשתות, אני לא יודעת כמה זמן. והמוות לא בא. כשקוראים לו הוא אף פעם לא בא. הוא נהנה לענות אותנו. אני קוראת לו כבר שנים, והוא מתעלם ממני".
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
על הספר הקצר הזה שמעתי כל כך הרבה שלא יכולתי לעמוד בפיתוי להשאיל אותו כשסרקתי את המדפים בספרייה. כל המלצה עליו אמרה שהוא ספר מעולה. זהו ספר ראשון למחברת, אבל אני בא הרי בלי שום דעות קדומות.
"כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט... המשך הביקורת
על הספר הקצר הזה שמעתי כל כך הרבה שלא יכולתי לעמוד בפיתוי להשאיל אותו כשסרקתי את המדפים בספרייה. כל המלצה עליו אמרה שהוא ספר מעולה. זהו ספר ראשון למחברת, אבל אני בא הרי בלי שום דעות קדומות.
"כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא "המכשפה", אסור לכתוב: "העיר הקטנה יפה", כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר. מה"חיבורים" הכתובים על פי כלל ברזל זה, בטכניקה מעניינת של גוף ראשון רבים, מורכבת "המחברת הגדולה". "הכותבים" הם צמד תאומים. המקום: ארץ לא מזוהה, ככל הנראה באירופה. הזמן: ככל הנראה, אמצע המאה שלנו. יש מלחמה. אבי התאומים בחזית. בעיר הגדולה אין אוכל. אמם מביאה אותם אל העיר הקטנה ומשאירה אותם אצל סבתם. הסבתא היא איכרה נבערת, מלוכלכת, ערמומית, אלימה. על השניים להסתגל לאורח - חיים זר וקשה. הם נחשפים לאירועים שבכל קנה - מידה נורמלי היו נחשבים לנוראים. אפשר לחשוב שלפנינו עוד סיפור על קורבנות המלחמה. והתאומים הם אכן קורבנות, אבל במובן שונה מהצפוי. מהר מאד הם לומדים להתגונן. בכוחות עצמם הם לומדים לכתוב, להתאכזר, לשרוד. ככל שהסכנות חמורות יותר, ככל שהזוועות מחרידות יותר, כן מתחשל כוח עמידתם. בכוח רצונם הופכים עצמם התאומים למכונות הישרדות אנושיות. "האובייקטיביות" הסגנונית של התאומים היפים והמלאכיים מתקשרת איפוא גם במעלליהם המנוקים מכל רגש. השניים מתרגלים בפועל מחיקה רגשית, והספר הוא תרגיל מתמשך באכזריות. אגדות אימים מספרות הילדים, ותעלולי מאקס ומוריץ, כמו הוסבו כאן למציאות קשה, ריאליסטית. התאומים אינם בפשטות פרחי - רוע. הם זוכים באהדתנו, אולם אהדה זו הולכת ונעשיית מביכה יותר ויותר ככל שאנו קרבים לסיום הספר. גם מעשיהם הטובים מנוקים מכל רגש. "הטוב" כמו "הרע" אינם רלבאנטיים לעולם האכזרי של הספר. מאחורי המשפטים הקצרים והפשוטים ופרצוף - הפוקר הסגנוני הולכת האימה ונצברת בשקט. לא בלי שמץ של הומור קודר, אך בלי כל זכר לאפקטים סנסאציוניים. מדיווח ענייני ופרטני, הולכת "המחברת הגדולה" והופכת למשל אוניברסלי על החיים בצל המלחמה והטוטליטאריות. והדגש עובר מבלי משים מהזוועות הנראות לעין אל ההרס הפנימי. כי האדם המסוגל לשרוד בתנאים האלה הוא רק זה החף מרגשנות בלתי עניינית, זה שיש לו כוח להתכחש לאוחווה אנושית, זה שיכול לחיות דרך קבע בתוך האנונימיות של ה"אנחנו". והאדם הזה, כך מרמז לנו הסיום הנורא, נמצא לא רק מעבר אחד של הגבול." (מתוך גב הספר(
ראשית, אני ממליץ לוותר על קריאת גב הספר, שהוא ארוך ומייגע כדרכם העקומה והמרגיזה של הספרייה החדשה, ולדלג ישר לספר עצמו. לא ארחיב בדיבור עליו. אומר רק שהקריאה בו קצרצרה וקולחת, בהתאם למספר העמודים, ושהוא יצירה ספרותית שאסור לכם להרשות לעצמכם לפספס.
