אמ;לק: כן או לא? הו בהחלט! מלאך מכני זוז הצידה (אבל לא הרבה, אתה עדיין הספר הכי טוב בעיני בעולם בני הנפילים) ואדון הצללים בוא שב לידו – עכשיו יש *שני* ספרים הכי טובים בעולם בני הנפילים!
תקציר מגב הספר:
אמה קרסטיירס וג’וליאן בלאקתורן, ציידי הצללים הצעירים, הצליחו לפענח ולעצור את סדרת הרציחות בלוס אנג’לס, עכשיו אמה נאלצת להתמודד עם סוד נורא: בגלל קללה עתיקה, האהבה בינה לבין ג’וליאן עלולה להוביל להרס מוחלט שלהם ושל כל משפחתם. הדבר היחיד שיכול למנוע זאת הוא הדבר שאין ביכולתה לעשות – להתרחק מג’וליאן ולהפסיק לאהוב אותו ( =^.^= טוב, אני מודה, זו קלישאה עתיקה יותר מהקללה העתיקה האמורה. אבל זה עדיין ספר ממש טוב, תקשיבו לי עד הסוף =^.^= ). ובינתיים, התרחשויות מאיימות אחרות מטלטלות את עולם ציידי הצללים: כוח חדש בשם הקוהורטה זומם להשתלט על המסדר ולסלק את בני משפחת בלאקתורן ממכון ציידי הצללים בלוס אנג’לס, וסכנה גדולה עוד יותר מתקרבת מארץ הפיות – קסם אפל של מלך החצר הטמאה שמכלה כל מה שבדרכו ( =^.^= אכן הספר הזה מצטיין בריבוי עלילות וצרות =^.^= ). התקווה שנותרה לג’וליאן, אמה וחבריהם היא הספר השחור – ספר כשפים עם עוצמה אדירה. אולם הם אינם היחידים שרוצים להשיגו, וכדי להגיע אליו ראשונים עליהם לעמוד מול אויבים מטילי אימה ולכרות בריתות עם שותפים מפוקפקים. התוכנית שהם רוקחים נראית כמו צעד של ייאוש, אך היא חייבת להצליח – כי כישלון יגבה מחיר שלא יעלה על הדעת ( =^.^= אלוהים כל האובר-דרמה הזו של תקצירים: לא יעלה על הדעת, לא יבוטא במילים, אם נכתוב את זה כאן נפשכם התמימה תצולק לעד בלה בלה בלה =^.^= )..
אדון הצללים" הוא הספר השני בסדרה המצליחה “מיומנויות אפלות” של קסנדרה קלייר (מחברת הסדרה ״בני הנפילים״). הספר הראשון, ‘גבירת חצות’, ראה אור בהוצאת מודן.
ומה אני חשבתי:
הספר הזה הוא שיפור מדהים יחסית לקודמו בסדרה (וגם די מדהים באופן אובייקטיבי). ממש מרגיש כאילו קסנדרה קלייר (הסופרת) עברה על כל הנקודות שהעליתי בסקירה שלי לספר הראשון, אחת-אחת, ותיקנה ושיפרה בהתאם, ואני מאוד מרוצה מהתוצאה.
