|
|
|
|
|
| גטו ורשה – הסוף |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 868 |
|
| |
"במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד. אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה – אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט. עוד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמיימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת." (סֵבֶק אוֹקוֹנוֹבסקי, אוגוסט–ספטמבר 1943)
מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה. הדיו נפוצו עוד בימי המלחמה בפולין הכבושה ובעולם כולו, ובעבור יהודים ולא־יהודים כאחד הוא סמל לגבורה נואשת. המרד עמד במוקד המחקר האקדמי במשך עשרות בשנים והיבטים שונים שלו מעסיקים גם היום את השיח הציבורי. עם זאת, בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו חיו בו עשרות אלפי יהודים, וקורותיהם טרם זכו לבחינה מקיפה.
גטו ורשה - הסוף הוא סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה מאפריל 1942 ועד יוני 1943 . פרופ' חוי דרייפוס מתארת את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942 , בוחנת את הכאוס של ימי השילוחים ועומדת על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. על בסיס מאות מקורות - ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות - היא מציגה את עולמו של האדם היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי־הוודאות שחוללו. בספר זה ימי המרד והתקופה שקדמה לו מוצגים בהקשר רחב, וחלקן של תנועות הנוער והמחתרות מובא על רקע עולמם של כלל יהודי הגטו. כן תוארו חששותיהם, תקוותיהם ואשליותיהם של יהודי הגטו טרם פרוץ המרד כמו גם אסונם הנורא במהלכו. וכך, מרד גטו ורשה אינו עוד סיפורם הבלבדי של ארגוני המחתרת שהתגבשו לאחר רצח מרבית יהודי הגטו, אלא גם סיפור חייהם ומותם של עשרות אלפי היהודים אשר המשיכו לחיות בו בחודשים האחרונים לקיומו.
פרופ' חוי דרייפוס (בן-ששון) היא היסטוריונית של תקופת השואה במזרח אירופה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. במשך שנים עבדה פרופ' דרייפוס ביד ושם, ומחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היום יום בשואה ובכללם: היחסים בין יהודים ופולנים, חיי הדת בשואה והקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה.
פרסומים:
"אנו יהודי פולין"? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה – ההיבט היהודי (יד ושם, ירושלים 2009), גטו ורשה – הסוף!: אפריל 1942 - יוני 1943 (יד ושם, ירושלים 2018), Changing Perspectives on Polish-Jewish Relations during the Holocaust, Jerusalem: Yad Vashem 2012
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 1 |
תאריך הכנסה לאתר 13/05/2019
בכל פעם שאני מתייאש, אני נזכר שלאורך כל ההיסטוריה, דרך האמת והאהבה תמיד ניצחה.
תמיד היו עריצים ורוצחים, ולפעמים הם נראים בלתי מנוצחים, אבל בסוף, הם... המשך הביקורת
בכל פעם שאני מתייאש, אני נזכר שלאורך כל ההיסטוריה, דרך האמת והאהבה תמיד ניצחה.
תמיד היו עריצים ורוצחים, ולפעמים הם נראים בלתי מנוצחים, אבל בסוף, הם תמיד נופלים.
תחשבו על זה, תמיד (מהטמה גנדי).
הרבה ספרים נכתבו על השואה, אבל הספר התיעודי עב הכרס הזה מיוחד וייחודי כי הוא מתאר את החיים היהודיים בגטו ורשה בתקופה של שנה אחת, לפני השמדתו הסופית, כאשר מרבית המחקרים עסקו בחיים בגטו ורשה בשנותיו הראשונות עד קיץ 1942, כאשר מרבית שוכני הגטו נשלחו למחנה המוות טרבלינקה. "בראשית פברואר 1943 פקד היינריך הימלר, מפקד המשטרה והס"ס ומהדמויות החזקות ברייך השלישי, לחסל את הקהילה היהודית בוורשה. מכלל יהודי גטו ורשה, שבשיאו ישבו בו קרוב ל- 500,000 נפשות, נשארו באותה העת מעט יותר מ- 45,000 בני אדם, רובם מוכים וחבולים לאחר שנים של דיכוי והשמדה" (עמוד 17).
