החוברת מכילה מאמרים של דן מירון, נעמה צל, מוריס עבליני, ורד קרתי שם טוב, ריקי אופיר אולגה ליטבק, אריאל זינדר, דודי מנור ודרור משעני. כמעט כולם בעלי תואר ד"ר והספרות היא המקצוע שלהם.
ד"ר דן מירון לימד אותי באוניברסיטה זו כבר ב-1970 ועדיין עוסק במרץ בתחום. המאמר שלו כאן : גצים בוערים – בשירה ומעבר לה. על שיריה של לאה אילון, לרגל כינוס שיריה. עמ' 5-43
המאמר הבא הוא "אל עולמנו הראשון", קריאה "בקול צעדינו" לרונית מטלון (שתמונתה מתנוססת על עטיפת כתב העת) מאת נעמה צאל.
רונית מטלון ז"ל סופרת מוערכת מאוד על ידי מבקרי הספרות, בעוד 'הקוראים הרגילים' קצת מתקשים לקראה וליהנות ממנה, התפרסמה בספרה "בקול צעדינו" ,(2008). נכתב על הספר רבות.
במוטו לרומן הזה, כותבת " נעמה צאל, (45-66), מצטטת רונית מטלון מן השיר הפותח את ספרו של ת"ס אליוט: "ארבעה קוורטטים" (1942):
"מה שיכול היה להיות ומה שהיה
מורים על תכלית אחת, הוה תמיד,
קול צעדים מהדהד בזכרון..."
רונית מטלון הושפעה מן היצירה הזו במקצבים הפנימיים, בזמן הייחודי לו, שהוא כמו הווה מתמשך ברומן הריאליסטי, בשם היצירה וגם ברעיון הפילוסופי שבו. רק ב"קול צעדינו" סיפרה מטלון על עולם הילדות שלה באופן ממשי.
למטלון הייתה התמודדות קשה עם מוצאה המזרחי, מה שהקשה עליה לספר את סיפורו של בית ילדותה. בספרים הקודמים מתקשה מטלון לחשוף את סיפור ילדותה. על אמה: "היו לה כפות ידיים של פועל, לא פועלת- פועל. נונה אומרת: "ידיים של גבר, תראי איך יש לה,היא, ידיים של גבר". "כפות הידיים - מה שהיו ומה שיכלו להיות"
בספר זה חוזרת מטלון ומתארת את ידיה של אמה. במשך ארבעה פרקים קצרים. מטלון גם מתארת וכותבת, כיצד אמה ביקרה אותה בחלום, ואומרת, שסוף, סוף, זה קרה. הזיכרונות הקונקרטיים הנלכדים בחוש, מחדירים אל החוויה המאוחרת יסוד קדום ומעידים על חוויה ילדית ראשונית, של הסופרת, שאולי נחוותה עוד לפני התגבשות שפתה. ( עמ' 54)
ריקי אופיר כותבת על שירתם של אבידן, ברכט, אליוט.
"לא קל לכתוב על שירתו של אבידן", (1995-1934 )כותבת ריקי אופיר. הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית בנעוריו והחל לפרסם את שיריו בעיתונות הקומוניסטית. נתפס בביקורת כלאומני, ילדותי ורדוף שגעון גדלות. הוא גם לא השתייך לאף קבוצה ספרותית. שירתו נבדלת ממשוררי דור המדינה בסגנון ובתכנים. את קובץ שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים" פרסם אבידן לאחר שניתק קשריו עם המפלגה הקומוניסטית. בשירו: " "הכתם נשאר על הקיר", שהוא שכתוב של שיר של ברכט, חיל סוציאליסט כותב על קיר בית הסוהר בחדר בו ישב: "יחי לנין". כל מאמצי שלטונות הכלא למחקו, לא צולחים...(עמ' 108-110) .
השיר ארוך ומעניין מאוד. ממליצה לקראו.
נגעתי קלות בשני מאמרים של הכותבים בכתב העת.
ייתכן ואני צריכה לבקש את סליחתם על המעט שהבאתי מהכתבות המרתקות שלהם, אך זו רק סקירה והאילוץ יובן, אני מקווה.
כתב העת מעניין מאוד ומומלץ למי שאוהב לקרוא את ביקורת הספרות.