זוג התאומים הזה כותב מחברת, המחברת הגדולה; זהו בעצם הספר. הוא מורכב מקטעים קצרים שמתארים סיטואציות שונות. הוא מכיל תיאורים לא נעימים, והוא מטלטל ומעורר חלחלה. אבל כאן טמון כל כוחו; ביקורת נסתרת על המלחמה שמשבשת את כל הבן אדם.
התאומים האלה הם האנטי גיבורים המוצלחים ביותר שקראתי. הם מבצעים מעשים מזעזעים לגילם, אחד לשני ולאחרים, בטענה שזהו "אימון", חישול לחיים. הם עוברים חוויות מזעזעות בצל המלחמה. הפרטים בספר די עלומים, אבל זה לא מפריע לקריאה.
לסיום, לא שווה להרחיב עליו בדיבור, צריך לרוץ ולקרוא את הספר המעולה הזה. מעלה את השאלה, האם זה הספר המתורגם הכי טוב שקראתי? מומלץ בחום.
(על הסופרת, מתוך גב הספר: )
אגוטה קריסוף היא ילידת הונגריה וחיה כעת בשוויץ, שם היא כותבת מחזות לתיאטרון. ספר זה הופיע בפאריס ב1986 והוא הרומאן הראשון שלה.
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
בספרו 'ראשית', מאיר שלו טוען שיש דברים שמשפיעים הרבה יותר כשהם נאמרים בלחש ולא בצעקה. בספרות אין לחישות ואין צעקות, אבל יש סופרים שתפסו את העניין והחליטו לכתוב זוועות בצורה מינימליסטית, בצורה אדישה, בלי תיאורים ובלי לתאר רגשות. וזה עובד. כשהזוועות הגדולות מסופרות בצמצום, הן... המשך הביקורת
בספרו 'ראשית', מאיר שלו טוען שיש דברים שמשפיעים הרבה יותר כשהם נאמרים בלחש ולא בצעקה. בספרות אין לחישות ואין צעקות, אבל יש סופרים שתפסו את העניין והחליטו לכתוב זוועות בצורה מינימליסטית, בצורה אדישה, בלי תיאורים ובלי לתאר רגשות. וזה עובד. כשהזוועות הגדולות מסופרות בצמצום, הן משפיעות הרבה יותר.
"המחברת הגדולה" היא מחברת של תאומים צעירים, בלי שמות ובלי גילאים. אימם שולחת אותם לבית סבתם בכפר מרוחק, מפני שזוועות המלחמה מתחוללות בעיר הגדולה. לא ידוע באיזו מלחמה מדובר, לא ידוע באיזו מדינה מדובר, והמחסור בפרטים גורם לסיפור להיות אוניברסלי.
התאומים היפים להפליא והנבונים להחריד מסתגלים מהר לחיים בזמן המלחמה.
סבתם היא אישה קשה, אנשים ברחוב קוראים לה 'מכשפה', שמועות גורסות שהיא הרעילה את בעלה. היא לא שמחה כ"כ לגדל שני ילדים, אבל מתרצה כשהיא מבינה שהם כח עבודה זול ויעיל.
הרבה זוועות מגוללות בספרון הקצרצר הזה. אונס, רעב, רצח, סטיות מיניות, אבל אין תיאורים. יש עובדות יבשות.
כשהתאומים מתחילים לכתוב הם מחליטים שכותבים רק דברים נכונים.
"כדי להחליט אם זה 'טוב' או 'לא טוב', יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים.
למשל, אסור לכתוב 'סבתא דומה למכשפה'; אבל מותר לכתוב: 'אנשים קוראים לסבתא מכשפה'.
אסור לכתוב: 'העיר הקטנה יפה', כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר.
