מדי פעם כולנו נתקלים במחקרים הקוראים להגבלת זמן המסכים לילדים, ולנסות להימנע מצפייה או להשתדל להמעיט בה ככל שניתן. וזאת מאחר שהמחקרים מראים שמשך הצפייה מקשה על הילדים ופוגע ביכולות קוגניטיביות שלהם ובקשרים החברתיים אותם הם יוצרים.

והורים רבים אכן תוהים מה לעשות, וגם מתקשים להתמודד מול זמן הצפייה של הילדים.

איתמר הוא ילד חמוד שאוהב לבלות זמן רב מול המסך בצפייה בתוכניות הילדים האהובות עליו. הוא שוקע בהן מהרגע שמגיע הביתה וזורק את חפציו, שוכח להכין שיעורים, שוכח לאכול ושוכח מכל מה שמסביבו. אביו של איתמר סובר שישנו מגנט במסך שלוכד את איתמר ומקשה להינתק ממנו. אמו של איתמר מנסה למצוא פתרון כנגד המגנט ולהגביל את זמן הצפייה והיא מגיעה להסכם עם איתמר שיצפה שעה אחת? אבל... המגנט יותר חזק מההסכם, ושמנסים לנתק את איתמר הוא פורץ בצרחות וממש לא ניתן להפריד אותו מהמסך.

ההורים מרגישים חסרי אונים ומתייעצים ביניהם כיצד לפעול כעת. אמו אומרת שיעזבו אותו בשקט ואיתמר יצטרך ללמוד בדרך הקשה... בעצמו! כי הרי אין חכם כבעל ניסיון שמלמד הרבה יותר מכל דבר אחר... ההורים מתעלמים מאיתמר, וממשיכים את חייהם כאילו הוא לא שם.

פתאום באמצע הלילה, איתמר מוצא את עצמו לבדו בחושך, הוא מחפש את הוריו וקולט שהם לא מסתובבים ומכרכרים סביבו, אך בטנו מקרקרת! איתמר נזכר שלא אכל ארוחת ערב והוא מחפש אותה על השולחן. אך מסתבר שהיא איננה מחכה לו כי הוא היה שקוע מול המסך, והוא צריך לדאוג לעצמו. בהמשך איתמר מגלה שהירדמות מול המסך אינה טובה, מאחר והיא איננה נוחה לו. כך שהוא עובר לישון במיטתו.

ואחרי כל לילה... מגיע הבוקר! איתמר התקשה להתעורר והגיע עייף מאוד, הוא מסביר לגננת שתמהה על עייפותו כי הוא בילה זמן רב בצפייה בסרטונים. עייפותו של איתמר מקשה עליו במהלך היום, הוא לא מצליח לשחק עם החברים או לאכול והוא פשוט מתקשה לתפקד.

בדרך הביתה, איתמר אומר לאמו שהוא לא מעוניין לצפות בסרטונים, הוא אוכל והולך לישון. כאשר למחרת איתמר הולך לגן בששון ובשמחה כאשר הוא עירני דיו כדי לשחק עם החברים.

הספר פונה לילדי הגן, ומעביר את המסר בצורה נעימה הפונה להבנה הפונה לילד, בין היתר גם דרך האיורים המקסימים, אשר מביעים באופן ברור וחד משמעי מה הדמויות חושבות ומרגישות באופן המסתנכרן נהדר עם הטקסט וזו גם דרך חשובה לא פחות מהטקסט עצמו להעברת המסר, בפרט שמדובר בספר הפונה לילדים.

זהו ספר מצוין הטומן בחובו מסר מעבר להתנגדות למסכים, של ההשפעות של דברים שעושים כעת גם לטווח ארוך. אני מחכה בקוצר רוח לספר אותו לאחיינים שלי.

