מְכַשֶּׁפֶת מִילִּים בְּאֲהָבָה - אִירִיס אֱלִיָּה כֹּהֵן-'גֶּבֶר אִישָּׁה צִיפּוֹר'

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה אַהֲבָה, וְיָדַעְנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ רָאִינוּ מִבַּעַד לַמִּטָּה. וְהַלֵּב הָיָה תֹּהוּ וָבֹהוּ, וְהַנֶּפֶשׁ חַיָּה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂינוּ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי חֹשֶׁךְ, וְהַגּוּף זָכָר וּנְקֵבָה. (עמ' 14)

את הספר הזה קראתי כבר בצאתו. קראתי והייתי חייבת לתת לו לשקוע טרם אשב לכתוב את דעתי עליו.
בפוסט הסיכום השנתי שלי פתחתי בו, אבל לא נתתי לא את המקום הראוי והמלא כי המתנתי לזמן מתאים להמליץ, והנה הוא בא.

יום כיפור בפתח. זמן ספר. זמן לאִירִיס אֱלִיָּה כֹּהֵן - מְכַשֶּׁפֶת מִילִּים.

להוציא רעש מזגנים מן הדירות הסמוכות, וילדי השכונה שטסים בהנאה על אופניהם בכבישים המתרוקנים - שקט בחוץ. שקט כך שהראש מתפנה, לזמן ספר.

אם חשקה נפשכם באחד שסחוף אתכם באהבה, הרי שב'גֶּבֶר אִישָּׁה צִיפּוֹר' של איריס אליה-כהן טמונה אהבה גדולה. וכֶּשֶׁף.

אהבת אשה וגבר. ויותר מכך אהבה למילה.

אליה כהן היא כושפת מילים. אשה שמצליחה לחבר מילים למשפטי שירה טהורה, פואטית ומלאת השראה, היוצרת קסם, בכל משפט, ביטוי, שיר וסיפור שהיא מגישה בפני קוראיה.

כבר קראתי משלה רבות. פרוזה ושירה, אבל הפעם, לדעתי, מצליחה אליה-כהן ליצור יצירה שלמה והרמונית, מלאת אהבה, שמשלבת שירה ופרוזה לכלל שלם ומושלם.

הסיפור אותו פורשת אליה-כהן לרגלינו הפעם, הוא סיפור אהבה אפי שנדמה שאליה-כהן מכירה אותו ואת דמויותיו הכרות אישית ואינטימית.

דליה, דמות המספרת, אוהבת את יואל.

שניהם כותבים, שניהם הוציאו ספרים.

היא יושבת בבית קפה ונתקלת בכתבה גדולה שמספרת את קורות אהובה לשעבר, יואל, שהוציא ספר חדש ומתראיין לעיתון הגדול. כתבה לקידום מכירות.

אבל אצל דליה לא צריך לקדם כלום. מבט אחד בתמונתו של אהובה לשעבר מעוררת אצלה את הזיכרון ומביא אותה לספר על האהבה הגדולה שהייתה ואיננה. אבל שעודנה.

דליה ראתה את יואל עוד בגן הילדים כשהיו בני שש, וכבר ממבט ראשון ידעה מה זאת אהבה.

החיים נושאים אותם האחד אל השנייה, מתקרבים ומתרחקים, אוהבים ונפרדים ו...

אט אט בכישרון ובְּשׂוֹם שֵׂכֶל, מספרת לנו אליה-כהן את סיפור אהבתם. אהבה שגונבת את לב הקורא. אהבה שתנהל את חייהם מגיל שש ועד...  אהבה שנידונה להתממש ולהיפרם.

אליה-כהן משתמשת במילים כדי לתאר אהבה גדולה זו. והיא הקוסמת הגדולה של הסיפור הזה.

כבר קראנו סיפורי אהבה לרוב, צפינו בה בסרטים, שמענו עליה באגדות הילדות עליהן גדלנו, אבל נדמה הפעם כי אליה-כהן מצליחה לברוא עולם שלם מהמילים שהיא שוזרת.

אליה-כהן יודעת בפשטות לשורר את אהבת גיבוריה ולתאר את מעשי אהביהם במילים כל כך ציוריות, פיוטיות. היא מגישה לנו הקוראים סיפור חושני ומכמיר לב שמערבב גוף ונפש, יצר ויצירה, לשלם מושלם.