[....]
המילים שמגדירות רגשות, מעורפלות מאוד, מוטב להימנע מן השימוש בהן ולהסתפק בתיאור החפצים, יצורי האנוש ועצמך, כלומר בתיאור נאמן של העובדות."
(עמ' 31-32)
וכך מתגלה לנו סיפורם של הילדים.
מכיוון שהם רוצים להיות מוכנים לכל מצב שלא יהיה, הם מתאמנים בחיזוק הנפש והגוף. הם מלקים אחד את השני בחגורה, על מנת שהכאב כבר לא ישפיע עליהם. הם צמים, הם מתאמנים בנכויות (כשהאחד מעמיד פני עיוור והשני פני חירש), והם גם מחשלים את נפשם מפני מילים טובות. בהתחלה הם היו בוכים כשהם היו נזכרים איך אימם הייתה מדברת אליהם, 'יפה שלי', 'אהוב שלי', והם מבינים שמדובר בנקודת תורפה, לכן הם מכנים אחד את השני בשמות יפים, כדי שכבר לא תהיה לזה השפעה עליהם.
לאט לאט הילדים הופכים ממלאכיים לחיות רעות, אך קריסטוף השתמשה פה בעוד תכסיס ספרותי: לקורא יותר קל להזדהות כשהדמויות מדברות בגוף ראשון. בתחילת הספר הקורא אוהב את הילדים ומזדהה איתם, אך עם התקדמות הספר הקורא פתאום מבין עם מה בדיוק הוא מזדהה והוא מנער את ראשו בתדהמה. תכסיס ספרותי מעולה.
ספר קשה, אך נקרא מהר (בזכות הפרקים הקצרצרים, בני שניים-שלושה עמודים כל אחד, ובזכות הכתיבה הפשוטה והמינימליסטית). ספר שגורם לקורא להרגיש בנח, ובדיוק בשנייה שהקורא מתרווח בכורסא, הוא מנער הכל והקורא מקבל סטירת לחי מצלצלת.
קשה, אבל מעולה, חזק ומומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
לא ברור באיזה חלק של אירופה ולא משנה באיזו מלחמה בדיוק, אבל מה שמלחמה מסוגלת לייצר כשאנשים נואשים וצריכים למסור את ילדיהם אכן מופיע בכתובים לא מעטים.
המחברת הגדולה עוסק בשני תאומים כבני 10, ילדים יפים המופיעים יום אחד על סף ביתה של סבתם, מובאים בידי אמם המופיעה משום מקום.... המשך הביקורת
לא ברור באיזה חלק של אירופה ולא משנה באיזו מלחמה בדיוק, אבל מה שמלחמה מסוגלת לייצר כשאנשים נואשים וצריכים למסור את ילדיהם אכן מופיע בכתובים לא מעטים.
המחברת הגדולה עוסק בשני תאומים כבני 10, ילדים יפים המופיעים יום אחד על סף ביתה של סבתם, מובאים בידי אמם המופיעה משום מקום. האם מבקשת מסבתם לשמור עליהם, כשהיא מתחייבת לשלם עבורם ולדאוג למחסורם. הסבתא מסרבת בתחילה ולאחר מכן מתרצה כשהיא רואה בהם כוח עבודה זול. עד כאן עוד סיפור מלחמה מיני רבים.
אבל הייחוד בעלילה אינו הקורות את הילדים מהתעללות המבוגרים, המחסור במלחמה, מוראות ההפצצות, הפחד ואי הודאות. אפילו קצת מכל אלה לא. הפעם מדובר בשני ילדים הכותבים את סיפורם בגוף ראשון רבים, כאילו גוף אחד הם, עושים הכל יחדיו ומה שהם עושים מסמר שיער.
מדובר בילדים נבונים להפליא, יודע קרוא וכתוב, כשמסביבם כפר פרימיטיבי יחסית וסבתא שאף היא אינה יודעת קרוא וכתוב. הילדים מלמדים את עצמם, עושים תרגילים כדי לחשל עצמם מפני כאב, פחד, רעב וקור ויוצאים בתמימות ילדותם ויפי מראם למסע המותיר פה פעור בסיפור הכתוב בפרקונים קצרים של עד שלושה עמודים.
