לא בקלות רבה מידי צלחתי את קריאת 672 עמודי ״לבד בברלין״ ( הוצאת ידיעות ספרים, תירגמה מגרמנית: יוסיפיה סימון, עריכת התרגום: מרים קראוס) של האנס פאלאדה.

היו רגעים שחשתי מעט מותש אל נוכח איטיות התנועה העלילתית ואל מול השיממון הדק שעלה מהדמויות ובינהן הדמות הראשית של אוטו קוונגל, איש סגפן , ממעט בדיבור עם העולם ועם רעייתו, איש שלעיתים חשתי שהוא סוג של אדם שחי רק כי הוא חייב. ולמרות זאת ולמרות שהנחתי את הספר בצד פעמים מספר, בניגוד גמור לספרים אחרים שקראתי לאחרונה (רובם ספרי מקור אגב) , שבתי ונמשכתי וחזרתי אל בני הזוג ההם , בברלין הנאצית של ראשית שנות הארבעים, אל אוטו ואנה קוונגל , אל הרגע בו הם מקבלים את הבשורה האיומה מכל על מותו של אוטושן בנם, אל התודעה שמתחילה לפעפע באוטו לעשות את המעשה ואל המעשה עצמו שאולי אין אמיץ ממנו. תהליך ההתחברות שלי לבני הזוג היה מורכב, איטי עד מייגע ומאוד שונה מאופן התחברותי לגיבורים ראשיים בספרים אחרים. לצד הסיפור המרכזי , סיפור הנחת גלויות הדואר הקוראות לגרמנים לפקוח עיניים שהיו עצומות לרווחה, ישנם בספר סיפורי משנה נוספים. הם לא מפותחים ומשאירים במה לעשייה המרכזית ואני מניח שבכוונת מכוון, אבל יש לכל אחד מהסיפורים האלו תרומה מהותית להבנת ההתרחשות. אחד מסיפורי רקע אלו הוא מערכת היחסים בין אוטו לאנה.

אני מתעכב על מוטיב זה כי להערכתי הוא קריטי להבנת מקור האומץ ממנו שואב אוטו את יכולותיו. לכאורה מערכת של שעמום מוחלט של האחד מהשניה, ונדמה שכבר אין מה שיחבר ויקשר את השניים יחד לאחר מות הבן, שתיקה טוטלית מקיפה אותם, יגון עצור וכבוש. זוג חי מת. ובכל זאת דווקא מתוך השקט המוחלט וחוסר התקשור בינהם עולה סערת הגלויות. ״״אכתוב גלויה אחת ובעתיד אולי שתיים- כל יום ראשון. המלחמה עדיין לא הסתיימה, הרציחות נמשכות״. אי אפשר למוטט אותו. הוא החליט החלטה והוא יפעל על פיה. שום דבר לא יוכל להסיט אותו, איש לא יעמוד בדרכו של אוטו קוונגל. הוא אומר: ״המשפט השני: ״אמא! הפיהרר ירצח גם את הבנים שלך. הוא לא יעצור עד שיביא אבל על כל בית בעולם״. היא חוזרת על המילים: ״אמא! הפיהרר ירצח גם את הבן שלך״. היא מהנהנת ואומרת; ״תכתוב את זה.״ ״( עמוד 176) ומאוחר יותר כשאוטו אומר מתי ייקח את הגלויה אנה אומרת: ״תרשה לי להיות נוכחת בפעם הראשונה הזאת!״.הוא מניד בראשו. ״לא״ הוא אומר. ״דווקא בפעם הראשונה לא. קודם אני צריך לראות איך זה הולך״. ״בכל זאת״ היא מבקשת.״זו הגלויה שלי! זו הגלויה של האמא״. ״טוב״ הוא מחליט.״ (עמוד 177)

ובלילה במיטתם הם מתחילים לדבר בסוג של להט שהדהים אותי: ״אבל אחר כך, בשעה ששניהם שוכבים במיטה והכל חשוך, אינם מצליחים להירדם. הם מתהפכים מצד לצד, כל אחד מקשיב לנשימתו של השני, ולבסוף מתחילים לדבר. בחשיכה הדיבור קל יותר״. עמוד 177)ואנה ואוטו מלאים התלהבות. אומר אוטו: ״ב״סופו של דבר יהיו עשרות, מאות, שישבו כמוני ויכתבו. אנחנו נציף את ברלין בגלויות האלה, נעצור את פעולת המכונות, נפיל את הפיהרר, נגמור את המלחמה״.. ואנה בפרץ של רגשות מאוד לא אופייני ״מלאת התלהבות מהחזיון הזה אומרת: ואנחנו תמיד נהיה הראשונים שעשו זאת! איש לא ידע זאת, אבל אנחנו יודעים״, ( עמוד177).

ואכן הזוג האנטי גיבור הזה עושה זאת. אנה הולכת איתו את כל הדרך. לרגעים נדמה היה לי שעניין הגלויות הפך למשני עבורם, ושבעצם מעבר לסיפוק שהשיגו מהאפקט העצום של גלויותיהם, הם קיבלו בעצם המעשה טעם חדש לזוגיות שלהם שהפכה לחיונית ומסתורית ומעט נועזת בדרכם . הגלויות משגעות את הגסטפו. מי זה החצוף שמהתל כך במפלגה הנאציונל סוציאליסטית ומגחיך את הפיהרר? האם זו תנועת המונים מחתרתית ? ״לבד בברלין״ הוא עדות מצמררת לאובדן השפיות האזרחית של הגרמנים בתקופת הרייך השלישי, לאימה הנוראית שמביאה עימה טוטליטריות, לעוצמה שיש במונח שלעיתים אנו לוקחים כמובן מאיליו: חופש הביטוי. הנאציזם החולני שסחף אחריו את הרוב המוחלט של הגרמנים, מתגלה באימתו בכל קומה בבניין של בני הזוג קוונגל ובכל טיפוס מדמויות המשנה, גברים, נשים, זקנים ובני נוער. ומתישהו במהלך הקריאה הבנתי שרק אדם כמו אוטו, רק אנטי גיבור שכמוהו, מסוגל לעשות את אשר עשה. ואז גם הבנתי שללא אנה אין סיכוי שהיה עושה זאת. גיבורים אפורים ודהויים אבל אמיצים אל מול הפחדנות הטוטלית של הכלל. הסופר ביסס את הספר על סיפורם האמיתי של אליזה ואוטו המפל.