ארוטיקה ופואטיקה מתערבבות אלו באלו. סצנות האהבה בספר מוחשיות ואם זאת לא מביכות כמו שקורה לא אחת בתיאורי אהבה בספרות העברית. נדמה תמיד כי חסרות לנו מילים, בשפה שלנו, כדי לתאר אהבה מבלי שנשמע פאתטיים. ואליה-כהן מצליחה פשוט לשורר את מעשי האהבים של גיבוריה ולתת בהם רוך עדנה וסיפוק. כל זאת בלי לעורר אי נוחות אצל הקורא השותף למעשה למרות התבוננותו מן הצד.

הסיפור קולח, ונע בין עבר להווה, חושף אט אט את קורות גיבוריו.

התאהבתי בדליה. התאהבתי ביואל שלה. התאהבתי באהבתם.

וּבְכָל יָרֵחַ / איריס אליה כהן

וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,

וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים

וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,

וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה

לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו

וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי

וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם

ובְכָל הַחֲדָרִים נִרְפֶּה הַקִּיר

מוּלִי וּבְכָל הַגּוּף נִגָּף הַגַּעְגּוּעַ

וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי

גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבהָ

 אהבתי. מאד את גֶּבֶר אִישָּׁה צִיפּוֹר.

ואם חשקה נפשכם לאהוב ביום הכיפורים, לכו לקרוא את ה אליה-כהן מבטיחה שגם אתם תאהבו.

ציפור נוטשת חוזרת

היה לי חיבור מידי לספר, גבר אישה ציפור, של איריס אליה כהן, שהיה כרוך במשיכה חושנית לא מוסברת, תולדה לרגש ושכל שחברו יחדיו. כשסיימתי את הספר שאלתי, מה גרם לי להרגיש כך?

•           כריכת הספר הסגלגלה מהממת, כצבע העניים של אליזבט טיילור וגיבורת העלילה, כך כתבה הסופרת, באחד מהבלוגים. (אם יש כותבת שזוכרת את טיילור, אני בעדה).

•           יש בכריכת הספר רישום כל כך יפה של ציפורים שבריריות עפות, שהזכרי לי את יצירתה ואישיותה השברירית של אביבה אורי הציירת.

•           תנו לי סיפור עם גיבור עלילה שהוא היסטוריון, שראשו נטוע בעבר, המתמודד עם אהבה בהווה וקניתם אותי, כסיפור למה שבקשתי להיות.

•           איריס אליה כהן, מציבה רעיון גדול, גורל הנקבע בילדותנו. האם הוא מגדיר את עתידנו, גישה דטרמיניסטית רוחנית, העומדת בסתירה להיסטוריה רציונלית מרוחקת.

•           איריס אליה כהן משוררת וסופרת, יודעת להשתמש במלים בצורה פיוטית. היא פותחת פרק בשורה משיר, ומסיימת אותו בשיר, כהרהור והדהוד לפרק שהיה, זה מענג ומעורר מחשבה.

•           איריס אליה כהן, כותבת על מיניות ומין, כחלק משמעותי של החיים. אני סקרן לקרוא פרוזה שמצליחה לגעת בנושא באומץ ובדיוק, מבלי לפול למלכודת הוולגריות והפורנוגרפיה. ראה ערך פליפ רות שעשה זאת בצורה מוצלחת, (התיאטרון של מיקי שבת).

הסיפור מנסה להוכיח שמפגש שקרה בגן הילדים בין דליה ליואל, יהפוך בהמשך לאהבה, שיהיו לה מגרעות רבות, שתדע תהפוכות, תלבש ותפשוט צורה, אבל היא תמיד תחזור לגן הילדים, תביט אל המקום שבו הוטל הגורל. חייהם ינותבו באמצעות שני כוחות, העבר הגוזר את העתיד והמשיכה המינית המחברת בין בני האדם, לעתים בחיבורים בלתי אפשריים, כחיבורם של דליה ויואל.

הרושם הראשוני והחיובי שלי לספר, התפוגג עם כל דף שקראתי. כעת אני מנסה להבין למה?