גטו ורשה הוקם ב- 15 בנובמבר 1940, מקום מושבה של הקהילה היהודית הגדולה באירופה באותה העת.
חיי היומיום השתנו מן היסוד, והיודנרט – מסגרת הניהול החדשה שהוקמה בפקודת הנאצים, לא הצליח להתמודד עם הפערים העצומים שבין צורכי הציבור למשאבים הדלים שהועמדו לרשות הגטו.
הגטו סבל מחרפת רעב, צפיפות מחרידה, סכנת מחלות, זוהמה ברחובות, הסתאבות ושחיתות בקרב בעלי התפקידים ופגיעה קשה בגוף ובנפש – מלחמת הישרדות המתוארת לפרטי פרטים בספר.
יאנוש קורצ'אק כתב על מנהיגי הקהילה המושחתים: "עצוב שלעתים קרובות מנהלי המטבחים ועובדיהם אינם אנשים ישרים, ולא רק במטבחים, אלא גם במוסדות ובבורסות. עצוב שיודעים על כך וגם מדברים על כך... הרבה רשעות גרמה המלחמה לגופו של האדם ולמצפונו" (עמוד 66).
בהמשך מתוארת בספר צעידתו העצובה של קורצ'אק עם ילדי בית היתומים שלו אל רכבות המוות.
במרבית הספרים על זוועות תקופת השואה תוארו בעיקר מעשי אכזריות נוראיים של הנאצים, ואילו בספר הזה מוצגות בנוסף עדויות על מעשים אכזריים מאוד של יהודים ביהודים אחרים, והיוו תזכורת למצבים בעבר, כמו עדותו של לוין בהקשר לתפיסת יהודים על ידי המשטרה היהודית בגטו: "ההכרה שהפרק השחור – חטיפות של יהודים (לצבא הצאר) על ידי כאפרים יהודים – יכול לחזור על עצמו באמצע המאה העשרים באכזריות כזאת דיכאה אותי עד עפר" (עמוד 114).
הספר מתאר בין היתר על נישואי תועלת, שלא הייתה בהם אהבה של ממש, ונועדו רק להצלת חיים, לדוגמה, החתונה של נערה בגטו לשוטר מבוגר ממנה בעשרים שנה כדי לזכות בהגנה:"התחתנה כדי להציל את נפשה ובעיקר כדי להציל את הוריה. ונתכווץ לב האב מצער בראות את ילדתו הצעירה על ידי גבר בא בימים והעריכו את קרבן לב בתו" (עמוד 192).
היו הורים שהצטרפו אל ילדיהם אל מחנות ההשמדה, אבל היו גם הורים שהעדיפו לעזוב את ילדיהם, בייחוד הצעירים שבהם, כדי להציל את חייהם. "היו אפילו הורים שנטשו את ילדיהם החולים, ואימהות לאחר לידה שהשאירו את תינוקותיהן וברחו מבית החולים" (עמוד 194).
היו גם ילדים שנטשו את הוריהם המבוגרים, והיו גם שבחרו להמית את הוריהם הזקנים במיטותיהם, כדי שיוכלו לשרוד כצעירים ללא נטל המבוגרים או כדי למנוע את גירושם של ההורים.
חלק מהצעירים הקימו את המחתרת היהודית שהצליחה להבריח יהודים אל מחוץ לגטו, לפגוע בגרמנים, לפגוע ביהודים שהיו שותפים לדעתם לאבדן הקהילה, ובהמשך גם יזמו את מרד גטו ורשה (ערב פסח, 19 באפריל עד יוני 1943). "מספרם של הלוחמים היהודים בכל רחבי הגטו לא הגיע ל- 800 איש" (עמוד 389).
