כשסרט שמוצא חן בעיניה של אימי ניגמר היא תמיד מתלוננת, חבל, רציתי לדעת מה קרה להם, איך הנישואין, מה עם הילדים ....
אז זה מה שבדיוק יש בספר הזה, 700 עמודים של הספר שמספקים בדיוק את זה סאגה ארוכה ומפורטת של תקופות חיים של מספר דורות, ספר בסגנון של פעם כשספרים היו לפעמים אפילו שני כרכים. התגעגעתי

אני מניחה שיהיו כאלה שיגידו שאפשר היה לקצר לחצי, ויכול להיות שזה נכון אבל בשבילי זו חגיגה מתמשכת של שקיעה לחיי הדמויות בספר בטוב וברע, באושר ובעצב בחיים ובמוות, ילדים ונכדים. תענוג. בעצם תענוג היא לא המילה שמגדירה את הספר, נהפוך הוא, אבל זה ספר שנקרא בשקיקה על כל 700 עמודיו.

"מה שהדהים אותו יותר מכול, בסופו של דבר, לא היה קנה המידה העצום-קנה מידה בלתי נתפס, מאות אלפי הרוגים בהונגריה לבדה, מיליונים בכל רחבי אירופה- אלא הזערוריות המייסרת, הדברים הפעוטים שחייו של אדם נתלו בהם. המאזניים נטו לצד זה או זה בגלל אירוע זעיר שבזעירים: הכינים שנשאו טיפוס, טיפות המים האחרונות במימייה, אבק פירורי הלחם בכיס." ( עמ' 659 )

בלה ופלורה לוי התגוררו בקוניאר שבהונגריה ובלה ניהל מפעל עצים. היו להם שלושה בנים, טיבור עבד וחסך כסף ללמודי רפואה באיטליה, אנדרש נסע לפאריז ללמוד ארכיטקטורה וטומאש הקטן חלם ללמוד ריקוד ומשחק.

אנדרש מציג את רישומיו בתערוכה שמשכו את תשומת ליבם של ארכיטקטים מפאריז והם הזמינו אותו ללמוד ב"אקול ספסיאל" על חשבון מלגה. וכך הוא מגיע ב- 1937ל פריז ומתחיל ללמוד, במקביל ללימודים הוא נחשף לעולם המודרני והמתוחכם והוא מנסה להצליח בלימודים אבל גם למצות את מה שעיר האורות מספקת – חברים, בלויים, מסיבות וחיי זוהר מנצנצים, הוא אפילו מסתבך בסיפור אהבה שנראה כמעט ללא סיכוי. טיבור נוסע ללמוד רפואה באיטליה וקופץ מדי פעם לביקור אצל אחיו.

אט אט מתחילות להגיע ידיעות מגרמניה על היטלר והמפלגה הנאצית וככל שהמידע מסעיר ומטריד עדיין התחושה היא שפאריז והונגריה הן בטוחות. אבל המציאות טופחת על הפנים-מ האנטישמיות והשנאה גואה וחברו של אנדרש מוכה כמעט עד מוות בבית הספר לארכיטקטורה שבה למדו, אח"כ מתבטלת המילגה ואחריה מתבטלת אשרת השהייה בפאריז והוא נאלץ לחזור להונגריה.

כל אירופה שותתת דם ושנאת היהודים מרימה את הראש בכל מקום. החיים בהונגריה קשים ביותר. הגברים מגויסים לפלוגות עבודה לעבודות כפייה וחיים בתנאים משפילים ובלתי אנושיים- קור,רעב, עבודה, קשה, אכזריות, מחלות והתעללויות. לא רבים שרדו את מחנות העבודה האלה ואלה ששרדו וחזרו – אינם יודעים מה ימצאו ומי נישאר בחיים.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, מחמירים התנאים ולצד מחנות העבודה מתחילים משלוחים למחנות השמדה.

מדובר בסיפור מקורי ואמיתי ומבוסס על קורות החיים של משפחת הסופרת.
הסופרת מצליחה להביא בפנינו את אוירת החיים הנינוחים של לפני המלחמה הן בפאריז והן בהונגריה, אבל במיוחד מרשים התאור של החיים הקשים של היהודים בעיר ההונגרית גם במהלך המלחמה, הרעב המחלות והמשלוחים למחנות ההשמדה.
לצד כשרון כתיבה מרשים ויכולת פואטית שמתמידה באיכותה לאורך כל הספר, ניכר כי הכתוב מתבסס על תחקיר יסודי ומקיף על המלחמה ועל החיים היהודיים בהונגריה. בכתיבתה המשכנעת, המרתקת והקולחת היא מצליחה להפוך את הדמויות לבעלי נוכחות ממשית ולגרום להזדהות איתן, הדאגה לגורלן ולאחריתן מלווה את הקוראים לאורך כל הספר.

ספר המתעד את הקלות הבלתי נסבלת של המוות לצד החוסן המוכח של העם היהודי שידע לקום מן האפר, לאחות את השברים ולשרוד בחריקת שיניים בכאב האובדן ובתקווה לחיים.

בצורה חריגה אני מביאה את התשבוחות הכתובות על הכריכה האחורית, שבמקרה זה אני מסכימה עם כל מילה, כל אחד והדגשיו :

- "להחזיר לחיים עולם אבוד שלם במעטה ספרותי זה הישג כביר. להמציא מחדש את העולם הזה, על בני האדם המאכלסים אותו, עם נשמה ורגש, זו כבר גאונות." - מייקל שייבון.
- "ההנאה הצרופה ... כמו כתיבתם של טולסטוי ושל אליוט, היא מעבירה אותנו לחלוטין אל עולמה... מרגש, מפעים ומבעית; תזכורת מרהיבה לאופן שבו ספרים יכולים לשנות את חיינו." אנדרו שון גריר, מחבר סיפור הנישואים.
- "אחד הספרים המעולים ביותר של השנה." - ג'ונו דיאז.
- "אהבה גדולה, קשרי משפחה ונאמנויות אנושיות עמוקות מתנהלים על רקע של אכזריות שלא תתואר... רומן ראשון מדהים." - לוס אנג'לס טיימס.

ג'ולי אורינגר היא סופרת אמריקנית, שסיפוריה הקצרים זכו לשלל שבחים ופרסים. היא גרה בברוקלין ועורכת תחקיר לקראת כתיבת רומן חדש.

מומלץ בחום.