אני בקשתי להבין את נפשו של יואל ההיסטוריון, המאזין להקלטות ודרכן מבין את גוני הדיבור ומפרש אמירות סמויות מהעין והטקסט, כהבנת שפת הגוף המגיבה לעתים באופן אחר מתקשורת מילולית. איך יכול אדם המצוי על הרצף האוטיסטי (אף שמעולם לא אובחן), להבין דקויות בתקשורת בין אישית? ספר העוסק בהיסטוריון, ראוי שישקף תובנה הלקוחה מהתחום התמחותו, כפי שימימה חובב עשתה באורנים, ובכך הוא גם יבטא ממד תרבותי, אך יואל גיבור העלילה, מולבש בגלימת היסטוריון הריקה מתוכן, ללא עומק תרבותי, ובצורה מאכזבת.

אני הרגשתי שחזרתי למחזה של דויד גרוסמן, גן ריקי המספר על ילדים בני ארבע ועולמם המורכב, אותו לא אהבתי. כהן הגדילה לעשות, בשעה ששמה בפי יואל ודליה מחשבות לא הגיוניות לגילם: דליה הפעוטה הרגישה שיש ביואל: "משהו ישן נושן, אפילו עתיק".(16)

אחר כך הגיעו תיאורי אהבה, או הזיונים של שניהם, בצורה בוטה ומביכה: "היא רצתה אך ורק את יואל ואך ורק את הז... שלו. היא האמינה באמת ובתמים, שהז ... שלו נברא עבורה..."( 54), ולא יעזרו המשפטים היפים והשירה של הספר, שני חלקיו, הפואטיים והוולגריים, לא מתחברים ביניהם.

כמעט ונטשתי באמצע, אך המשכתי, כי יש לספר מטפורות נהדרות של ציפורים, ולעיתים הבליחו משפטים ממש יפים, ומעל הכל בספר הזה מרחף מתח גדול בין הרצון לנטוש ולעזוב, לבין הרצון לחזור לנופי ילדות ולאהבות ישנות. האם דליה ויואל יחזרו, או שאהבה הזאת תדעך לכיליונה, כמו ציפור הגוועת אל מותה, כפי שהייתה אחת מיצירותיה האחרונות של אביבה אורי?

"שתי צפרים רפות נעתקות מאדני החלונות הרעולים בוילונות" (95)

דליה, גיבורת הספר המתגעגעת לעצי ילדותה, מקשרת אותי בכאב לגעגועי המוחשיים, כמי שנולד בטבעון, מקום מגוריה של איריס אליה כהן כעת.

למרות מגרעותיו, חווית קריאת הספר, הייתה בהחלט מעניינת ויפה עם סופרת שכותבת בצורה שונה, מזאת שהכרתי.

 אחרי "מכתוב", "דושינקא, נשמה" ו"גלבי" הגיע תורו של הספר הנוכחי למדף הספרים שלי. זה הספר השישי  של איריס אליה  כהן,  שביניהם הופיעו שני ספרי שירים: "שחרחורת" ו"פלא-פואמות ושירים".

"גבר אישה ציפור" הוא רומן שבסוף כל פרק  משולב קטע שירה. הספר מיוחד בעריכתו וכתיבתו הפואטית מוסיפה לו תבלין משובח.

בסיפור הזה תמצאו לכאורה סיפור של אהבה המשתרע על פני כשלושים שנה, והמפגש בין בני הזוג מתקיים בצמתים שונים של חייהם.

הספר נפתח בסצנת בית קפה, כשדליה מזהה מתוך תמונה בעיתון את יואל ההיסטוריון, שאהבה ואהבה שוב ושוב. מאותה סצנת פתיחה מתחיל מסע שנע על גבי שני צירי זמן: דליה ויואל בעבר והווה.

מי זו דליה? דליה סופרת, גרושה מנתן, אימא למתי ומאוהבת ביואל.