פאלאדה אושפז בזמן המלחמה בבית חולים נאצי לחולי רוח, ולאחר המלחמה, שבור וחולה ורב בעיות שתיה וסמים, נחשף לסיפור וכתב את הרומן תוך 24 ימים! הוא ניפטר לפני יציאת הספר לאור. כבוד לעוסקות במלאכת התרגום ועריכתו. זהו מסמך פרוזאי חשוב ביותר מכמה וכמה מובנים ועומקים רלבנטיים, ואחד המרכזיים בינהם, לעניות דעתי, היא העובדה שגם במקום האפל ביותר ביקום, בו אין ולו קרן שמש אחת קטנה, גם במקום כזה יש סיכוי לנקודה אחת קטנה של אור.

לולא ידעתי שישנו איזה זמזום שממנו ניתן להבין ששלטונות גרמניה לאחר המלחמה ביקשו את הסופר לכתוב משהו שיאיר את הגרמנים באור פחות שלילי, ייתכן והנאתי מן הספר היתה גדולה יותר. עם זאת, התיאור של חברה שהולכת ומתנוולת עד כדי הפיכת הפרטים שמרכיבים אותה ליצור כילאיים שבין חיה לאדם והשרדנות הינה האפשרות היחידה לקיום ומתוך נמחקת כל אופציה אחרת, זהו תיאור מופתי. כמובן שמעשיהם של זוג ההורים העצוב הינו פחות מטיפה בים, אך הוא מעשה גבורה עילאי, כמו מעשה החסד שעושה השופט. העניין שיצר הספר חשוב בעיני בעיקר בגלל המראה שהוא מציב מול עיני הקוראים כולם, מה היינו עושים אנחנו במצב עניינים דומה, ובכך לדעתי, חשיבותו. שווה קריאה ועוד איך!

שמו האמיתי של הסופר היה רודולוף דיטצן.
הוא בחר לו שם ספרותי, שהוא סיפורו של סוס, שהמשיך לומר אמת, אפילו לאחר שפגעו בו.

זהו סיפור אמיתי שכתב הסופר, בעקבות קבלתו את תיק הגסטאפו מחברו יוהנס ר' בכר,
שהספיק להתמנות לשר התרבות בממשלה שלאחר המלחמה.
הסופר שרד את המלחמה רק בקושי לאחר תקופה ממושכת, בה שהה בבית חולים נאצי לחולי רוח.
בסוף המלחמה הוא היה אדם הרוס והתיק ניתן לו על ידי חברו להעמידו על הרגליים.
תוך 24 ימים נכתב הספר אך פאלאדה נפטר לפני שהספר יצא לאור. עמ' (659-660)

כנראה, שהסופר ידע שימיו ספורים, והוא נאבק על שפיותו וערך עם עצמו ועם העם הגרמני, חשבון נפש נוקב.

הסיפור האמיתי הוא סיפורם של אוטו ואילזה המפל, זוג גרמני מבוגר, ממעמד הפועלים, שהתנגד למשטר הנאצי.
פאראדה שינה את שמם לאוטו ואנה קונגל.

הזוג מקבל מכתב המודיע להם, שבנם יחידם נפל בחזית בה היה מוצב.
תגובתם ומעשיהם מעתה ואילך, מוכתבים מן הנקודה, שעתה אין להם מה להפסיד והם יוצאים נגד המשטר הנאצי על ידי חלוקת גלויות, בהן מוזהר הקורא מהיטלר ומעשיו. הם שמים את הגלויה במקום גלוי, בחדרי מדרגות של משרדים. כמעט כל הגלויות נמסרות למשטרה, מפחד התושבים בברלין, והגסטפו יוצאת בעקבות שולחי הגלויות.

פאראדה כותב לא רק על הזוג קוונגל, אלא על כל דיירי הבית המשותף בו גרו.
הוא מספר את סיפורה של רוזנטל היהודיה הזקנה - היהודיה האחרונה בבנין.
על השופט פרום, העוזר ליהודיה הנרדפת, על הדוורית אווה קלוגה והגרוש שלה היורד לחייה ולחיי נשים אחרות.
על בורקהאוזן המלשין ואשתו הפרוצה ועל משפחת פרסיקה, שיש בה אב שתיין ושיכור, אם נכנעת ובנים באס אס ובצבא הנאצי.

פאראדה מציג עולם, שרבים בו המלשינים, אך גם אלו וגם שאר הדמויות השליליות, כולן זוכות אצל פאראדה לרובד ולמורכבות.
פאראדה אינו מטפל בדמויות שטוחות.
לשונו של הסופר חסכונית והוא מתאר כל דבר בלי כחל וסרק.
אתה קורא ואתה נסחף ואתה המום.
ככל שהסיפור פשוט יותר, כך הוא נוגע בקורא בצורה עמוקה יותר.
פרימו לוי אמר על הספר:
"כל מי שקורא אותו יכול להבין איך התנהלה גרמניה בתקופה הנאצית."