לצד הלוחמים חיו בגטו ורשה עשרות אלפי יהודים, פועלי המפעלים שהגרמנים ביקשו לפנותם מהגטו שהפך למלכודת מוות, ונוצר מתח רב בין היהודים שהסתתרו ברחבי הגטו. הגרמנים החלו בשריפה שיטתית של כל בתי הגטו, ורבים מצאו מותם בשריפה, רבים יצאו ממקומות המסתור בידיים מורמות, והוצאו להורג על ידי הנאצים ברחובות, וגם את מלשינים יהודים על מקומות מסתור נרצחו...
עשרות אלפי יהודים נתפסו ונשלחו ללובלין, רובם מצאו שם את מותם.
בשנת 1943, לפני המרד הגדול, שרדו בגטו ורשה בעיקר גברים, מעט נשים, וקשישים וילדים נעלמו כמעט כליל. חלק מהנשים חוו ניצול מצד הגברים. הגטו הפך למחנה עבודה שבו היהודים עבדו שבעה ימים בשבוע. "בשל הרעב והתנאים הירודים – ואולי גם בשל המצב הנפשי הירוד – החלו רבים בגטו לחלות בטיפוס ובשלשול" (עמוד 258). אלו ששרדו חוו התפרקות מוסרית וחברתית מוחלטת. "שכרות, מתירנות מינית, זנות וגניבות היו לעניין שבשגרה" (עמוד 281) – התחושה היתה: אכול ושתו כי מחר נמות.
הספר מלווה בצילומים קשים על המצב בגיטו, חלקם צולמו על ידי הגרמנים.
זוועות הגטו היו ידועות לחברה הפולנית, לכנסיה, למעצמות וגם לארגונים היהודיים, והם בחרו לשתוק.
הספר קשה לקריאה, אך הוא מומלץ לכל מי שמעוניין להכיר את תקופת השואה מזווית שונה מזו המוכרת לנו, כאשר הדגש הוא על מלחמת הישרדות קשה ביותר של אלו שנותרו בחיים עד לחיסול הגטו.
העדויות המוצגות מעוררות שאלות קשות על השבר הנפשי-מוסרי שהביאו יהודים למעשים אכזריים כלפי יהודים אחרים.
תאריך הכנסה לאתר 01/05/2019
את סיפור מרד גטו ורשה כמעט כל מי שחי כאן מכיר, אחד הסיפורים האירועיים והחשובים שמסופרים במדינה שלנו ושמתווים את הדרך לתחושה של מלחמה וחוסר רצון להכנע להחלטות הנאצים לגבי השילוחים למחנות המוות.
הסיפור על המרד מסופר בכל מקום ונלמד בכל מקום, אך האירועים שקדמו למרד, חיים היהודים בגטו,... המשך הביקורת
את סיפור מרד גטו ורשה כמעט כל מי שחי כאן מכיר, אחד הסיפורים האירועיים והחשובים שמסופרים במדינה שלנו ושמתווים את הדרך לתחושה של מלחמה וחוסר רצון להכנע להחלטות הנאצים לגבי השילוחים למחנות המוות.
הסיפור על המרד מסופר בכל מקום ונלמד בכל מקום, אך האירועים שקדמו למרד, חיים היהודים בגטו, ההתמודדויות עם הקשיים הרבסים שלפניהם ועוד מתוארים היטב בספר הזה של חוי דרייפוס שהוא ספר עיוני מקיף מאוד ומעשיר מאוד שמלמד המון על החיים בגטו הקשה הזה.
חוי דרייפוס מביאה כאן מחקר אקדמאי מקיף ומעשיר שנותן לנו המון ידע ונקרא לאט ובסבלנות עקב עומס עצום של פרטים ונקרא בעניין רב, זהו לפחות עבורי הספר הכי חשוב ומקיף שקראתי אודות החיים בגטו ורשה ועל המרד.