הספר עצמו מוקדש לילדי דור המסכים. ולמה? הסיפור מתמקד במשיכתם של הילדים לאביזר המרובע שסוחף, מושך ומרתק אותם כל כך - המסך. השאלה הגדולה היא למה? אנו נמצאים בעולם דיגיטלי שסביבנו מסכי טלוויזיה, מחשבים, טאבלטים, סמארטפונים ועוד.
לילד בסיפור קוראים איתמר. אימו נותנת לו לצפות בסרטונים באחד המסכים ומציינת כי היא מרשה רק שעה, שעה אחת בלבד. כעבור שעה לאיתמר היה קשה מאוד להתנתק ואימו האשימה את מגנט המסכים שנמצא ממש בתוך המסך. מגנט המסכים שוכן בתוך כל מסך וממגנט אליו את הצופה ומקשה עליו להתנתק בסיום השימוש. כאשר אימו של איתמר מבקשת ממנו לסגור את המחשב הוא מסרב, גם שאביו חוזר הביתה ומבקש ממנו, איתמר ממשיך בסירובו. ההורים מחליטים לעשות מעשה קיצוני שבתקווה זה מה שיגרום לבנם להבין שיש עוד אפשרויות הנאה ומשחק מחוץ לעולם הדיגיטלי.
את תחילת הסיפור העברתי בצחוק קל, למה? בגלל התמימות שקיימת אצל ההורים שלא מבינים מה כל כך מושך בצפייה בסרטונים ותוכניות הטלוויזיה וההורים מציינים שבתוך המסך קיים מגנט המכונה "מגנט המסכים". יותר מזה, כדי לנטרל את אותו מגנט צריך לשים מכשיר מיוחד. זה שעשע אותי. אין ספק שאין דבר כזה וההורים אינם מטומטמים והילד המקשיב לסיפור, מבין את הציניות שבדבר.
אין זה הספר הראשון של הסופר, דורון ארז, שאני סוקרת ואם להודות באמת, לא נפלתי מכל ספריו אך אני מרגישה שהספר הזה הוא הטוב ביותר. מצאתי את הספר הנוכחי משעשע עם מוסר השכל ישיר. ספר בעל עלילה ברורה, בגובה עיניי הילד. הכתיבה קולחת והעברית תקינה במשלב בינוני.
האיורים של דני קרמן מופלאים כמו שרק קרמן יודע לאייר ולגרום לטקסט להיות ברור ומהנה להסתכלות.
מומלץ - קריאה מהנה,
יעל
 

סיפור ילדים עם מוסר השכל.
רעיון הסיפור עכשווי ועוסק בבעיה מוכרת: הזמן שהילדים משקיעים מול המסכים. 
הטלוויזיה והמחשב גוזלים זמן איכות מהילדים, משחקי המחשב, הסרטים, ממכרים וממגנטים את הילדים. 
דרך איתמר החמוד שבסיפור הספר מציף את בעיית המסכים ומציע פיתרון. 

מהרגע שאיתמר חוזר מהגן הוא שוקע ושקוע בסרטונים מול המסך. לא מעניין אותו שום כלום רק הבנאי שבסרטונים.
הוריו מנסים להגביל את זמן המסך שלו אבל זה יוצר וויכוחים ומריבות.
הוריו חסרי אונים ופיתרון לא נראה באופק.
אימו של איתמר מציעה לאביו פיתרון שבו איתמר ילמד גבולות: להניח לו לצפות מבלי להעיר לו, להמשיך בשגרת החיים שלהם תוך התעלמות מאיתמר, שאיתמר יישב מול המסך כמה שירצה.
ואכן, בערב הוריו אכלו, התקלחו, הלכו לישון ואיתמר ממוגנט למסך.
כשהחשיך מאד ואיתמר חש ברעב שניקר בו הוא שם לב שהוריו ישנים. הוא מוציא מהמקרר מעדן וחוזר לשבת מול המסך. לאט לאט עיניו מנקרות וראשו נופל לשינה מול המסך. בבוקר הוריו מעירים אותו ללכת לגן והוא שפוך לגמרי. כל היום הוא עייף ומנקר ולא מצליח להינות ממשחקים עם חבריו בגן. בצהריים הוא מגיע הביתה, אוכל ו.....
הולך    לישון!
למחרת הוא קם רענן ומחליט לשנות את סדר העדיפות. פחות זמן מסך, ומתן עדיפות לצרכי הגוף.
נדמה שאיתמר הפנים ולמד על בשרו.
הוריו בחרו בדרך של לימוד עצמי, בלי לחץ, בלי להתווכח. איתמר שבע מהמסך, הוא למד שיש זמן לכל דבר, זמן לגן, זמן לאכול, זמן לראות סרטים וזמן לישון. 
לפעמים הדרך החכמה היא לתת לילד ללמוד ולהתנסות בעצמו בכל מיני סיטואציות.
כמה שההורים יעירו וינסו ללמד הילדים יישארו עקשנים בדעתם. צריך לפעמים לעמוד מהצד ולתת לילדים להתנסות, לטעות, כי מטעויות לומדים ואין חכם כבעל ניסיון. ההתנסות בעצמם על עצמם היא השיעור הכי טוב בחיים.
ככה הם גדלים ומפתחים עצמאות. 
ואני כותבת את זה מתוך ניסיון שלי כילדה עקשנית שתמיד עשתה את ההיפך ממה שאמרו לה. ברגע שהפסיקו להעיר לי ונתנו לי יד חופשית- ניסיתי, טעיתי ולמדתי מה טוב ולא טוב לי. 

שורה תחתונה:
ממליצה בחום לקרוא ביחד עם הילדים ולפתח שיחה בנושא.