רק הסופר וגברת רוזנטל הן דמויות יהודיות בספר...ועדיין זה קשה ונוגע כל כך לקרוא.
בולטת לטובה דמותו של השופט הגרמני פרום, שניסה להציל את היהודיה והוא גם יגיע למשפטם של הזוג קוונגל, ויהיה מוכן לסכן הכל כדי להביא להם קצת שלווה באחריתם.

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הספר, ובמספר רבדים, מקווה שלא אשכח.

רוצה לספר את הסיפור מאחורי הספר שלא פחות מדהים מהספר.

את עלילת הספר

ולבסוף את דעתי הכנה האם הספר שינה את הדעות שלי לגבי הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

בכל המקומות קוראים לספר "יצירת מופת". ואני יכולה בהחלט להסכים. אהבתי מאד את הספר. אף על פי שהספר לא דק במיוחד (670 עמוד), הדפים פשוט עפו. לבד. באמת.

"הסיפור" של הספר

הנס פאלאדה,  הוא שם-העט של רודולף דיטצן (1947-1893). הנס פאלאדה – על שם הגיבור הנס והסוס פאלאדה מסיפורי האחים גרים.

לפני מלחמת העולם השנייה היו הרומנים של הנס פאלאדה רבי מכר בינלאומיים, לא פחות מהרומנים של תומס מאן והרמן הסה. ספרו "איש קטן, לאן?" אף עובד לסרט הוליוודי. אולם כשנודע לנאצים שהסרט הופק על ידי יהודי הם אסרו למכור זכויות תרגום של יצירותיו והחלו לעקוב אחריו מקרוב. משסירב פאלאדה להצטרף למפלגה הנאצית נעצר על ידי הגסטפו, ולמרות שבסופו של דבר שוחרר, זומן לעיתים קרובות ל"שיחות" על כתיבתו. בניגוד למאן, הסה ואנשי רוח גרמנים אחרים, פאלאדה סירב לברוח למקום מבטחים, אפילו כאשר המו"ל האנגלי שלו, ג'ורג' פטמן, שלח סירה להצילו.

אך הלחצים תבעו את מחירם ופאלאדה החל להשתמש יותר ויותר בסמים ואלכוהול. וזמן קצר לאחר שקיבל הוראה מגבלס לכתוב רומן אנטישמי, הוא התמוטט והושם בהסגר בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש"- שנחשב למעשה לעונש מוות. כדי לעצור את הבלתי נמנע, הוא העמיד פנים כאילו הוא מבצע את המשימה שהטיל עליו גבלס, אך למעשה כתב שלושה ספרים מקודדים – כולל ספרו המפורסם "השתיין" – הקידוד היה כל כך נוקשה שפוענח רק זמן רב לאחר מותו.

פאלאדה שרד את הרייך ושוחרר בתום המלחמה, אבל נשאר שבר כלי. אחד מחבריו, משורר שהפך לשר התרבות של מזרח גרמניה, החליט לפעול למען החלמתו של פאלאדה בעזרת הכתיבה, ונתן לו תיק של הגסטפו על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה הונע על ידי המסמכים וכתב את "לבד בברלין" בעשרים-וארבעה ימים בלבד.

הוא נפטר בפברואר 1947, שבועות אחדים לפני שהספר יצא לאור.

בסוף הספר יש תמונות של האנשים "האמיתיים". מצורפות תמונות של הגלויות, וגליונות החקירה. השינויים הם מינוריים.

אוטו ואליזה המפל, שעל דמותם מבוסס הספר, איבדו אח (גיס) במלחמה. וזה היה הטריגר שהתחיל את הפעילות שלהם. בספר אנה ואוטו קוונגל מאבדים את בנם היחיד.

הספר תורגם לראשונה לאנגלית בשנת 2009.

על הספר

כאמור הספר מבוסס על סיפור אמיתי. הספר מסופר על השנים 1940-1943 ומתרחש בברלין.

הסופר מתאר טוב מאד את אווירת הפחד של המשטר הדיקטטורי. ילדים שולטים ומלשינים על ההורים, הפושעים הקטנים שצצים בכל מקום. מלשנות כעסק כדאי. הפחד לדבר. התגייסות כולם (חלקם הגדול בעל כורחם) למאמץ המלחמתי. הקיצוב במזון, חלוקת תלושי מזון. הבדל בין חברי מפלגה ואלו שלא חברי מפלגה. הפחד מגסטאפו. (לא מ- אס. אס). על כל שטות עוצרים, מענים, שולחים למחנה ריכוז.

אנה ואוטו קוונגל הם אנשים פשוטים. פשוטים מאד. אנה הגיעה מהכפר, כל חייה עבדה כמשרתת.  חייה מרוכזים סביב הבית, בעלה וסביב בנה.

אוטו הוא נגר אומן. כלומר היה נגר אומן. עכשיו הוא מפקח בבית חרושת לעצים. במקום רהיטים הם בונים ארגזים לפגזים. ואז עוברים לארונות קבורה. במלוא הקצב ארונות קבורה.

אוטו הוא אדם שתקן. אוטו הוא אדם קמצן (לפי דעתו חסכן). לאוטו ולאנה אין חברים בכלל. הם אחד עם השני.

ואז, מגיע המברק שמודיע שבנם היחיד, אוטושן, נפל במלחמה. ההודעה מגיעה בדיוק ביום נפילת צרפת. כולם מסביב שמחים. אוטו כרגיל הולך למפעל, לעבוד.

אוטו מחליט להלחם בנאציזם בדרך שלו. הוא מתנגד להיטלר. הוא מתנגד לנאצים. הוא מתנגד לשלטון הפחד. אבל יותר מכל, הוא מתנגד למלחמה.

