אני אפתח את ההמלצה הזו בוידוי קטן: אני אנגלופילית מוצהרת. אולי אנגלופילית זו לא המילה המתאימה, כי באנגליה עצמה לא טיילתי מספיק, לכן נהיה מדוייקים יותר: לונדונהוליקית. כן, זה מה שאני.
מספיק שיגידו לי את המילה 'לונדון' כדי שאני אחייך, הדבר הכי משמח מבחינתי בעולם זו הידיעה שיש לי כרטיס טיסה ביד ללונדון, מבטא בריטי כובש אותי, מזג אוויר אפרורי וערפילי מעורר אצלי געגועים לעיר הזו. לונדונהוליקית, אין מה לעשות.
את הספר הזה קיבלתי מאחותי כשהוא יצא, בשנת 2001. מאז הספקתי לקרוא אותו מספר פעמים, והשבוע זה קרה שוב. הייתי צריכה לחזור לספר מוכר, שמעלה חיוך על הפנים, וזו בהחלט הגדרה מתאימה לספר הזה.
כשליעד שהם היה בן 26, הוא החליט לטוס ללונדון, וללמוד שם שנה שנייה במשפטים. בהקדמה של הספר הוא מודה שהסיבה היחידה שהוא כתב אותו, הייתה שלכל הסובבים לו נמאס לשמוע משפטים שמתחילים במילים "כשהייתי בלונדון...", אז הוא החליט לגאול אותם מייסוריהם ולעלות את זכרונותיו על כתב.
הוא מדבר על לונדון מנקודת מבט של ישראלי צעיר, לא בדיוק תייר, לא בדיוק תושב קבע - בדיוק באמצע.
ספר הומוריסטי, שכל מי שכף רגלו דרכה בחו"ל יצליח להזדהות איתו - בין אם מדובר בספורט המשונה שמעולם לא הגיע לארץ (עמידה בתור) ובין אם מדובר בהבדלים תרבותיים משמעותיים (הידעתם? חברות האשראי באנגליה לא מחייבות ישר את האזרח הקטן. הן קודם שולחות לו את הפירוט החודשי, מבקשות ממנו לאשר את ההוצאות הנ"ל, ורק אחרי שנשלח אישור לבנק, מתבצע החיוב מול הבנק. נוהל נחמד דווקא).
הוא מדבר על איך זה להיות ישראלי בארץ זרה -
"למעשה, מעולם לא הרגשתי ישראלי יותר מאשר אותה שנה בלונדון.
לא רק שבחו"ל אני מרגיש ישראלי יותר, אלא שבכל פעם שאני נמצא בחו"ל היחס שלי למדינת ישראל דומה ליחסה של אמא לחוצה לבנה יחידה בהצגת סוף השנה של כיתה ג'.
ראשית, חשוב לי מאוד שיראו את הבן שלי. שיידעו שהוא קיים.
כך, למשל, בכל מקום שבו מופיעים דגלים אני מייד מחפש את דגל ישראל. מין רפלקס כזה. אם דגל ישראל לא נמצא, אני מתעצבן על המורה האנטישמית ששכחה את הבן שלי או שאינה נותנת את הביטוי הראוי לחשיבותו של בני (המחשבה שהבן המוצלח לא שחקן כל כך גדול בזירה הבינלאומית אפילו אינה עולה על דעתי)." (עמ' 17).
"בארץ אני מלא טענות כרימון. אני מקטר בלי סוף על החיים בארץ, על היושבים בה ובעיקר על המנהיגים שלה. בחו"ל הכל משתנה. כמו אותה אמא פולניה, אני לא יכול לסבול כשמדברים סרה בישראל. בבית, בתוך המשפחה, אני יכול לומר מה שאני רוצה, לצעוק על הילד ולומר לו או עליו כמה שהוא לא שווה, איזו אכזבה הוא ואיך הוא דופק לי את הבריאות. בחוץ אף פעם לא. לזרים אין זכות לבקר את הילד שלי. [....] שגרירות ניידת אני בחו"ל. " (עמ' 18-19)
הספר כתוב כולו עם הרבה הומור והרבה אהבה - הן למדינת ישראל, והן לעם הבריטי המוזר הזה ששוכן באי שעדיין חושב שהוא אימפריה.
למרות הביקורת הצינית כלפי ישראל ("לכל היותר, חושבים על ישראל בעולם מה שמבוגרים חושבים על תינוקות שבוכים: איך יצור כל כך קטן מצליח לעשות כל כך הרבה רעש?" - עמ' 32), ליעד שהם מסיים את הספר בנימה אוהבת - "אני מתלונן, כי אכפת לי. וישראל היא המקום היחיד בעולם שבאמת אכפת לי ממנו." - עמ' 166.
למרות שהספר הזה יכול לשמש כמתנה האולטימטיבית לכל מי שמאוהב באי הבריטי כמוני, הוא יכול להתאים גם לכל מי שמעתד לעבור לחו"ל לתקופה מסויימת. הוא יזכיר לנו איך מתנהגים בחברה זרה (נכון שבבתי קפה בארץ נהוג להגיד "אני רוצה קפה", אך בחו"ל סביר להניח שהמלצרית תשפך אותו עלייך "בטעות", כי I want coffee נשמע בוטה ורודני. ונכון שבארץ ויתרנו על מילות שאלה, אבל בחו"ל אם תשאל חבר Want to see a movie? זה ישמע כציווי, למרות האינטואיציה), הוא ילמד אותנו קצת ענווה (בינינו, איך יכול להיות שהאנגלים מדברים על מזג האוויר כשבארץ ש"ס מאיימת לפרוש מהממשלה?!), אבל בעיקר - הוא ילמד אותנו שלא משנה מה, בית יש רק אחד.