כך הם מצליחים לעורר את אהדת סבתם למרות שאמם שבה לקחתם, מסוגלים לעמוד בזמנים הקשים ומה שהם מצליחים לעולל לסביבה הוא כאין וכאפס לעומת פסקת הסיום של הספר, פסקה המגלמת בתוכה תדהמה אמיתית.
לקרוא ולא להאמין. יוצא מן הכלל.
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
הראש הרגיש שהוא נפרד מהגוף -ונופל בסל הגיליוטינה, הלב הרגיש נעקר ממקומו כמנהג האצטקים והוא בחוץ מדמם. ללא ראש -ללא יכולת חשיבה מסודרת, ללא לב-ללא יכולת נשימה רגשית נורמלית, - הלכתי להכין כוס תה ירוק עם כפית מלאה סוכר חום שיהא לי חם ומתוק בגוף ובנשמה -כדי- להיווכח שהם... המשך הביקורת
הראש הרגיש שהוא נפרד מהגוף -ונופל בסל הגיליוטינה, הלב הרגיש נעקר ממקומו כמנהג האצטקים והוא בחוץ מדמם. ללא ראש -ללא יכולת חשיבה מסודרת, ללא לב-ללא יכולת נשימה רגשית נורמלית, - הלכתי להכין כוס תה ירוק עם כפית מלאה סוכר חום שיהא לי חם ומתוק בגוף ובנשמה -כדי- להיווכח שהם קיימים ובמקומם. זה התרחש בשתיים בלילה, אחרי קריאה בת שעתיים ברציפות לספר בין 181 עמודים, המתחלקים לפרקים קצרים בין עמוד לשני עמודים וחצי.
באתר נכתבו על הספר 27 ביקורות : 22 מהם דרגו אותו ובצדק כ-מעולה והשאר -טוב. אולם כולם ציינו כי הנו : "מטלטל", . . "אכזר בועט ולא נשכח". . . . . "משלב מתח, הומור ופסיכולוגיה". . . "מזעזע, מצמרר, מחליא ועם זאת לא הפסקתי לשנייה עד שהגעתי לסוף". . . . "ספר שנותן בעיטה בבטן ואגרוף לפנים, ספר שאי אפשר להניחו מהידיים, הספר מעורר תדהמה, בהלה, רתיעה והמון עצב. . . . "חולני, חולני, חולני, ולא מומלץ לבעלי קיבה רגישה או לב חלש. . . . .
אין לי כוונה להתחיל לכתוב בקצרה או באריכות אודות תוכנו של הספר, כי יהיה בכך לחזור על דבריהם הנפלאים של חברי באתר. כל מה שאציין שהספר עוסק בשואה, בזוג תאומים שבתחילה ראיתי בהם את - מקס ומוריץ בתעלוליהם ובאכזריותם, עד שבאיזה שלב הפסקתי לצחוק, ובהמשך התוודעתי לגיהינום בהתנהגות האנושית הכפרית - כפי שנתקלתי בה בספריו של אהרון אפלפלד, אולם בעוצמת - 9. 0 ב"סולם ריכטר".
לספר יש את הייחודיות שלו במקצב הכתיבה ובהתאם במקצב הקריאה, כמו -סטקטו- וזה אחד מ"הכשפים " של הספר.
הספר הזה הנו הראשון בטרילוגיה שכוללת בנוסף את הספרים: "ההוכחה" ו"השקר השלישי", שלא קראתי, ובחלק מההמלצות נאמר כי הם "נופלים מערכם ועצמתם הספרותי", אבל מומלצים לקריאה כדי להבין את כל התמונה המלאה.
אני קראתי את הספר שיצא עכשיו לאחרונה במהדורה מחודשת, בהוצאת כתר ובאותו התרגום נהדר של נורית -פסטרנק.
חוויה עוצמתית של ספר.