כל יום ראשון, אוטו כותב גלויה (מתחיל באחת, ואחר כך יותר). הוא כותב שם שהיטלר רוצח, היטלר הורג את הילדים גרמניים והוא קורא לכולם לחבל בעבודתם, ביצור נשק, בבתי חרושת, כדי להפסיק את המלחמה. (אגב, לא כתוב שהוא עשה את זה).

את הגלויות שהוא כותב, הוא מפזר בכל העיר. בבתי משרדים. שם על המדרגות, על אדן חלון.

החזון שלו, שהגלויות שלו ישפיעו על האנשים. הוא מדמין אין הגלויות האלה הן שיחה בסלון, עוברות מיד ליד, משפיעות, מפסיקות את המלחמה.

למעשה, בגלל הפחד, כל הגלויות  נמסרות מיד  למשטרה ולגסטאפו.

אנה תומכת וממריצה את בעלה, לאורך כל הדרך.

זה בעצם הדבר היחידי שנשאר להם, מטרה לחיות בשבילה.

פרט לזוג קוונגל, הספר מספר עוד על מספר דמויות.

טרודל באומן, ארוסתו של הבן. הייתה אף בתא של מחתרת. אך דיי מהר מתחתנת עם אחר.

משפחת פרסיקה. האב במפלגה הנאצית. היה בעל מסבאה. איש נחות והמוני. שיכור כרוני. מדכא את אשתו והבת שלו. 2 ילדים באס. אס. ופוחד פחד מוות מבנו בן ה 16, שנמצא בהיטלרים-הצעירים והוא בעצם עתיד האומה.

הדוורית אווה קלוגה, שמחזירה את פנקס המפלגה ובורחת לכפר. כל זאת אחר שנודע לה, שבנה האהוב, חייל באס. אס. מתעלל בסדיסטיות בילדים יהודיים. בנה השני נופל במלחמה.

אנו קלוגה, בעלה של אווה. פושע קטן. רמאי. רודף נשים, מהמר כפייתי. הוא מבוסס על דמותו של היינץ קלאוס. הוא עורר את החשד של גסטאפו שהוא זה שבעצם מניח את הגלויות בכל מקום. נאסר על ידי גסטאפו.

אמיל בורקבאוזן, עוד פושע קטן שהפך להיות  מלשין. גר במרתף עם אשתו הזונה ו 5 ילדים (כנראה לא שלו). שלומיאל חסר מזל, כל פעם מרוויח באופן לא חוקי כסף, ואז מפסיד הכל, משהו מסדר אותו. בילה כמה שנים במרתף (הכלא של גסטאפו)

קומיסר אשריך. איש גסטאפו, קרמינולוג, שחקר את המקרה של "מניח הגלויות".  לומד מהר מאד מה זה להיות קומיסר, ומה זה להיות אסיר.

וכמובן עוד דמויות רבות.

זה ספר על אהבה, זה ספר על שנאה, זה ספר מותח, זה ספר מדהים.

ועכשיו לחלק האחרון : דעתי.

רציתי מאד לדעת, האם הספר הזה ישנה את דעתי על הגרמנים במלחמת העולם השניה.

כתבתי לא פעם, שאני אדישה לסבלו של העם הגרמני, בזמן המלחמה וגם בזמן הכיבוש שלהם על ידי הצבא הרוסי.

אני אטמתי את הרגשות בקשר לאנשים בגרמניה , בניתי חומה אנטי-רגשית. כתבתי את זה בביקורות:

 "אשה בברלין" שם  האשה מספרת בגלוי לב, בפיקחון ואף באדישות על האונס הראשון, האונס השני, על הרעב. היא החליטה "אם כבר אז כבר" במקום להאנס בחינם, היא מחליטה לחפש לה ספונסר, מאהב, אנס קבוע , שיהיה קצין, שיגן עליה , שיאכיל אותה.
האוכל הוא כמובן המוטיב העיקרי של ההשרדות.
מנסים להשיג בכל מקום. מוציאים סליקים של אלכוהול ותפוחי אדמה.
"התלוש שלי מונח על ידי ואני רושמת את הקצבה היומית" 200 גרם לחם, 400 גרם תפוחי אדמה, 10 גרם סוכר, 10 גרם מלח, 2 גרם קפה דגנים, 25 גרם בשר...........כשראיתי למטה תור אצל ירקן נעמדתי גם אני, קיבלתי סלק אדום ותפוחי אדמה מיובשים בתמורה לתלושים שלנו".

וכאשר קראתי את השורות האלה, לא היה קשה לדעת מה עובר לי בראש.
כן, חשבתי על הגטאות, על המחנות, על הרעב שם.

הבן האובד". יום אחד, האם קוראת לבנה לשיחת הבהרה ומספרת לו, שאחיו ארנולד לא מת מרעב. היא מספרת שבעת שהם הלכו בשיירה, צצו מולם רוסים, האם פחדה שהולכים להרוג אותה, דחפה את בנה ארנולד לאשה שהייתה בשיירה לפניה, אין היא יודעת מי היא. אך הרוסים לא רצו להרוג אותה, רק עשו לה "משהו רע". אבל בנתיים האשה וארנולד נעלמו. כל חייהם של האם ואב מוקדשים עכשו לחפש את ארנולד.

אמרו לי "תקראי את הספר, ואז תגידי האם את מרגישה אמפטיה לאם הגרמניה שאיבדה את בנה".

אין ספק כאב אם על אובדן בנה לא תלוי בגזע ומוצא. יכאב לאם לאבד את בנה בין אם היא יהודיה, גרמניה, רוסיה או ערביה. על זה אין בכלל ויכוח.