קודם כל, הפסקתי לשנוא את סיפור האהבה של אמה וג'וליאן. אתם וודאי משפשפים עכשיו את עיניכם בתדהמה: האם חתול באמת אמרה הרגע שהיא לא שונאת סיפור אהבה? ובכן, אם קראתם בקפידה את סקירותיי הקודמות, ודאי תזכרו שאני לא שונאת סיפורי אהבה – רק סיפורי אהבה לא אמינים (וזו לא אשמתי ש-90% מהם כאלה!) I just met you and this is crazy ואתה גם ערפד, אבל פתאום כל החיים שלי סובבים סביבך אז בוא נתחתן maybe? ממש לא. אתה לא יכול להתאהב במישהי עד עמקי נשמתך אחרי היכרות של פחות מחודש (כן, ג'ייס, אני מסתכלת עלייך) או באופן כללי במישהי כמו קליירי (כן, סיימון, אני מסתכלת עלייך). סופרות הרומנים הרומנטיים צריכות לבחור משהו אחד: או לוותר על עוצמת הרגשות של הדמויות (שאיכשהו תמיד מגיעים לרמות שגורמות למיטב חולי הנפש להיראות שקולים ויציבים) או לוותר על העובדה שהדמויות נפגשו אתמול. וגם לוותר על משולשי אהבה, אם כבר מדברים. אנשים אמיתיים לא נאבקים זה בזה על אותה נקבה כמו שתי ממותות מיוחמות, לא שאני יודעת מה הרגלי הרביה של הממותות אבל זו התחושה שמשולשי אהבה נותנים. אבל, אם יש מישהו שהגיוני שיתפתחו כלפיו רגשות כל-כך חזקים, שהוא עד כדי כך חשוב לך, שכשאתה לא יכול להיות איתו אתה רוצה למות – הרי שזה מישהו שהכרת היטב במשך שנים, מישהו שהיה כל עולמך מאז שהיית ילד – ואז כבר לא הייתם ילדים, אבל וול, באסה, אתם לא יכולים לעשות כלום עם התעמקות הרגשות שלכם לכדי אהבה פחות תמימה וידידותית, כי אם תעשו זאת תשתגעו, תהפכו למפלצות ותהרגו את כל המשפחה שלכם. חייבים להודות, בניגוד לבעיות רגילות של גיבורי רומנים רומנטיים (כולל הבעיות של אמה וג'וליאן בספר הראשון: "אבל מה אם הוא לא אוהב אותי בחזרה?" "אבל מה אנשים יגידו?!"), *זאת* בעיה אמיתית. אני יודעת, קסנדרה קלייר בטח שוב תעשה לנו את הקטע המאכזב הזה של "בסדר הוא לא אח שלך עכשיו אתם יכולים להיות ביחד" ותטביע אותנו בביצה של מושיות, אבל בינתיים נהניתי לכאוב בכאבם של השניים. אפילו התחלתי לחבב את אמה, אחרי שבספר הזה החלו להתפתח אצלה תכונות אופי מובחנות – והעיקרית שבהן היא גסות רוח. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה כי לא-תישא-את-שם-המג-לשוא, אבל לפעמים היא ממש הזכירה לי את מג מ"גורלו של אפולו!" כל מי שקרא גורלו של אפולו יודע שזו מחמאה אדירה. חוש ההומור שלה, למרבה הצער, לא השתפר, אבל התחיל להצחיק אותי בהיותו בלתי-מצחיק, במיוחד כשדמויות רבות בספר לא קולטות אותו: מזה הבנתי שקסנדרה היתה מודעת לעצמה כשכתבה את אמה, ועשתה אותה בדחנית איומה *בכוונה*. ואל תדאגו, בספר הזה יש מספיק הומור ושנינות אמיתיים מצד קיט (שירש את השנינות ההרונדיילית המפורסמת) ומגנוס (יאי)!
לג'וליאן עדיין לא הצלחתי להתחבר: הוא פשוט *מבוגר* מדי, ואני לא אוהבת את כמה שהוא "המטרה מקדשת את כל האמצעים" כזה. גרינדלוולד התחיל ככה.
דבר נוסף שהשתפר משמעותית הוא דמויות המשנה, הלא הם שאר ילדי משפחת בלאקתורן, שהתפתחו עד כדי כך שהם כבר לא מרגישים כמו דמויות משנה. נכון כשיש מהפך בסרטים, כשלוקחים איזו כונפת-על והופכים אותה לאן האתוויי וכולם כזה, וואו? זו רמת המהפך שעברו הדמויות האלו: הן התבגרו, כל אחת כפי גילה – טיי וליבי התחילו לצאת למשימות, להילחם בשדים, לחקור דברים ביוזמתם ולגלות מידע מכריע, לנהל מערכת יחסים מוזרה עם קיט הרונדייל (הלא הוא גרסה צעירה, פחות יהירה והרבה יותר אנטיפתית של ג'ייס) – אם זה היה ספר למבוגרים הם לגמרי היו עושים שלישיה (איכ), ואפילו לומדים לקפל סדינים ולבשל פסטה; דרו הפכה לטינאייג'רית גותית קלאסית אבל בדרך חמודה (אף אחד לא מבין אותי, אף אחד לא משתף אותי בכלום, למה תמיד אני זאת שצריכה לשמור על טאבי); ואפילו טאבי הפך לבן שבע אמיתי, שמלמד את ילדיהם בני החמש של אלק ומגנוס איך לשחק בלגו (עדיין סוחבים אותו על הידיים כל הזמן, אבל להגנתו יאמר שגם המבוגרים סוחבים זה את זה הרבה על הידיים, אז אולי זה פשוט קטע משפחתי מוזר).