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
סיפור מפיהם של שני תאומים מבריקים, שהובאו לסבתם אשר בעיר הקטנה ע"י אימם, כאשר נגמר לה האוכל במקומה אשר בעיר הגדולה בזמן מלחמת העולם השניה.
סבתם הנ"ל נקראת המכשפה ע"י תושבי הכפר וגם מתנהגת ככה.
הם נחושים בדעתם להרוג כל שמץ רגש בעצמם וניתן לראות את זה בשפה... המשך הביקורת
סיפור מפיהם של שני תאומים מבריקים, שהובאו לסבתם אשר בעיר הקטנה ע"י אימם, כאשר נגמר לה האוכל במקומה אשר בעיר הגדולה בזמן מלחמת העולם השניה.
סבתם הנ"ל נקראת המכשפה ע"י תושבי הכפר וגם מתנהגת ככה.
הם נחושים בדעתם להרוג כל שמץ רגש בעצמם וניתן לראות את זה בשפה הקרה והרובוטית שבה הם מספרים. הם מפתחים לעצמם קוד מוסרי מאוד פרטי לאורו הם חיים ולאורו הם גומלים לאנשים סביבם.
ניתן לשער שהילדים בני 10 וניתן להניח שזו אחת הארצות הקרובות לרוסיה, יכול להיות פולין או הונגריה או צ`כיה.
מאוד תמוה בעיני שתרגום השם לאנגלית אינו נאמן למקור הצרפתי.
ספר מעולה, מאוד חזק. הצליח להעביר לי את ההרגשה של מה חיים בזמן מלחמה נוראית עלולים לעשות לבני אדם.
יש טשטוש מכוון ממש של שמות ומקומות. הגיבורים הראשיים לא מופיעים בשמם, לא השנה לא הארץ. מספרים על טרנספר של יהודים, אולם הם לא מוזכרים בשמם, אנחנו פשוט יודעים היסטוריה ויכולים להסיק. השמות אינם חשובים, בדיוק כמו רגשות, מה שחשוב הוא לשרוד בכל מצב בכל ארץ.
הסיפור כל כך פשוט ומאוד מורכב בו זמנית.
יש חשיבות לדעתי להביא את סיפור מלחמת העולם השניה אצל לא יהודים, אני באופן די שיטתי קראתי כמעט אך ורק סיפורים של יהודים במהלך השואה.
מענין להשוות את אופן הכתיבה של התאומים פה לעומת הספר הבנות (THE GIRLS), שאגב לא התרשמתי ממנו, הוא היה לי לא מענין. בבנות, אלו תאומות סיאמיות שמחוברות בינהן, ואילו הספר כתוב בשני קולות. יש להן מחשבות נפרדות, תחביבים שונים, אופי שונה. הספר הזה לעומת זאת שמספרים תאומים שאינם מחוברים מביא תופעה הפוכה בדיוק, נראה שיש להם אותו מוח ממש, לא מספרים לנו על שום חילוקי דיעות בינהם, גם לא בהחלטות מאוד קשות שהם עושים. זה משונה ומפחיד...
הספר די עמוס באירועים קשים, שקשה מאוד לעכל (למרות שהוא רץ).
לצערי הרבה יותר מסובך להשיג את שני ספרי ההמשך בספריה, הזמנתי אותם אבל יש סיכוי שלא יגיעו אלי. אני מחכה בקוצר רוח...
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
קראתי הרבה ספרי שואה וזה אולי הקשה מכולם.
הספר הזה שונה כי אין בו ציון של מקומות, זמנים או שמות, והיהודים לא מוזכרים בו. ובכל זאת מבינים מהר מאוד שמדובר במלחמת העולם השנייה ובשואה ויש גם אזכור לצעדות המוות (למרות שהקורא מבין את זה לבד). הסיפור הוא על זוג... המשך הביקורת
קראתי הרבה ספרי שואה וזה אולי הקשה מכולם.
הספר הזה שונה כי אין בו ציון של מקומות, זמנים או שמות, והיהודים לא מוזכרים בו. ובכל זאת מבינים מהר מאוד שמדובר במלחמת העולם השנייה ובשואה ויש גם אזכור לצעדות המוות (למרות שהקורא מבין את זה לבד). הסיפור הוא על זוג תאומים שאימא שלהם מעבירה אותם לסבתא לזמן המלחמה.