הספר של דרייפוס מתמקד בעיקר בין אפריל 1942 ל יוני 1943
חלק מהקטעים שמדברים על החיים בגטו זעזעו אותי מאוד, חלקם ממש גרפיים וקשים, חוי מתמקדת בתיאור אורח החיים והנסיון לשמור על נורמליזציה, הרעב הקיצוני והמאבק על כל כיכר לחם ניכר וכואב .
מדובר בספר נהדר שדורש סבלנות רבה בקריאה שלו.
חיים שנעים בין תקוה לבין כאב גדול בעיקר כשהיהודים מבינים לאן הם הולכים להישלח.
הספר מתאר גם את עבודת היודנראטים והנסיונות שלהם לשמור על נורמליזציה בגטו.
אפשר להרחיב רבות על הספר הזה ולהביא תיאורים עמוקים ורחבים יותר אך אני חושב שצריך לקרוא לבד ולהתעמק בו כי העושר בו רב והתיאורים בו רבים ומעניינים.
ספר מקיף ומעניין במיוחד.
מומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 29/04/2019
סקירה זו מוקדשת לשישה מיליון שאינם בין החיים. יהי זכרם ברוך.
גטו ורשה היה אחד מהמקומות הגדולים בממדיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא חולק לגטו הקטן, שאכלס את החלק האינטלקטואלי והאמיד יותר באוכלוסייה היהודית באותה תקופה, וזה בעוד הגטו הגדול אוכלס באנשים ממעמד נמוך וקשיי יום. מיותר לציין... המשך הביקורת
סקירה זו מוקדשת לשישה מיליון שאינם בין החיים. יהי זכרם ברוך.
גטו ורשה היה אחד מהמקומות הגדולים בממדיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא חולק לגטו הקטן, שאכלס את החלק האינטלקטואלי והאמיד יותר באוכלוסייה היהודית באותה תקופה, וזה בעוד הגטו הגדול אוכלס באנשים ממעמד נמוך וקשיי יום. מיותר לציין שהחיים התדרדרו בשני החלקים, מיום ליום, לנוכח פרעות שהיו בו ביוזמת הגרמנים, ולנוכח קהילות שונות אשר קמו בתוך הגטו, וניסו להפוך אותו (למרות הכול) על פיו וליצור מרד בדרכים שונות. המרידות לא הצליחו. הנאצים הגיבו כל פעם באגרסיביות כשמשהו לא היה לרוחם. החיים בגטו היו קשים מנשוא.
השבר הגדול של יהודי ורשה חל עם הגירוש בשנת 1942. כמובן, כפי שצוין, לאורך כל הזמן חלה התדרדרות בביטחון תושבי הגטו; פגיעה ברווחה האישית, בפרנסה ובבריאות הגופנית והנפשית. המוות היה דייר קבוע בגטו, והוא הדהד גם בתקופות שקטות יותר. אך חיי היהודים, שעומדים במחקר זה, היו נתונים להוראות הנאציזם, למשטר ה-S.S הלא אנושי, ולחיים מלאי פחד. אי וודאות הייתה מנת חלקם התמידית, שלעיתים לא ברור כיצד הצליחו לשמור על צלם אנוש עם כל האכזריות מסביב. כאמור, התעצבו מבנים חברתיים רבים בתוך הגטו, ואולי תחושת הקהילתיות היא שגרמה להחזיק מעמד. איכשהו.
היריות התמידיות שנשמעו ברחובות בישרו תמידית שלגטו אין בסיס כלל. למעשה, תחושת החיים בו הוחזקה באמצעות הקהילות השונות שנוצרו בו; נפתחו בתי בילויים בגטו, אנשים חיפשו עינוגים בכל מיני דרכים, והכייסות השתוללה. הניסיון לשמר את צלם האנוש היה כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת, היו ניסיונות לכך.
