הדבר הראשון שתפס אותי היה הכריכה. כריכה יפהפיה שמאפיינת את הייחודיות של הספר. התקציר בכלל הלהיב אותי וידעתי שאני חייבת לקרוא את הסיפור המיוחד הזה.

שרלוט, בחורה צעירה, מסוגלת לראות מתים. אבל לא ממש מתים, אלא את הרוח של אותם אנשים שנשאר להם "עסק לא סגור" בעולם של החיים. הם לא יכולים לעבור לצד השני בגלל דברים שמטרידים אותם ושרלוט עוזרת לאותן רוחות למצוא את הדרך שבה יוכלו למצוא שלווה ולעבור לעולם האחר, גם אם הדבר כרוך בנסיעות רחוקות, הוצאה כספית ובכלל, ויתור עצמי.

ערב אחד, שרלוט מאסה ביכולות שלה שהרסו לה דברים רבים בחיים ומחליטה לשים קץ לחייה. אייק שהוא רוח, רואה אותה ועוצר בעדה. הוא מצליח לשכנע אותה לא להתאבד ונוצר ביניהם קשר מיוחד.

אייק נחשף בפני שרלוט ומשתף שהוא מוטרד מאחיו התאום ג'ורג' שאינו מצליח להתמודד עם מותו שלו (אייק). שרלוט מבטיחה לנסות לעזור לו להוציא את ג'ורג' ממצבו. שרלוט מתערה בחיי העיירה הקטנה (שבה מתרחש עיקר הסיפור) ומתחילה לעבוד בבר שבבעלותו של ג'ורג'. היא מתקרבת אליו ומנסה להוציא אותו מהדיכאון שהוא נמצא בו. לאט לאט היא מתאהבת גם באייק וגם בג'ורג'. האחד רוח מלאת חיים, אכפתיות, אהבה לאחר. השני, חי אך לא באמת נוכח. נמצא בדיכאון, מסומם ועם נטייה להתפרצויות.

איך אפשר להתאהב באחים תאומים שכל כך שונים האחד מהשני? איך אפשר להתאהב ברוח? האם שרלוט תוכל להציל את ג'ורג'?

ספר מופלא בעיניי! ספר שבהרבה מובנים אינו דומה לספרי הרומנטיקה הקלאסיים. בספר מתפתחת עלילה ייחודית, מורכבת ומעניינת המשלבת מדע בדיוני. נהניתי לקרוא את הדיאלוגים השונים בין הדמויות המרכזיות והמשניות. צחקתי הרבה אבל גם הזלתי דמעות. כשקראתי, לא רציתי לעצור. רק להמשיך להבין ולראות לאן העלילה מתפתחת.

ספר מצוין בהוצאת "בוקטיק".

ממליצה מאוד!

קראתי את הספר כאשר עננת עצבות אפפה אותי. המלנכוליה כרסמה בי והחשש מהבאות שבוודאות יבואו, פשוט לפת את נשמתי.

שרלוט רואה אנשים מתים. נשמות התקועות בלימבו ואינן מצליחות לחצות לצד השני. היא שומעת את סיפורן, רואה את פניהן, מקשיבה לרגשותיהן ומנסה להעניק להן ולאהוביהן סגירת מעגל ושלווה.
ברור שזה הזכיר לי את המשפט הידוע מהסרט "החוש השישי" I see dead people וזה הזכיר לי את ג'ון אדוארדס שצפיתי בתוכניתו באדיקות כמעט דתית. מה משך אותי בזה? הרגש והרגישות. כדי להיות מסוגל לתקשר אתה צריך להיות אחד שמזדהה עם כאב הזולת, אחד שיש בו מספיק חמלה כדי להעניק מעצמך למען אותו אדם. אז בדומה לג'ון אדוארדס, שרלוט היא כזו.