הסבתא היא איכרה פרימיטיבית, נבערת מדעת ואכזרית. התאומים מחשלים את עצמם ומתנתקים מכל רגש. הסיפור כתוב כמו יומן שהם כותבים יחד (מעין ישות אחת).
הספר עצוב וקשה. יש בו תיאורים איומים של רוע ושפל נוראי. זה ספר בוטה מאוד עם תיאורי מין קשים ומטרידים. המין האנושי מוצג כאן בשיא העליבות והזוועתיות שלו.
זה אחד הספרים החזקים ביותר שקראתי, יש פרקים מטלטלים שדרוש זמן כדי לעכל אותם. ועם זאת זה בכלל לא ספר "כבד". הוא זורם מאוד ואפשר לסיים אותו תוך כמה שעות. (150 עמודים). השפה בספר מאוד יבשה. הפרקים קצרים. יש משהו שמשדר אכזריות בלקוניות שבה מתוארות זוועות המלחמה. אין שום רגש מסביב. התיאור הוא קצר וקשה והרגש מנותק ממנו לגמרי. זה משאיר לקורא את האפשרות לחוות בעצמו את מה שהוא מרגיש כלפי התיאורים האלה, ובעיני זו חוויה קשה.
הספר הוא חלק מטרילוגיית ספרים יחד עם "ההוכחה" ו"השקר השלישי".
יש מעט מאוד ספרים שאפשר להגיד עליהם שהם "ספר חובה". לדעתי הספר הזה בהחלט נמנה עליהם.
תאריך הכנסה לאתר 08/04/2013
אינני יודעת אפילו איך להתחיל לספר על הספר הזה. ספר שנותן בעיטה בבטן ואגרוף לפנים. ספר שאי אפשר להניחו מהידיים , אך מצד שני אי אפשר לקרוא ברציפות. אחרי כל פרק הנחתי את הספר למספר דקות, נשמתי, והתנפלתי מחדש.
מקום סיפור ארץ לא מזוהה, ככל הנראה... המשך הביקורת
אינני יודעת אפילו איך להתחיל לספר על הספר הזה. ספר שנותן בעיטה בבטן ואגרוף לפנים. ספר שאי אפשר להניחו מהידיים , אך מצד שני אי אפשר לקרוא ברציפות. אחרי כל פרק הנחתי את הספר למספר דקות, נשמתי, והתנפלתי מחדש.
מקום סיפור ארץ לא מזוהה, ככל הנראה באירופה, ככל הנראה באחת מהארצות הקומוניסטיות שגובלת עם רוסיה. צכיה, יוגוסלביה וכו`. הזמן: ככל הנראה, אמצע המאה שלנו. יש מלחמה. כנראה מלחמת עולם השניה.
אין זמן ומקום, אין גיל, הכל מעורפל, הכל מוזכר בערך. אפילו מוזכר מצעד היהודים למחנות המוות "בערך", בלי להזכיר את המילה יהודים. הריגה של סוג של אנשים, שהם פחות מבהמות. והכל בלי שמות מפורשים.
בכלל בספר אין שמות. רק כמה כינויים. סבתא, אמא, שרת, כומר, סנדלר, שפת ארנבת. וזה משתלב טוב ברגשות הסטריליים שבספר.
"אנחנו קוראים לה סבתא. אנשים קוראים לה "מכשפה". היא קוראת לנו "בני כלבה" " (עמוד 14)
הספר מסופר מפי זוג תאומים, תאומים שמתואמים כאיש אחד, שניים שהם חלק אחד בלתי פריד, מדברים ב-"אנחנו", כבני 10 (?) שאמם מביאה אותם יום אחד לכפר, לסבתם. אבי התאומים בחזית. בעיר הגדולה אין אוכל. אמם מביאה אותם אל הכפר ומשאירה אותם אצל סבתם שאינה רוצה בהם. הסבתא היא איכרה נבערת, מלוכלכת, ערמומית, מטונפת, רעה, אנוכית, אלימה. על השניים להסתגל לאורח חיים זר וקשה.