מראשית מאי ועד ראשית יוני 1942 צילמו הגרמנים סרט אודות הגטו. בין היתר צולמו מסעדות, הצגה, מסיבות והרחובות עצמם. היהודים הבחינו כי הגרמנים מקפידים לצלם מעשי אהבה ולהנציח פערי מעמדות. מראים כל מיני ניגודים בכוונה ברורה. הסרטים נועדו ליצור תדמית כי הגטו הוא מקום "רגיל| בו מתקיימים חיים "רגילים", שאינם כפופים לחוקים נוקשים וחולניים. כמובן שמצג שווא זה נאלץ להיות ממומן על ידי יהודי הגטו, והגרמנים לא בחלו באמצעים בשביל להשיג את מטרתם. למשל: בכדי להציג ניקיון, סדר וחיים נוחים, השתמשו בפרחים שנלקחו מבית הקברות בגטו. יהודים רבים, כאלכסנדרה סולבייצ'וק, תהו: "בשביל מה נחוץ לגרמנים סרט שכזה?" כמו כן היא הוסיפה: "האופטימיים אומרים שהגרמנים רוצים להראות לעולם שבגטו בכלל לא כל כך רע, והפסימיסטים אומרים שהסרט רוצה להראות כמה טוב ליהודים ושצריך לשנות את המצב הזה. בזמן האחרון יש יותר פסימיסטים (עמ' 120)."
כידוע, בשנות קיומו של הגטו, שטחו צומצם מספר פעמים. דבר זה אילץ משפחות לעקור מביתן ולעבור לחיות בצפיפות. ובכל פעם הצפיפות גדלה יותר, והעוני הובלט. חשוב לציין שלאורך כל העת עוד הארגונים היהודיים הצליחו לשלוט, ולהשיג עזרה בדמות קניית מזון בשעות הגירוש. שכבות שלמות שהיו במצב טוב, ירדו באחת ממעמדן. השוטרים היהודים איכשהו הצליחו לשמור על כוחם, אך קבוצות שונות, ובעיקר בעלי מעמד גבוה, מצאו עצמן חסרות כל. באותו זמן, הצורך בהתייצבות לעבודה גדל, והגרמנים חייבו דיירים רבים בגטו להתייצב לעבודות כפייה, ובמקביל- אחרים נדרשו להתייצב לגירוש. הגרמנים ניצלו את המצוקה עד הסוף, ומשפחות רבות הופרדו.
ב-21 ביולי 1942 , ערב תשעה באב, החל הגירוש הגדול. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יושב ראש היודנראט והורה לפנות את תושבי הגטו אל המזרח. ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כנדרש, ואחר כך קיבלו הוראה להגדיל את כמות המגורשים. יו"ר היודנראט, אדם צ'רניאקוב, ידע כי כל היהודים האלה מיועדים להשמדה. הוא הבין שהבטחות הנאצים חסרות כל בסיס, ונטל את חייו. במהלך ביצוע השילוחים האכזריים האלה, שנמשכו עם אקציות נוראיות, הנאצים החליטו לתת "תמריץ" לאנשי הארגונים היהודיים, והעניקו תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה ראשונה ושנייה, ואכן אלה פעלו בלהיטות להשלמת המשימה.
לכאורה, באמצע ספטמבר 1942 החיים בגטו חזרו למסלולם, אך שלטון ה-S.S גדל בהתמדה, והיהודים היו כפופים להם באופן מלא, ללא עזרה של המנהל האזרחי היהודי. היהודים המשיכו בעל כורחם להעשיר את התעשייה הגרמנית, כי ידעו שזה הסיכוי הכמעט יחיד להישאר בחיים. בגטו נשארו גם 20 אלף יהודים שהצליחו לחמוק מאקציית הגירוש, ושהו בו באופן בלתי חוקי. הם שרדו במקומות מסתור ועסקו בהימלטות מתמדת. היהודים שגורשו נשלחו למחנות עבודה והשמדה.