גם כריסטינה התפתחה למן מרי סו שכזו, אבל אני לא אומרת את זה במובן הרע – לפעמים כשיש דמות כל-כך טובת לב, נדיבה, מתחשבת, יפה ומוכשרת, יש בזה משהו מרגיע ונחמד.
גם מערכות היחסים מסתבכות בספר הזה, לא למשולשי אהבה מבחילים אלא בצורה טלנובלית טובה: מארק אוהב את כריסטינה אבל מעמיד פנים שהוא יוצא עם אמה; כריסטינה יוצאת עם דייגו אבל עדיין יש בה רגש גם למארק; ולא באמת ציפיתם שקירן יעלם אחרי כל מה שקרה ולא ינסה לחזור למארק, נכון?
אז הדמויות סבבה, והיחסים בינהן סבבה (כלומר מסובכים באופן נורא ואיום, שבשבילנו הקוראים זה סבבה) – ועכשיו לגבי העלילה:
בכללותו, הספר מזכיר את הארי פוטר החמישי: חבורת נערים שנאבקים במבוגרים צרי האופקים ששולטים בעולם שלהם ומנסים נואשות להסב את תשומת ליבם לאיום מפני אדון אופל (אדון צללים במקרה הזה) שהמבוגרים מתעלמים ממנו מתוך עקשנות ופחדנות. בפירוט, אציין רק שהספר כולל מסע חיפושים בארץ הפיות (תודו שתמיד רציתם ספר שיתרחש לפחות בחלקו במקום המרהיב והדפוק הזה), זומבים (אנאבל שקמה לתחיה בספר הקודם, ומלקולם שלא באמת ציפיתם שסיים לעשות צרות עם מותו); כת גזענית קיצונית ומסע חיפושים נוסף באנגליה, בו נפגוש בין השאר את רוח הרפאים של ג'סמין ונגלה מה קורה עם המכון של לונדון בזמנים אלו.
ומה עוד? טיזרים!
*מילה חדשה בשם כימשון! לראשונה אני שומעת על מילה מגניבה יותר מ'שיממון', ושוקלת ברצינות להוסיף אותה לשמי
*גווין הצייד מתחיל עם דיאנה!
*אינספור דמויות מהעבר קופצות לביקור – קליירי, ג'ייס ואלק באים והולכים, אבל מגנוס בא ונשאר!
לסיכום, זהו ספר רב-עמודים, ובהתאם לכך הוא רב-מעללים, כך שכל אחד ימצא מה לאהוב בו: חובבי הרפתקאות וקרבות, חובבי טלנובלות, חובבי רומנטיקה (בלעכס), חובבי דברים מרהיבים ודפוקים של פיות וחובבי זומבים.