אך אין הם מתבטלים, הם מרוויחים ביושר את לחמם. "אנחנו חייבים לעשות עבודות מסויימות בשביל סבתא, אחרת היא לא נותנת לנו כלום לאכול ומשאירה אותנו בלילה בחוץ" (עמוד 15). בספר יש הרבה רוע ומצד שני מידי פעם צץ צדק שאי אפשר היה להאמין שמקומו כאן. ניגודים מצמררים. למשל
"בזמן הארוחה, אומרת סבתא "הבנתם. קורת גג ומזון צריך להרוויח". אנחנו אומרים "זה לא זה. העבודה קשה, אבל להביט בחיבוק ידיים במישהו שעובד, זה קשה עוד יותר, בייחוד אם זה מישהו זקן". סבתא מגחכת "בני כלבה! אתם מתכוונים שריחמתם עלי?" "לא סבתא. רק התביישנו בעצמנו" " (עמוד 16).
הילדים נחשפים לאירועים שבכל קנה - מידה נורמלי היו נחשבים לנוראים ביותר. הם מנסים כל דבר שהם נתקלים בו. כדי לחוש מה זה כאב, הם מכים זה את זה עד זוב דם. כדי לחוש רעב, הם צמים יומיים.
הם לומדים לשרוד. הם מלמדים את עצמם. כותבים חיבורים, מחליפים ובודקים אחד את השני.
"כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא "המכשפה", אסור לכתוב: "העיר הקטנה יפה", כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר" (עמוד 32). מה"חיבורים" הכתובים על פי כלל ברזל זה, בטכניקה מעניינת של גוף ראשון רבים, מורכבת "המחברת הגדולה".
התאומים הם בעצם קורבנות מלחמה. מהר מאד הם לומדים להתגונן. בכוחות עצמם הם לומדים לכתוב, להתאכזר, לשרוד. ככל שהסכנות חמורות יותר, ככל שהזוועות מחרידות יותר, כן מתחשל כוח עמידתם. בכוח רצונם הופכים עצמם התאומים למכונות הישרדות אנושיות.
המזעזע הוא, שהם נקיים מכל רגש, כאילו סטירילים , אטומים. השניים מתרגלים בפועל כמו ניסוי של כאב גם מחיקה כל רגש. התאומים הם יפים כמלאכים, אל מצטיירים כפרחי-רע. אין הם נמנעים מסחיטות וגניבות ועוד מעשים כאלה, אך מצד שני הם זוכים באהדת הקורא על מספר דברים אחרים שהם עושים. לכן "הטוב" כמו "הרע" אינם רלבאנטיים לעולם האכזרי של הספר. הטוב והרע משום מה שונים כאן.
הספר מסופר במשפטים קצרים. נטולי רגש. מפוכחים. עקרים. קרים.פשוטים מאד. ללא תוארים וללא תאורים. בלי שמץ של צחוק ללא חיוך וללא בדל של הומור.
בגלל הזמן והמקום המעורפל, אני מרגישים שזה פשוט אוניברסלי. לא משנה איפה תמקם את הסיפר, תמיד הוא יהיה נכון. תמיד יהיו זוועות, תמיד תהיה התאכזרות, תמיד ינסו לשרוד. תמיד אדם יכאיב לאדם.
לא יודעת אם הצלחתי להעביר ולו חלק קטן ממה שהרגשתי, כאשר קראתי את הספר.
זהו חלק ראשון ב"טריאלוגית התאומים". הספר השני "ההוכחה" כבר בדרך אלי. את החלק השלישי "השקר השלישי" אני עדיין מחפשת.
הספר לגמרי לא קל. מי שיכול לשרוד, אזי מומלץ ביותר.
(תודה לאיילת שממנה קיבלתי את הספר, ולמחשבות, שבגלל ההמלצה שלו, קראתי את הספר)
הספר השני בטילוגיה הוא "ההוכחה"
השלישי "השקר השלישי".
ספרה "אתמול" זכה בפרס "אינטר" לספרות
תמונות:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|