חוסר התקווה החל מפעפע יותר ויותר. במחצית הראשונה של שנת 1942 מצאו עצמם ראשי ה-S.S מתחבטים בין החתירה לרצח כלל היהודים ובין הצורך הפרקטי בעבודת פועלים בתעשיית המלחמה המשוועת לידיים עובדות. במסגרת זו נעשה מאמץ לארגן מחדש את מערך העבודה בכפייה. הימלר קידם החלטה בניסיון להשתלט על כוח העבודה ולרכז את כל הפועלים היהודים במחנות ריכוז. במקביל, האקציה השנייה הייתה עתידה להתרחש, וכולם חיו בפחד מתמיד. האימה ברחובות המשיכה להשתולל, והגרמנים חיפשו במקביל כוח עבודה זול כל הזמן. הקונפליקט התמידי בין המוות לבין עבודה הופיע בכל החלטה שהגרמנים נדרשו לקבל. היהודים ידעו שהאקציה השנייה תבשר את סופו של הגטו, והגישה האקטיביסטית וארגוני המחתרת- גדלו. ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף, והגרמנים הורו ליהודים להתייצב מחוץ לבתיהם. ארגוני המחתרת החלו בקרבות עם הגרמנים, וחלק מהיהודים סירבו להיכנס אל קרונות הרכבת. זה בישר את סופו של הגטו, וארגוני המחתרת וגם המחתרת הפולנית החלו לאחוז בו יותר. רבים מהיהודים היו במגמה להימלט לוורשה.
מרד גטו החל ב-19 באפריל, ערב פסח. נעשה ניסיון תמידי למגר את המרד על ידי הגרמנים, ההבדלים בין אזורי הגטו השונים היטשטשו, ונוצרה טרגדיה איומה, המשך ישיר לקודמות. אימה המשיכה להשתולל ברחובות ושולבה עם פעולות לחימה מצד היהודים שבחרו לחיות במחתרת. הלוחמים היהודים היו מאורגנים, והיו חמושים בעיקר באקדחים ורובים ללא ניסיון ממשי באחיזה בנשק. המרד כלל את כולם- גם את היהודים שלא היו מאורגנים. ובזמן שהגרמנים ניסו לרכז את פעולת הגירוש, היהודים התפזרו בצירים שונים על מנת ליצור פעולת לחימה. בהמשך, יהודים סירבו לפינוי. אך הגרמנים הצליחו להתגבר על זה. המרד בגטו כלל את כל האוכלוסייה, על כל רבדיה, הוא כלל שריפות וקורבנות רבים.
זהו ספר מחקרי של חווי דרייפוס, המתאר את גטו ורשה ואת המרד בו שתי וערב, ארוג בדייקנות. הספר מלא במפות, תיאורים מפורטים ותמונות משמיטות לסתות. בספר זה בחרתי להתמקד בקריאת העדויות, בחיי היהודים ובפעולה הסופית. זהו ספר עיון חובה. ניתן ללמוד ממנו על החיים האיומים בשואה בצורה מפורטת מאוד. ספר חובה.
תאריך הכנסה לאתר 27/04/2019
צמד המילים "השואה והגבורה" היו במשך עשרות רבות של שנים בלתי ניתנות להפרדה . כמו "תל אביב יפו" או "ירושלים עיר הקדש" היו שני חלקיו של המושג בלתי ניתנים להפרדה. הצמידות המילולית הזו, לא באה בדרך כלל לידי ביטוי שיוויוני וזהה בתחום התכני, מאחר ומשקל רב בהרבה הושם בעשרות השנים הראשונות לקיומה של... המשך הביקורת
צמד המילים "השואה והגבורה" היו במשך עשרות רבות של שנים בלתי ניתנות להפרדה . כמו "תל אביב יפו" או "ירושלים עיר הקדש" היו שני חלקיו של המושג בלתי ניתנים להפרדה. הצמידות המילולית הזו, לא באה בדרך כלל לידי ביטוי שיוויוני וזהה בתחום התכני, מאחר ומשקל רב בהרבה הושם בעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל על "הגבורה" , על חשבון החלק המביך משהו , ובעיני בני אותו דור אף מביש של ה"שואה" וההשמדה על כל הכרוך בה . בתחום ה"גבורה", נשם שיפורו של מרד גטו וורשה ובצדק את אוויר הפסגות של המיתוס.