את נתן העורך דין דליה פגשה כשעבד באגודה לזכויות האזרח והתאהבה בו. נישואין אלה היו נחמדים בראשית דרכם, והיוו החלמה לליבה של דליה מאהבתה ליואל, אך לא לאורך זמן.  נתן שהכיר את סיפור חייה לפני נישואיהם אמר לה: "לא היינו צריכים להתחתן. חתונה זו לא תרופה." (עמוד 43)

גירושיה נחתמו במילותיו של נתן לדליה: "את לא צריכה בן זוג. את צריכה את יואל." עוד אמר, פגוע, "אני לא יואל, כמו שבטח שמת לב." (עמוד 14)

יואל ההיסטוריון מתואר כבעל כישרון נדיר לרכישת שפות, מלבד עברית ידע על בוריין גרמנית ופלמית ולמד שני ניבים בסינית, יפנית ורוסית.

אהבתם החלה כשיואל בן השש, הגיע לגן כחודשיים וחצי לאחר פתיחת הלימודים. מאז אותו יום הם אהבו ונפרדו, ושוב אהבו ונפרדו.

הפרידה הראשונה חלה כאשר הוריו של יואל עזבו את הכפר, והם שוב נפגשו בגיל 12 ובגיל 30.

לא כל כך הבנתי מה דליה מצאה ביואל שהיה סגור, יבשושי ואנטיפתי לכל הדעות. יואל לא החמיא, לא התייחס לתאריכי ימי הולדת, ומספרים שמיחסים להם חשיבות מיסטית לא היו לרוחו. גם את המונח "מטען אנרגטי" הוא לא אהב. יואל טען שהוא לא צריך אהבה...אהבה צריך להרגיש, אך הוא לא ידע מה הוא מרגיש במערכת היחסים עם דליה.

מה יואל אהב? ללבוש מכנסי קורדרוי גם בקיץ המהביל שלנו, וזו הייתה עובדה שהילדים בבית הספר צחקו עליו. דליה ויואל שני הפכים: דליה מתגלגלת בתוך חלומות החיים עם מטען רגשות עוצמתי, ויואל לעומתה לא יודע להרגיש, או לבטא את מה שהוא מרגיש. כמו שאני מכירה את עצמי, בטוח שהייתי מעיפה את יואל מהחלון,  כמצוותה של ורדה רזיאל ז'קונט J.

הספר נקרא: "גבר אישה ציפור" ויש לכך סיבה. הציפור היא סימבול לחופש, לגאולה ולחרות. כך גם הכתיבה של איריס, מרחפת,  נוגעת,  בורחת חוזרת...

הסיפור מגולל בכמות ענקית ועוצמתית של רגשות. לדעתי היופי של הספר הוא בתיאורים, בלשון הציורית, השפה הצלולה והצבעים הרבים שהמילים מקרינות.  הכתיבה של איריס היא כמעשה אהבה עם צירופי מילים שובי לב.

סיום העלילה על הגבול שבין הווה לעתיד... נשאלת השאלה ההילכו שניים יחד בלתי אם נועדו?

כמו בספריה הקודמים של איריס, גם בספרה הנוכחית משתקפת הפואטיקה והשירה,  ולעיתים נדמה שמדובר בשיר אחד ארוך מאוד.

הסיפור לכאורה  נראה כמו סיפור אהבה פשוט, חושני, פיוטי בין מציאות לחלום, אך במחשבה שנייה מבינים שזה לא סיפור פשוט... זה הריקוד של החיים, ועל הקשר בין גבר לאישה והציפור שביניהם...

גילוי נאות, אני מאוד אוהבת את איריס ואת כל ספריה שקראתי עד כה. באותה נשימה אני גם מרשה לעצמי לכתוב כאן, שאת הספר הנוכחי אהבתי, אבל פחות מספריה הקודמים,  ולו רק בגלל שלא הצלחתי להתחבר לאובססיה וההתמכרות של דליה ליואל, ומאידך גיסא היבשושיות וקור רוחו של יואלa הניסו אותי ממנו.

בחירת צבעי הכריכה הסגולים והציפור תואמים לתוכן, במיוחד שהצבע הסגול ידוע כמעורר אינטואיציה, משרה שלווה, ויש הטוענים שהוא מהווה איזון בין הרגש לאינטלקט.

לסיכום: ALL YOU NEED IS LOVE

בשורה התחתונה: "אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה". חיים נחמן ביאליק.

קריאה נעימה.

לי יניני