אך. ויש כאן אך גדול. מצטערת שאני צריכה להוסיף את זה. אם רקע של הספר היה על תקופה אחרת (ואני הבנתי שזה סמי-אוטוביאוגרפיה של הסופר) כנראה שהייתי מרגישה יותר כאב או רגש. בגלל שהרקע הוא מלחמת עולם שניה. מול עיני היו כל אותם הילדים שנהרגו לפני עיני הוריהם בצורות הנוראיות ביותר, אזי לא יכולתי לחוש רחמים לאם שמסרה את בנה לאשה אחרת ואיבדה אותו.

מצטערת. אני יודעת שזו אני.

 הספר היחידי שהצליח איך שהוא לסדוק את החומה הזו היה "גנבת הספרים" של מרקוס זוסאק.

חשבתי שלפחות כאן, בספר הזה , ארגיש משהו.

מצטערת, אבל לא.

והסיבה היא פשוטה ביותר.

כל דמויות הספר, גם אוטו ואנה, יוצאים נגד היטלר בגלל המלחמה, בגלל הדיקטטורה ובגלל הפחד הרחוב. הדגש הוא,  כאן מתקוממים כי היטלר גורר אותם למלחמה מיותרת, מלחמה שבה נופלים הבנים שלהם. הם נלחמים נגד דקטטורה. גם המתחרות שקמו, זה להלחם בהיטלר בגלל המחלמה.

אין אף מילה אחת הספר לא נכתבה על הגזענות שהיא רעה, על היהודים (יש מעט, טיפונת ). לא יוצאים חוצץ נגד התאוריה של הגזע הארי. אף מילה על שוד היהודים, על מחנות הריכוז, על רצח היהודים ברחובות. יהודים נרצחו ברחובות, החנויות שלהם נשדדו והולאמו, בריונים הכו אותם סתם כך, "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה" היה תלוי בכל מקום. נגד זה הספר לא יוצא. אדיש.

יש נגיעות קטנות מאד ליהדות.

1.      שכנה יהודיה שגרה בקומה עליונה. אשה זקנה. בעלה נכלא  במחנה ריכוז. לילה אחד, היא לנה אצל אנה ואוטו, כי פחדה להיות לבד (זה עדיין לא היה אסור). השופט העליון בדימוס שגר באותו בניין, היה מוכן להסתיר אותה, כי הוא רגיל לצדק,  אבל רק בתנאים שלו. הוא הדגיש שהוא מחוייב לצדק. (לא לאדם). את היהודיה הזו שודדים הפושעים, מענים והיא בסוף מתאבדת. וכולם עוברים לסדר היום. הרי אין טעם להרים קול בגלל יהודיה זקנה.

2.      טרודל (ארוסת הבן המת) מתחתנת ועוברת לגור בכפר. היא הייתה בתא במחתרת וגם בעלה. הם חושבים איזה מעשה הם יכולים לעשות כדי לא להיות אדישים, הם רוצים לעשות משהו. להלחם. טרודל מציעה, שהם יחביאו יהודיה, שנמצאת בסכנת מוות. היא נתקלת ב"לא" סופי ומוחלט של בעלה. (המביט בה כאילו יצאה מדעתה)

3.      רופא, שאולץ להתגרש מאשתו ההודיה, מציג אותה בתור משרתת (תעודות מזוייפות).

זה הכל, זאת כל הנקודה היהודית.

וכמו שכתבתי,  הספר טוב. אהבתי לקרוא. ספר מאד חשוב.

(דבר קטן שהפריע לי, שאת הדעות שלו, שם הסופר בפיו של הנגר, הפועל הפשוט, וזה נשמע קצת מלאכותי)

אבל הספר, לי,  את הדעה שלי, על העם הגרמני במלחמת העולם השנייה, הוא לא שינה.

ממליצה בחום ומכל הלב על הספר.

הספר לבד בברלין נפתח ב-22 ביוני 1940, היום שבו צרפת נכנעה באופן רשמי לוורמאכט הגרמני. זהו יום חג ושמחה בברלין, אף כי חלק מהתושבים שמחים פחות בגלל עצם הניצחון על צרפת ויותר מתוך תקווה שהניצחון הזה יקרב את סיומה של המלחמה ואת השלום (עמ' 17). אבל בשביל אוטו ואנה קוונגל היום הזה הוא יום של כאב, אבל ושכול. שכן בבוקר אותו היום הם מקבלים מכתב מיוחד, אחד מאותם "מכתבים מגעילים המגיעים בדואר צבאי, שלא נכתבו ביד אלא במכונת כתיבה, ושם השולח המתנוסס עליהם הוא שמו של השליש הגדודי", ואשר מודיע לבני הזוג שבנם היחיד, שגם שמו אוטו, נהרג במהלך המערכה בצרפת (עמ' 15-16).

עד אותו רגע שבו הקוונגלים מקבלים את הידיעה המרה הזו, יחסם למשטר הנאצי ולעומד בראשו הוא בעיקר יחס של אדישות. הם אכן הצביעו עבור המפלגה פעם אחת, והם נהנו מהפרות הכלכליים שהביא איתו המשטר הנאצי בשנים הראשונות לקיומו, תוך אמונה ש"הפיהרר היה זה שהוציא את העגלה מהבוץ" (עמ' 29), אבל הם מעולם לא גילו התלהבות אידיאולוגית גדולה ואפילו לא טרחו להצטרף למפלגה. בעיקר, הם השתדלו להתרחק מעניינים פוליטיים ולהתעסק בחיים האישיים שלהם, תוך ניסיון למשוך כמה שפחות תשומת לב.