למרות ערכו הזניח לחלוטין מבחינה צבאית נחשב הוא ובצדק פרשיית גבורה של צעירים שיצאו לקרב אבוד נגד הצבא החזק באירופה בידיים כמעט ריקות. קרב שמטרתו איננה השרידות או הנצחון אלא הרצון לנקום . המיתוס הזה, נשמר במשך שנים ארוכות למרבה הצער לאירגונים מצידו האחד של המתרס הפוליטי: הציונות הסוציאליסטית, ה"בונד" האנטי ציוני , והקומוניסטים. סיפורם של לוחמי בית"ר, הושתק והועלם או למיצער נדחק הרחק מהמרכז אל השוליים של השוליים. בוגר תיכון ישראלי, ידע במקרה הטוב על מרדכי אנילביץ' שאת זכרו נושאים רחובות בערים וקיבוץ יד מרדכי מפקדו של האי"ל, האירגון היהודי הלוחם, אך לא את זה של פאבל פרנקל, מפקדו של אצ"י, האירגון הצבאי היהודי המקביל של חניכי בית"ר שנלחם בגרמנים .
משה ארנס ז"ל שנפטר לאחרונה, שינה לפני כעשור את המצב כאשר בספרו "דגלים מעל הגטו" הביא לראשונה גם את סיפורם של גיבורי "ככר מורנוב" שלחמו בגרמנים לא במסגרת האי"ל.
אלא שגם לאחר פירסום מחקרו של ארנס, נותר המיקוד של הספרים שפורסמו בעיקרו בתחום ה"גבורה" , ה"שואה" הייתה נושא שמשך הרבה פחות את תשומת הלב. זאת, על אף שאלו שנטלו חלק בלחימה היו מיעוט מזערי שנותר מתוך המיעוט המזערי של תושבי הגטו .מקומם של מאות אלפי האחרים נפקד על אף שוורשה כזכור , הייתה לא רק זירת ההתרחשות של המרד אלא גם דוגמא עצובה לרצח קהילת ענק של למעלה מחצי מליון יהודים מכל גווני הקשת הפוליטית רמות ההשכלה והמעמדות החברתיים ממנה נותרו עם תום המלחמה לאחר המרד היהודי והמרד הפולני שנה וקצת לאחר מכן אלפים בודדים של ניצולים.
ספרה של חווי דרייפוס בן ששון "גטו וורשה – הסוף " הוא נסיון רציני לתת את מלוא תשומת הלב גם לחלקו הראשון של הביטוי קרי ל"שואה" של חורבן וורשה היהודית , תוך התייחסות מקבילה גם לגבורה .