יום אחד, קצה נפשה של שרלוט. נמאס לה להיות מתווכת בין עולם החיים לבין הנשמות התקועות בלימבו ושיש להן עניין בלתי פתור. לא בא לה להמשיך ולהיות כארון, משיט המעבורות של האדס שעוזר לננשמות לחצות את נהר הסטיקס במיתולוגיה היוונית. ובמיוחד כי היא בעצמה סובלת. לה איש לא עזר. משפחתה הפנתה לה עורף. זרקו אותה למר גורלה. לגבי רגשותיה שלה וענייניה הבלתי פתורים לא היה דורש ולא מסייע.
נפלה ההחלטה.
נמאס!
לא עוד!
אבל אז, מופיע אייק מקדרמוט!

אייק הוא תמצית מזוקקת של טוב לב. אח אוהב, בן מסור וחבר טוב. כואב לו שהוא נלקח מאוהביו באופן מפתיע. הוא זקוק לעזרה כדי להגיד לכולם שזה בסדר להמשיך הלאה. שישחררו. את המתנה הזו רק שרלוט יכולה להעניק לו. הוא בכלל המום שהיא מסוגלת לראות אותו שכן בני אדם רגילים אינם רואים נשמות.

לאייק יש חוש הומור. האיש הזה פשוט מאוד הרס אותי. השנינות שלו פשוט נפלאה. הדיאלוגים בינו לבין שרלוט פשוט קסומים בעיניי. הגבר הזה ריגש אותי בכל כך הרבה רבדים. הוא נוגע ללב. אחד שמשרה תחושה של שייכות, של חיבור עמוק. אחד שמעניק מעצמו אפילו כשאינו מסוגל פיזית לעשות כן. הוא תומך, אוהב, מכיל ורך עד אין קץ. הייתי רוצה אחד כזה בשבילי.

ג'ורג' מקדרמוט- אחיו התאום של אייק. זה שנשאר לאסוף את השברים. זה שהיגון חירב את חייו ואת נפשו. זה שאינו מסוגל להתמודד עם האובדן והכאב. הוא נסחף לאורח חיים בעייתי והוא מדאיג את אייק ומאוד. הוא ידאיג את שרלוט עוד יותר. היא זו שאמורה לסייע בידו. היא זו שאמורה להרים אותו ולגרום לו להבין שיש עבור מה לחיות. שכשמאבדים אדם אהוב, לא מאבדים את מהותו ואת החותם שהותיר בליבנו.
ג'ורג' מחוספס, ציני, רווי בכאב ובציניות ועקרונית שם פס על הכל ועל כולם, כולל על עצמו. אך האם יהיה מה שינער אותו? האם יהיה מי שימשה אותו ממימי היגון? האם מתחת לכל הכאב ותסכול מסתתר לב רחב?

הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטם של אייק ושרלוט ובסוף גם ג'ורג'. גוף ראשון הוא הכי נכון לעלילה מיוחדת זו. הכתיבה טבולה ברגש מתחילתה ועד סופה. אני אחת שמתרגשת בקלות במידה והכתיבה מרגישה לי כנה וממקום אמיתי. החיבור היה מיידי. התענגתי על כל מילה ומילה. הרגשתי בדיוק את מה שהדמויות סיפרו לי שעובר עליהן. ההמתנה לבאות בכל הקשור באייק פשוט מרטה את עצביי. פחדתי שיגיע הרגע בו אצטרך להיפרד. מודה קבל עם ועדה, התייפחתי בספר הזה. לא, הוא לא מסחטת דמעות בשום צורה. פשוט הייתי במצב רוח מלנכולי משלי אז הייתי רגישה עוד יותר מה שקראו עיניי והרגיש ליבי דרך מילותיה של הסופרת המחוננת הזו.

חייבת לציין לשבח את התרגום והעריכה הנהדרים וכמו כן, את הכריכה המדהימה, שמקבלת הרבה משמעות ככל שקוראים את הסיפור המרגש והמיוחד הזה. תעשו לעצמכם טובה וקראו אותו כי ספר כזה אינו מזדמן לנו לעיתים קרובות.

קריאה מהנה.