אבל מותו של אוטו הצעיר משנה את עמדתם כלפי המשטר, והם הופכים באחת למתנגדים חריפים שלו. ואם הם היו שומרים את השנאה היוקדת הזו לעצמם, אז מילא. אבל הם החליטו שהם ינסו להשפיע גם על אנשים אחרים להפוך למתנגדים למשטר, מתוך מחשבה שאולי בסופו של דבר תיווצר תנועת התנגדות עממית שתצליח להפיל את היטלר מכס השלטון. לצורך מטרה זו הם מחליטים להפיץ שורה של גלויות דואר ברחבי ברלין "עם הטפות נגד הפיהרר והמפלגה, נגד המלחמה" (עמ' 173). השניים אמנם מודעים לכך שאם הגסטאפו יתפוס אותם הם יעמדו למשפט ויוצאו להורג. אבל, ראשית, אחרי מותו של אוטו הצעיר הקוונגלים איבדו את טעם החיים שלהם. או יותר נכון, כל מה שנשאר להם זה רק להתנגד ולהלחם נגד המשטר שהרס את חייהם. לכן, לא ממש אכפת להם גם אם ייתפסו ויוצאו להורג. אכן, בשלב מסויים בספר, הם שואלים את עצמם מה יקרה אם הם יצליחו לראות את היטלר נופל ואת המלחמה מסתיימת. והם מתקשים לראות את חייהם במצב כזה, "כי לפתע ראו – לאחר הניצחון שיושג בסופו של דבר – חיים ריקים לחלוטין שמצפים להם." (עמ' 379). האפשרות שהם יוצאו להורג הופכת לקרש הצלה מאותם חיים ריקים הצפויים להם אחרי המלחמה.

שנית, וזה חשוב עוד יותר, כפי שאוטו קוונגל אומר, "הם לא יעלו עלינו כל כך בקלות! אם הם ערמומיים, גם אנחנו נהיה ערמומיים, ערמומיים וזהירים" (עמ' 174). האמונה הזו, שהם יכולים להערים על הגסטאפו ולא להיתפס, היא אמונה תמימה במקרה הטוב ואינפנטילית במקרה הגרוע. על כל פנים, עד סיום הספר הקוונגלים ילמדו עד כמה היא הייתה מוטעית, כמו גם עד כמה מזערית ועלובה הייתה השפעת הגלויות שהם הפיצו.

הנס פאלאדה, בעצמו מתנגד למשטר הנאצי, כתב את הספר, באופן מפורסם, במשך עשרים וארבעה ימים בלבד, בשנת 1947. החיפזון הזה ניכר בחוסר הבגרות, שלא לומר ילדותיות, שהספר נגוע בה. הוא בהחלט היה זקוק לעוד כמה שכתובים, ובעיקר להעמקה של הדמויות. אבל לפני שאני אדבר על חסרונו הבולט הזה של הספר – והוא חסרון בולט, שממש פוגם בחוויית הקריאה – צריך להגיד כמה דברים על ההיבטים החיוביים שבו. ראשית, הוא ספר מותח, מרתק וסוחף מראשית ועד סופו, וזאת למרות שהסוף שלו ברור כבר מההתחלה ואינו מהווה בשום אופן הפתעה. הוא גם ספר שהקריאה בו זורמת ושוטפת מאד, ואין ספק שחלק מזה גם בגלל תרגום מוצלח, עדכני ומודרני. גם חלק לא קטן מהדמויות בספר מעניינות ומיוחדות במידת מה – למשל, דמותו של אנו, עבריין קטן ועלוב שמנסה כל הזמן לעשות את המכה הגדולה שלו, ומצליח להתקיים בינתיים בעיקר הודות לנשים שנמרחות עליו בהתלהבות ומוכנות לפרנס אותו, עד שהן קולטות את טבעו הבטלני והתלותי; או אשריך, החוקר שממונה על חקירת מניח הגלויות, איש גסטאפו מזדקן אך מבריק – הוא מצליח להגיע לכמה תובנות יפות מאד רק על סמך הגלויה הראשונה שנופלת לידיו, וחלק מהתובנות האלו נכונות לחלוטין – שהפרק שמתאר את גורלו לאחר תום החקירה הוא לטעמי הפרק הטוב בספר, המורכב והמעניין ביותר בו.

כמו כן, יפה לקרוא ספר שמזכיר שהגרמנים לא היו עשויים ממקשה אחת, כלומר שלא כולם העריצו את היטלר ומשטרו. אכן, קשה למצוא בספר הזה מישהו שבאמת מאמין באידיאולוגיה הנאצית ובהיטלר. רוב הדמויות בספר, כשהן מצייתות למשטר, עושות את זה מתוך פחד או מתוך אינטרס אישי. יש רק דמות אחת בספר שאפשר לומר עליה שהיא מצייתת ומשתפת פעולה עם המשטר מתוך אמונה ואידיאולוגיה: בלדור פרסיקה, נער בן 16, אלים, אכזרי וגם קצת טיפש. אולי פאלאדה ניסה לומר פה משהו על סוג האנשים שהנאציזם באמת דיבר אליהם, כאידיאולוגיה. בסופו של דבר, זה הופך את הספר לבעייתי בעיני, כי הוא מזכה את הרוב מאשמה של אמונה אמיתית בצדקת הדרך הנאצית. אני חושב שהיו הרבה יותר אנשים שתמכו בשיטה האידיאולוגית ממה שהספר מנסה לתאר.