מחקרה של דרייפוס, סוקר את פרקי הסיום של הקיום היהודי בגטו וורשה והפעם מתוך נקודת מבט רב תחומית. לצד סיפורים של הארגונים הצבאיים, הוא מביא גם את מלוא ההיקף של התמונה הכוללת: הנסיונות הנואשים לשרוד, גסיסתו הכלכלית של הגטו, והנסיונות ההירואיים לא רק למות מות גיבורים אלא לנסות בתנאי רעב קיצוניים, רציחות ללא כל סבה, והתעללות מתמשכת לחיות ולהנצל. הספר, מבוסס על תשתית מחקרית רחבה מאד של ספרי זכרונות, מסמכים, ארכיונים שנחשפו (דוגמת "עונג שבת" ארכיון אותו הקים ההסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, שנמצא לאחר המלחמה קבור בכדי מתכת בין חורבות הגטו ), צילומים ומסמכים גרמניים ופולניים. כל העושר המחקרי הזה, הכתוב במגוון שפות (אידיש, פולנית, גרמנית, ומדי פעם גם עברית) נותח בקפדנות ואיפשר לחוקרת לתאר בעקביות סדורה ורציפה מאד את כל היבטיו של סיום חיי הגטו בשנה האחרונה לקיומו. הקורא הישראלי יגלה בו מידע אליו לא נחשף הוא קודם לכן: הנסיונות ל"נורמליזציה" גם בתנאים הקיצוניים ביותר (חנוכת גני נוי בגטו על ידי אדם צ'רניאקוב יו"ר היודנראט, חודשים ספורים לפני רצח רובם המכריע של דייריו ) פשיעה, חיי מותרות בגטו, ואפילו מאבקים פוליטיים בין מפלגות שמאל וחרדים סביב נושא שמירת השבת, כאילו לא קרה דבר מסביב. סגנון הכתיבה קולח וקריא מאד, כשהוא מצליח בדרך כמעט מושלמת לשמור על המתח שבין כתיבה מחקרית גדושת ציטוטי ומהשוואת מקורות לבין סיפור עלילה מרתק, המצליח אולי בפעם הראשונה לתת את התמונה המלאה והמאוזנת של השילוב בין שני חלקי הביטוי: השואה – והגבורה.
מאחר ובעבר כאמור , התרכזו הן המחקר והן הסיפורת באגף השמאלי של המשוואה , ותיאורי המרד, באופן טבעי מחקרה של דרייפוס שם את הדגש על חלקו הראשון של המושג שזכה בכיסוי דל הרבה יותר.
המחברת, חושפת לראשונה לעיני הקורא הישראלי בודר שלא ידע את השואה , את הנסיון הנואש ואולי כאמור ההירואי להאחז בחיים בכל מחיר בצל הכליוון. היא חושפת אותו למלוא עצמת התשוקה לחיים: הצגות תיאטרון, מכוני שיזוף, קונצרטים, מסעדות, בתי קפה, עיתונות, ומפעלי צדקה ועזרה של כאלו הרעבים ללחם אך מוכנים מ 125 גרם ההקצבה היומית להפרשי משהו לאלו הנזקקים יותר מהם , מחד ותופעות מכוערות ובלתי ידועות בחלקן מאידך: מעילות , גניבות, אלימות זנות ושוחד מיני מכל מין וסוג. המחברת, נוגעת גם בתחום אפל וכמעט לא מוכר של המודיעין הגרמני בתוך גטו וורשה, משתפי פעולה יהודים, ולוחמה פסיכולוגית מתוחכמת מאד, שהצליחה להביא את השלטונות הגרמנים, לשלוח להשמדה למעלה מ 300,000 מתושבי הגטו בקייץ 1942 תוך חודשיים בלבד.
החל מסתו 1942 נותרו בגטו עשרות אלפים בלבד. חלקם, עובדים במפעלים חיונייים לגרמנים, ואחרים "בלתי חוקיים" שהתחמקו מהגירוש. אלו שבסופו של דבר הרימו את נס המרד , כך עולה מהמחקר היו המיעוט שבמיעוט: מאות בודדות מתוך קרוב לעשרה אחוזים שנותרו בגטו. כל שאר מאות האלפים נרצחו כמעט עד האחרון בהם במחנה ההשמדה טרבלינקה.
לקראת הדור הרביעי לשואה, כאשר מהעולם הולכים וכלים אחרוני עדי הראייה, וכאשר חלק לא מבוטל מספרות הזכרונות של הדורות הקודמים איננה זמינה לדור הצעיר , ספרה של דרייפוס הוא נסיון נועז, ומוצלח מאד לתת את מלוא התמונה של הזוועה המסתתרת מאחורי הגדרת "השואה והגבוה" בשלמותה.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