אבל היו גם דברים שלא אהבתי:
1. מה. הקטע. עם הצמות והריסים?! אפשר לחשוב שאחרי שקראתי 7 ספרים של קסנדרה קלייר אני אתרגל לזה, אבל זה פשוט משונה מכפי שמח אנושי מסוגל לקבל: לכל ציידות הצללים, בלי יוצאת מן הכלל, תמיד יש שתי צמות. תמיד. הייתי חושבת שזה חלק מתלבושת קרב אחידה מהגיהנום – מדים שחורים ושתי צמות – אבל הן מסתובבות עם שתי צמות גם כשהן בבית בפיג'מה. מה לעזאזל? זו תסרוקת שהיא גם לא מעשית (מתפרקת מאוד בקלות לעומת קוקו הדוק או גולגול של בלרינה) וגם לא מחמיאה (אצל בנות עם שיער שאינו עבה בטירוף, כלומר רובן המכריע, שתי צמות נראות כמו מחושים דקיקים ונפולים). ואיך אפשר להתייחס ברצינות למישהי עם צמות? והריסים! אנחנו פשוט חייבים לקבל תיאור מפורט של ריסיה של כל דמות ודמות. למה? ריסים הם כמו שיערות אף – כולם יודעים שהם שם ולמה הם נועדו, אבל לא אמורים לדבר עליהם אלא אם כן הם בצבע ורוד זוהר, או סובלים מכל מוזרות ייחודית אחרת.
2. הקטע הזה שכולם מתחתנים (בגיל 22!) עם ההיי-סקול סוויטהארט שלהם: מגנוס ואלק, איזבל וסיימון, ג'ייס וקליירי (טוב, הם בינתיים רק מתכוונים להתחתן). וכולם עושים/מאמצים ילדים או מתכוונים לעשות את זה. מעבר לעובדה שהסיכוי שתתחתן עם החבר הראשון שלך מגיל 15 אפילו יותר מופרך משתי צמות, עצוב שמישהי כמו קסנדרה קלייר, שמפגינה פתיחות ורוחב אופקים על-ידי שילוב דמויות מכל ספקטרום הלהט"ב בספר, מייעדת את כולן לאורח חיים הטרונורמטיבי (או הומונורמטיבי) יותר מאורח החיים של בלה ואדוארד מדמדומים. כאילו, זה באמת עד כדי כך לא הגיוני שמישהו מהם יחליט שהוא רוצה מערכת יחסים פתוחה, או פסק זמן לבחון אופציות אחרות כי איך הוא יכול להיות בטוח שזו מערכת היחסים שנכונה בשבילו אם הוא מעולם לא הכיר שום דבר אחר? או שמישהו יחליט שהוא לא רוצה חתונה וילדים? (גם אלה שעדיין לא עשו ילדים כמו ג'ייס, מדברים בכזו טבעיות על "ההרונדיילים שיבואו אחריי" כאילו כל אופציה אחרת מלבד להתרבות תהיה סבירה כמו הסיכוי שכולם יהפכו לתמנונים ענקיים). ריק ריירדן תיאר נהדר את מגוון הכיוונים שבהם מערכות יחסים יכולות להתפתח והבהיר ש-happily יכול לבוא גם בלי ever after, אבל קסנדרה קלייר, למרות שניסתה לעשות רושם של פתיחות לכל גזע, מין ומגדר, כנראה לא באמת כל-כך פתוחה.
3. רק אני חשבתי על פתרון פשוט יחסית לבעיה של אמה וג'וליאן, אנחנו-לא-יכולים-להישאר-פרבטאי-כי-נהפוך-למפלצות-ונשמיד-את-העולם-אבל-גם-לא-יכולים-להפוך-לסתמיים-כי-זה-יאלץ-אותנו-לנטוש-את-משפחתנו? אנחנו כבר יודעים על מישהו שהוזכר בספר (ולא אזכירו מטעמי ספוילרים לעיר של אש שמיימית) והפך מסתמי לצייד צללים (לא מפורט כאן איך, אבל היי, זה אומר שיש דרך, ויש גם את גביע התמותה חוץ מזה). למה אף אחד לא חשב להפוך את אמה וג'וליאן לסתמיים *ואז* לתת להם לשתות מגביע התמותה ולהפוך בחזרה לציידי צללים? נשמע כל-כך פשוט ומתבקש.
אבל בטוטאל, הספר עדיין מומלץ בחום, ולכולם. הדבר היחיד שבאמת מבאס בו הוא שאי אפשר באמת להמליץ עליו בלי לקרוא את 10 הספרים שקדמו לו, כי הוא מתבסס עליהם במידה רבה וגם מכיל ספוילרים איומים לכולם. אבל אם תחליטו לקחת על עצמכם את משימת הקריאה הזו, זה יהיה שווה את זה!