כאן אנחנו נכנסים לשלב הבעיות בספר. ולפני שנפנה לבעיה הגדולה ביותר, בעיית האינפנטיליות, אני רוצה לציין עוד בעיה לא פשוטה אחת בספר: האופן שבו הוא מתאר את הגסטאפו. כן, הם מתוארים כאנשים אלימים ואכזריים ביותר, ועם זה אין לי בעיה, כי הם באמת היו כאלו. הבעיה היא שרובם – להוציא את אשריך – מתוארים כמטומטמים ברמות שקשה לדמיין. באמת, אתה מתפלא איך חלק לא קטן מהם הגיע בכלל לגסטאפו. האם לא היית צריך רמת מינימום של שכל ואינטליגנציה בשביל לשרת שם? האם כל מה שנדרש זה רק אכזריות וכוח פיזי? אני מתקשה להאמין. והעובדה שאנשי הגסטאפו מוצגים ברובם הגדול – שוב, להוציא את אשריך – כמטומטמים כל כך, שמפתיע שהם בכלל מצליחים לתפוס איזה פושע פוליטי, הופכת את הספר ללא אמין מעט.

אבל, כאמור, הבעיה הגדולה של הספר היא שהוא אינפנטילי וחסר בגרות. זה בא לידי ביטוי קודם כל בדמויות – אין כאן אחת שמתנהגת בהתאם לגילה. כולם הם בני נוער בתחפושת של מבוגרים, אין דרך אחרת לומר זאת. ובמקרה הזה פשוט אין יוצאים מן הכלל. אוטו קוונגל הוא אולי הדוגמא הבולטת לכך: הוא מחליט לכתוב את הגלויות, ובכך לסכן את עצמו, אחרי שאשתו מסננת לעברו "אתה והפיהרר שלך" אשמים במותו של אוטו הצעיר. עד כמה שזה נשמע אידיוטי – וזה אידיוטי מאד – אוטו קוונגל מחליט לצאת נגד המשטר הנאצי פשוט כדי להוכיח לאשתו שהמשפט שלה היה מוטעה. אין ספק, סיבה בוגרת והגיונית מאד לסכן את חייך... וזו רק דוגמא אחת להתנהגות ילדותית ולא בוגרת של הדמויות השונות. הכתיבה עצמה נגועה באותה שטחיות, ילדותיות, וחוסר בגרות ומורכבות שמאפיינת את הדמויות. אכן, הפרק שציינתי למעלה, שמתאר את גורלו של אשריך בעקבות החקירה, הוא דוגמא זוהרת מה שהספר יכול היה להיות, לפוטנציאל הלא ממומש שלא. זה פרק מורכב, מעורר מחשבה, בוגר. הוא השושנה בין החוחים של הספר הזה.

ולכן, אין מנוס מהמסקנה שהספר הזה פועל טוב כספר נוער. אולם, ברגע שמתייחסים עליו כספר למבוגרים, אפשר לחלוטין לוותר על הקריאה בו. וזו, אני חושב, הטעות הגדולה של פאלאדה – שהוא התיימר לכתוב פה ספר למבוגרים, ולא קלט שהוא כותב בסך הכל ספר לבני הנעורים. וככזה הוא באמת לא רע. אבל לא צריך לעשות אותו ליותר ממה שהוא. בסופו של דבר, אני מתקשה מאד להמליץ על הספר. אולי רק בשביל שתדעו על מה המהומה הגדולה...

טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהרהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באוזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו... 

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו שבחיי המקצועיים למדתי להבחין בין מלון "חמישה כוכבים" ובין מלון "חמישה כוכבים" (בישראל המלונות מגדירים בד"כ את עצמם, שלא כמו בחול' ששם העניין ממוסד יותר, לפחות באירופה ובצפון אמריקה), כך קרה לי גם עם הספר של פאלאדה, שהוא -איך לומר בעדינות ותוך ניסיון שלא למחזר סופרלטיבים ?- ספר שאוחז בך כמו צל שיש לו נפח, מעסיק אותך, חופר לך, מכאיב לך - ואתה לא יכול לברוח... צריך לומר בכנות - חוויה מזוכיסטית הייתה לקרוא את הספר הזה. ואיך הוא טווה את העלילה שלו, פאלאדה, כמו גרסה מקאברית לסרטים של טרנטינו... פה מספר על משפחה זאת וזאת בברלין, שם עובר למשפחה ההיא וההיא מהפרברים, פתאום קופץ לפרק שכותרתו "בינתיים בכפר" והכול מתחבר בסופו של דבר באיזשהו אופן. אין, אין מילים... לא התיישן במיל ולא משעמם לשנייה.

ואיך כל הסו-קולד "עקרונות הסיפור המושלם" האלה, מתמוססים לנגד עיניך, אינם תקפים עוד, ניתן להשליכם לפח - לאור המקרה דנן לפחות; למשל - הקונצנזוס הידוע לגבי 'הסוף הנסתר' : מי האמין שפרוזה בלשית (או כמו-בלשית... לא נעים...) יכולה לרתק בעוד סופה ידוע ? והנה, פה הסוף מוכר וברור, לא רק בשל ידיעותינו המוקדמות וגם לא עקב הספויילרים הפזורים הפעם משני צידי הכריכה, בהקדמה ובנספחים. זו האווירה, האווירה של הספר היא שמבהירה לך תוך שלושה עמודים שזה לא ייגמר בטוב הסיפור הזה; שכל הדמויות שזה הרגע הכרנו, יהפכו בקרוב לבובות עינויים בידיהם המיומנות של קלגסי הגסטאפו וכל נפלאות חייהם ומעשיהם הטובים (והפחות טובים) ונשמת אפם ייטחנו עד מהרה לאפר ואבק...

