הסיפור של דיוה ופשפש
מאת מו וילמס וטוני דיטרליצי
דיווה היא כלבה לבנה ומטופחת שמתגוררת בקומת הקרקע בבניין פריזאי מפואר. היא כלבה חששנית ונבחנית.
פשפש הוא חתול שחור-לבן, גדול וכחוש, שאוזניו המצולקות מעידות עליו שידע כמה קרבות רחוב בחייו. הוא "קול", נינוח, ולא מתרגש בקלות. הוא גם לא מאשר ולא מכחיש שיש לו פשפשים.
האיור מגלה לנו את התשובה ומספק פרשנות מצחיקה לטקסט. באיור נראה החתול מתגרד במרץ.
פשפש נוהג לשוטט ברחובות, וכך הוא רואה לראשונה את דיווה. הם מתיידדים ופשפש מספר לה סיפורים על רחובות פריז, על העולם שמחוץ לחצר שלה. הסיפורים מציתים את דמיונה, אבל היא פוחדת לצאת אל הרחוב. אפשר להבין אותה: "דיוה הייתה כלבה קטנה, קטנה אפילו מכף רגל של אדם. הדרך שבה כף רגל נוהגת לנחות משמיים גרמה לה להבין עד כמה יהיה קל למחוץ אותה. גם העובדה שכפות רגליים הגיעו בדרך כלל בזוגות, לא שיפרה את המצב".
בעידודו של פשפש, יוצאת לבסוף דיוה אל הרחוב והם מטיילים יחד. הוא גם מלמד אותה להתמודד עם רגלי בני אדם. בתמורה היא מעודדת אותו להיכנס אל חצר הבניין המפואר. פשפש פוחד מחצרות ומבניינים, כי הוא יודע שהם כוללים מטאטאים, ובדרך כלל המטאטאים מונפים על חתולים. בסופו של דבר פשפש מעז להיכנס אל החצר, ואחר כך אל הדירה שבה מתגוררת דיווה. מתברר שלבעלים של דיווה, אֶוָה, יש מטאטא. ציפיתי שאישה שמגדלת כלבה גזעית זעירה ומטופחת תגרש את חתול הרחוב המפורעש והמצולק, אבל אֶוָה מארחת אותו בנדיבות . המטאטא שלה לא מונף עליו, אלא רק מלטף את הרצפה. פשפש ודיוה, שעזרו זה לזה להתגבר על פחדיהם, ופתחו זה לזה דלת לסגנונות חיים שלא הכירו קודם, הופכים לחברים לחיים.
דיווה ופשפש הם דמויות מקסימות ומעוררות אהדה, הסיפור שנון, האיורים מלאי הבעה והומור. כבונוס הם מעניקים לקוראים הצצה לרחובות פריז.
הספר מתאים לקוראים בני 8 – 6 .
