"היפאטיה" הינו ספרה ה-17 של משוררת מוכשרת זו ועוד ידה נטויה. אני אוהבת את המשוררת ואת שיריה וקראתי (והמלצתי) על רבים מספרי שירתה. כמו בספריה הקודמים, גם ספר זה נכתב מדם ליבה של המשוררת וחושף רבדים מנשמתה. הספר עוסק בטבע (האנושי והאלוהי), הריק, הבדידות והכמיהה האנושית להימלט מחוויית "הבדילות הקיומית" ולשרוד. בכלל יש הרבה רגשות בשירים של המשוררת ואי אפשר להישאר אדיש אליהם.

הספר פותח בשיר "היפאטיה" (שזה גם שם הספר) המקונן על מר גורלה של היפאטיה. היפאטיה היתה בתו ותלמידתו של ת'און, איש המוזיאון של אלכסנדריה, מתמטיקאית, פילוסופית ואסטרונומית. גורלה לא שפר עליה בלשון המעטה. אהבתי את כל השירים וביניהם בלטו השיר "ההיעדר" שמוקדש לאמה של המשוררת ושיר נוסף שנכתב בעקבות מותו המזעזע של חוסה במחלקה הפסכיאטרית. הזדהיתי במיוחד עם השיר העוסק בספרים שכן כמו הדוברת, גם אני מוצאת מפלט בקריאה.

להלן לגימה משיריה:

שרשי הנעדר
משתרגים בשרשי
באינספור מראות
מכפל העדרי
איך אצא מדל"ת אמותי
ואיני קיימת? (עמ' 12)

הספרים - מעקה לי,
בעת השקיפי לתהום.
רוח עזה באותיות,
רוח נאמנה שתאחזני איתן,
אם לא רוח זו, לא היתה בי עוד רוח
וקמלה הייתי מוטלת בפאת השדה. (עמ' 18)

נוכחותו של מה שנמחק -
בכל,
אך איננו מעזים לשוותה בנפשנו. (עמ' 36).

שירתה של גאולה מתפתחת מספר לספר וכל ספר משובח מקודמו. אין כמו שירה טובה לעודד את הנפש ולשמש הפוגה בין ספרים. איני יודעת אם קלעתי לליבה של המשוררת, אך זה לא משנה. מה שחשוב הוא שנהניתי לקרוא את השירים ולנסות לפענח את צפונותיהם. השירים הפעם היו מובנים  לי יותר, אולי בגלל שהתרגלתי לכתיבתה היפיפיה.  בדומה ליין יין טוב בערב קריר המחמם את הגוף, כך שיריה חיממו את נפשי. אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו בחום לאוהבי השירה והספרות היפה. גם אם אינכם חובבי שירה, טוב מדי פעם לצאת מהקופסא ולנסות דברים חדשים.

בשורה התחתונה: ספר שירה איכותי מהשורה הראשונה! 
 

  השיר "היפאטיה", הפותח את הספר, הוא מרגש ומיוחד ומלא ברבדים. ישנה כאן הצגה ישירה ובמלואה של היפאטיה. היפאטיה, ביוונית: Υπατία, נולדה בין 350-370  מתה במרץ 415,  מתמטיקאית, פילוסופית ואסטרונומית יווניה ניאופלטונית, שפעלה באלכסנדריה שבמצרים. היפאטיה הייתה בתו ותלמידתו של ת'און, איש המוזיאון של אלכסנדריה   (מתוך: וויקיפדיה) . זוהי דמות מלאה ברכות ובאירופאיות, יצירה וריאליזם. גאולה מציגה אותה באופן לא מתפשר, חותך ומאוד אמתי. והשיר הזה, נגע בלבי במיוחד. בגלל העומק, הכאב, ההשלמה.
  וישנה גם הפואמה "היעדר" (עמ' 8-13) שהמשוררת הנהדרת הזו מקדישה לאימה ולנידל, מלאה ברוח, חיות זועקת, היעדר והרבה רגשות. זוהי פואמה המלאה בעוצמה, בכתיבה מלאה ישירות והיא כמעט זועקת. הכמיהה למלאות בפואמה הזו יוצאת החוצה ללא פשר. לא יכולתי להישאר אדישה אליה.
  "היער מלא פרחים,/ "אם נקטוף פרח/ חיש קל יצמח אחר תחתיו,/ במחלקה הפסיכיאטרית" (עמ' 17); שיר זה נכתב ב- 19.6.19. המשוררת כתבה אותו בעקבות מותו של חוסה במחלקה פסיכיאטרית במהלך עימות אלים עם הצוות הרפואי שריסן אותו. שום פרט אודותיו לא פורסם בתקשורת (אלו דבריה של גאולה, המשוררת). גאולה הקדישה לו שיר בן ארבע שורות, שזועק את צעקתו. הרבה רגש מתפרץ כאן החוצה, ולא ניתן להתעלם מהטקסט החד הזה.
  ובכלל, מרבית השירים בספר קצרים, ביקורתיים ומכילים אלמנטים מחייה של המשוררת וכאלה שהיא שואבת מהם השראה. הרעיונות של גאולה רחבים ורבים, ומשקפים את נשמתה ואישיותה. ניתן לראות את השפעת הטבע, הספרים, הנפש שלעיתים מרגישה חשופה ועירומה וכן הרבה משחקים של אפלה ובהירות. הרצון לצמחו גם כשקשה, להשלים עם מה שהחיים נותנים. ולכן, השירים נוגעים בנימים חשופים וקטנים.
  הרצון הזה להכות שורשים ולצמוח משורשים, הרצון לצאת מעצמי ולצמוח מכאב. גאולה משקפת לנו את כל אלה בשיריה, והמילים, צומחות ומתפתחות עם השירים, גם הן. חלק מהשירים נקראו עם עיניים מצועפות, חלקם הורגשו נכונים ומשקפים את מצבנו כיום, כחברה. והשירה של גאולה היא מלאה בפרטים, אמתית ויוצרת רצון לחבק את המשוררת, המביאה לנו המון מעצמה במילותיהם.