24 ימים בלבד לקחו להנס פאלאדה לכתוב את היצירה שנחשבת כיום לצוואה שלו; אכן, הסופר המוערך שנאסר ע"י הגסטאפו באשמה של צידוד בעמדות שאינן מתיישבות עם הדוגמה הנאצית ונשלח בכפייה לבית חולים לחולי נפש, השיב נשמתו לבורא אך מספר ימים בטרם פורסם ספרו זה. אלכוהוליסט, מסומם וחולה, לא התאושש פאלאדה מזיכרונותיו הרעים ומה"טיפול" שלו "זכה". כתבו עליו שברמתו כסופר הוא אינו נופל מגדולי דורו, הרמן הסה ותומס מאן - ואין בכך קמצוץ של הגזמה.

העניין היחיד שמטריד אותי בהקשרו של הספר הוא העיתוי של פרסומו בעולם : הרי מדובר בספר שנכתב ויצא לאור עוד בשנת 1947, פרי עטו של יוצר ידוע ונחשב, לא מסמך סודי שהיה קבור במשך שנים במרתפי השטאזי, ארגון הביון המזרח גרמני; מה גרם לכך שרק בשנת 67 הוא תורגם לצרפתית ורק בשנה שעברה הוא תורגם לראשונה לאנגלית ?! אגב, עובדה שלא מנעה ממבקרי ספרות ידועי-שם בארה"ב, להתייחס אליו כאל מותחן איכותי בנוסח ג'ון לה-קארה מבלי להבין שלא ניתן להתיימר לבקר ספרות באופן מקצועי ובה-בעת לזנוח את ההקשר ההיסטורי... פאלאדה זה אולי לה-קארה, אבל זה לה-קארה מבוסס ומהימן. אמירה ראשונית ממקור ראשוני. מפיו של אדם שחי שם וחווה את התקופה ויודע על מה הוא מדבר, שהרי כל אחד מאיתנו הוא המקור הקרוב ביותר לסיפור חייו-הוא...

חובב קונספירציות טרחן שכמוני (וגם עכברוש אקטואליה זריז באופן יחסי) אינו יכול להתעלם מהניסיונות המאסיביים שעושים שלטונות גרמניה בעשור האחרון, אם לא להכחיש את מעשיו האפלים של הרייך השלישי, אז לפחות להתכחש להם ובמקרים היותר מעודנים - לאלחש אותם. משהו בבחינת - "טוב תראו, זה קרה, אבל לא כל הגרמנים היו כאלה"... וככל שאתה מתרחק 'מהעת ההיא' מתעמעם גם הזיכרון, בדיוק כמו זיכרון השואה, כי פחות ופחות אנשים העומדים כאנדרטה חיה לזוועות עודם בחיים ולעומתם - יותר ויותר אנשים 'שלא ידעו את יוסף' משתתפים, באופן פעיל או סביל, בכחש, בבחישה ובערפול... שיכתוב ההיסטוריה הגרמנית הוא מעשה פעיל שאסור לתת לו יד, אפילו שזה נח לנו לפעמים. למשל ולמקרה שלא ידעתם - שניים מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר של שנות האלפיים ("מטליק בלוז" ובעיקר - "ללכת על המים") הופקו בהשקעה כספית אדירה של גורמים גרמניים כמו משרדי התרבות וההסברה שם ואלה אף סייעו להפצתם בעולם ולהצלחתם המסחרית הרבה באופן יחסי. אילו היו יוצריהם ממתינים לקרנות הקידום המצחיקות האלה שלנו (100,000 ש"ח קיבל הסרט שזכה לסיוע "הנדיב" ביותר לשנה זו... כמו תקציב האורנג'אדה בסרטים של דיקפריו...), היו תסריטיהם מושלכים מזמן לרצפת אחד החדרים במכון הישראלי לקולנוע (ז"ל). וכל התמיכה על שום מה ? עיניו הטובות של איתן פוקס ?! לא ולא ! פשוט כי הנרטיב העיקרי שלהם עוסק "בגרמניה האחרת", מזכיר אמנם שלעם הגרמני יש לא מעט גופות מדממות בארון, אבל מסכם שגרמניה השתנתה, שדור הנכדים הוא דור חדש ואחר ושהגיע עבורנו הזמן -אהם, אהם- אם לא לשכוח (!), אז לפחות לעבור הלאה...
כנ"ל הספר "לבד בברלין". שלא באשמתו של פאלאדה, משתמשים היום בספרו כי הבון-טון הוא להציג את "הצד האחר" של הצד האפל. אסור להכליל. היו ששתקו והיו שנאבקו, אבל רובם ככולם לא הסכימו. בניגוד למה שחשבתם עד היום. מרגיז.

לסיכום, "לבד בברלין" הוא ספר חובה. ולא חובה כדי לצאת מידי חובה, אלא חובה של ממש, חובה מוסרית. כדי להבין אחת ולתמיד ממה ניזון משטר האימים הנאצי, על מי ועל מה התבסס, מאילו מקורות פסיכולוגיים ואחרים ינק את כוחו, מי היו האנשים ששירתו אותו ומה היו מניעיהם והכי חשוב לדעתי - מי היו ההמונים שהתנגדו לו ובכ"ז כבשו את יצריהם ונמנעו מהתערבות פעילה ?!... אם צדק פאלאדה בהערכותיו, לפיהן היחס בין הנאצים (חבורת השלטון, חברי המפלגה, אנשי האס.אס, האס.דה והגסטאפו) ובין מתנגדיהם בגרמניה היה לכל הגרוע 50/50 (ברוב המקרים בספר הוא מתאר יחס של 1/5 - משפחה אחת נאצית מול 5 משפחות לא נאציות בבניין ואף יחס קיצוני עוד יותר של 5/80 - חמישה חברי הנהלה נאציים במפעל מול 80 עובדים שלא היה להם שום קשר לדעות שייצגו הראשונים), אזי התשובה לשאלה "איך ?" נשארת, גם כעת, בלתי פתורה...