דמותו של יאנוש קורצ'אק, האדם והמחנך, זוכה גם עשרות שנים לאחר מותו להנצחה ולהוקרה. בשנה שעברה כתבה תמי שם-טוב בספרה "אני לא גנב", על האדם ועל משנתו מנקודת מבט ייחודית, דמותו של ילד דמיוני שהתגלגל אל בית היתומים שניהל קורצא'ק. במהלך הספר התוודענו למשנתו החינוכית של קורצ'אק באופן חווייתי, דרך חיי היום יום של הילדים והאופן בו הם מפרשים ומיישמים אותה.
"אני לא עוזב" ממשיך את סיפורו של אחד הילדים שפגשנו בספר הראשון, לאחר שעזב את בית היתומים לפני שתלמידיו נשלחו למחנה הריכוז וקורצ'אק בחר ללכת עמם. שמו איצ'ו והוא חבר כעת בבונד, מפלגה יהודית סוציאליסטית שנוסדה ברוסיה בסוף המאה ה-19 ופעלה לצדק ושוויון כלכלי חברתי, ובפרט זכויות פוליטיות לכל יהודי ויהודי. בפולין זכתה המפלגה בבחירות בשנת 1928 ב-100,000 קולות. מרבית חברי הבונד נרצחו בשואה. במסגרת הפעילות שלו הוא שותף להפצת הידיעות אודות מה שקורה ליהודים בפולין.
באחד הימים בזמן שהוא שוהה ברחוב הוא מרגיש כי מישהו עוקב אחריו, כשהוא לוכד אותו הוא מגלה כי לא מדובר במישהו אלא במישהי, ברוזי מבית היתומים של קורצ'אק. השניים שלא הסתדרו כלל בשנים בהן חיו זה לצד זו, מגלים אחד את השנייה כשהוא נעתר לבקשתה לסייע לה לעזוב את פולין לשווייץ. לרוזי אין ספק כי חבריו של אחיה הקומוניסט שנפטר יסייעו להם, ואיצ'ו על אף שהוא בונדיסט ולא קומוניסט מתלווה אליה להשגת האישורים הנדרשים ומסכים להתלוות אליה בחלק מן המסע כשהוא מגלה שהיא תסייע לחברתו מימי בית היתומים המסתתרת בספריה העירונית, חנה, לקבל תעודות שיעידו כי היא ארית מלידה.
ההסכמה של איצ'ו ללוות את רוזי בדרכה לשווייץ, כדי לסייע לה להימנע מסכנות, מושגת בסופו של דבר בזכות שליחות שהוא מקבל על עצמו כבונדיסט ומצריכה את נסיעתו לידע אליו היא מבקשת להגיע. במהלך המסע שלהם מאפשר לנו שם-טוב לקבל מושג ברור יותר של החיים היהודים בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כל נקודה ונקודה בדרך שלהם מציגה פנים אחרות של השלטון והאזרחים באותה העת וממחישה באופן שטקסט מחקרי לעולם לא יוכל לעשות, איך הרגיש יהודי מזרחי אירופאי במהלך מלחמת העולם השנייה.
המסע של איצ'ו ורוזי יחד מעמיק את ההיכרות של הקוראים עם חייהם, אנו נחשפים לרקע שהוביל אותם לבית היתומים מבעד לעיניהם שלהם, וחווים את האופן בו הם מפרשים את המציאות שהובילה אותם לשם. השהות היומיומית של השניים יחד משנה גם את מרקם היחסים שהיה ביניהם בבית היתומים. בעוד שבבית היתומים היו מוקפים בילדים וילדות נוספים ותקשרו זה עם זו רק בגלל שהיו להם חברים משותפים, המסע של שניהם יחד כנגד העולם, מקרב אותם זה לזו ומאפשר לכל אחד מהם להבין טוב יותר את הסיבות שהפכו את חברו למי שהוא היום. סיומו של המסע מפתיע ומרגש ואת השתלשלות האירועים שהובילה לקיומו מפרטת שם טוב באופן מרתק.
תמי שם-טוב בנתה את עלילת הספר שלה על בסיס עובדות היסטוריות וסיפורים אישיים של מי שחיו בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. כל פיתולי העלילה המרתקים שיצרה בספרה מבוססים על מידע היסטורי שאספה בסיועם של אנשי מקצוע שונים. בתוספת שכתבה לספר היא מציינת כי ישנם אי דיוקים קלים בזמנים, שנוצרו כדי להיטיב עם הסיפור.
במרכזו של החלק הראשון בסדרת הספרים של תמי שם-טוב, "אני לא גנב" עמד ילד בן 9 והוא פנה לתלמידי בית הספר היסודי הבוגרים. דמויות הספר הקודם התבגרו וכעת הן באמצע שנות העשרה שלהן, וסיפורן פונה לתלמידי חטיבות הביניים, אשר התבגרו אף הם מאז קראו את הספר הקודם. עלילת הספר מסתיימת ברגע מרגש ומותירה את הקוראים סקרנים לשמוע מה עלה בגורל הדמויות שהופיעו בספר, ושם-טוב מבטיחה בסיומו כי היא עמלה כעת על החלק השלישי בסדרה, שאנו מחכים בקוצר רוח לפרסומו.
אנחנו אוהבים מאוד את כתיבתה של שם-טוב, גם בספר הנוכחי ניכרת היכולת המופלאה שלה לטוות סיפורים באופן המרתקת את הקשב של הקורא ומושך אותו להעמיק בסיפורן של הדמויות. הספר מומלץ בחום לתלמידי חטיבות הביניים וגם לבוגרם מהם. בקרוב החלק השלישי בסדרה. מילה טובה מגיעה גם למי שאחראים על כריכתו המיוחדת של הספר הנוכחי, הצלם עדו פרץ והמעצבת עדה ורדי.
