איזה כיף! הרבה זמן חיכיתי לדן בראון חדש, ובטח עם רוברט לנגדון, לספר מתח זורם ורץ בטירוף. זו היתה המחשבה הראשונית שלי שהספר הגיע ואכן התפניתי אליו מהר מאוד. אז דן בראון קצת שינה את הנוסחא שלו, והספר מעורר המחשבה שהתחיל ב"התופת" מגיע גם הפעם. הקונפליקט בין דת למדע היה בכל ספריו של בראון, אך הפעם זה מתעצם כאשר אתיאסט מפורסם, חבר של לנגדון, עומד לצאת בהצהרה בומבסטית לעולם על תגלית מדעית חשובה שתזעזע את כל העולם, אך הכל משתבש ולנגדון יוצא ללילה של הרפתקאות על מנת להציל את המצב.

אני ממעריצי דן בראון בכלל ופרופסור לנגדון בפרט. את כל הספרים כמובן קראתי וכששמעתי שיוצא ספר חדש, לא היה לי ספק שהוא יגיע אלי לקריאה. למרות זאת חששתי כי בכל זאת מה כבר יש לחדש?

אז מסתבר שיש, והכיוון בספר הזה לעומת האחרים קצת שונה ומיוחד ועדיין ישנם כמה מוטיבים חוזרים כדי שנרגיש מספיק “בבית”.

אדמונד קירש הוא מיליונר שבעברו הרחוק היה תלמיד נלהב של רוברט לנגדון. כיום הוא אחד מהמוחות המובילים בעולם בתחום העתידנות וההמצאות שלו הן משנות חיים.

קירש מכין ארוע גדול כדי להציג בפני העולם כולו את התאוריה המהפכנית שלו, תאוריה שאמורה לענות על שתי שאלות שהאנושות כולה שואלת מאז מתמיד – “מאין באנו, ולאן אנחנו הולכים”.

במהלך המצגת משהו משתבש ולנגדון מוצא עצמו בורח בניסיון למצוא ולחשוף את התגלית הגדולה של קירש. יחד עימו קיימת כמובן בחורה יפהפיה וחכמה – הפעם זו אוצרת המוזיאון במדריד שחוששת לחייה ולחיי היקרים לה.

כמו בספרים הקודמים גם כאן ישנה דילמה דתית מול מדעית. האם המדע צודק או שמה הדת צודקת ואלוהים הוא התשובה להכל כולל שתי השאלות הללו?

אז כמו שכבר רשמתי יש כאן הרבה מוטיבים חוזרים בסיפור – דת מול מדע, בחורה יפה ואינטליגנטית שמצטרפת ללנגדון במסעו, ודמות שלאורך הספר אנחנו לא יודעים מי היא עד שכל החלקים מצטרפים לתמונה אחת כוללת.

הפעם בראון לוקח אותנו לספרד שקתולית כמו איטליה (אם לא יותר) ומתחולל בה מאבק בין הדור הצעיר שמחפש את הקידמה, לדור הקודם שמרגיש שהשליטה נשמטת ממנו ונאחז בדת בכל מה שהוא יכול.

אני אהבתי

ולמי שלא קרא את הקודמים (ואפילו לא ראה את הסרטים) – אפשר לקרוא ישר אותו, למרות שאני ממליצה על כולם פשוט כי הם טובים.

קראתי את ספריו של דן בראון. במיוחד אהבתי את "צופן דה וינצי". אני לא מהמתלהבים הגדולים של מותחנים, אבל בהחלט קוראת גם ספרי מתח,שיש בהם בנוסף למתח האופייני לג'אנר זה גם "ערך מוסף" ברעיונות ובמסרים. הספר הזה מזכיר במידה מסויימת את "צופן דה וינצי", אולי בגלל המקום שנותן הסופר לספרד הנוצרית, הקתדראלות, הכנסיות, הבישוף , שהוא דמות דומיננטית בספר. גם בספר זה מככב רוברט לנגדון, הפרופסור, שהוא ידידו של אדמונד קירש. אדמונד קירש הוא עתידן, מומחה למחשבים, גאון בקנה מידה עולמי. הוא עשוי להודיע במוזיאון גוגנהיים שבבילבאו,שבספרד הודעה שתזעזע את אמות הסיפים, שתשנה את העולם. כמייצג נאמן של המדע, הוא יקרא תגר על הדת ועל האמונה באלוהים. הרעיון המרכזי שבנאומו במוזיאון בפני אורחים שהוזמנו, ובחסותה של האוצרת, שהיא גם ארוסתו של נסיך ספרד, מורכב משתי שאלות נוקבות ומשמעותיות הקשורות זו בזו. מהיכן באנו?, ולאן אנו הולכים?מעניין היה לראות על גבי המסכים את פניהם השונות של הדתות והאמונות שהעניקו לפי המסורות והמיתוסים השונים חיים לאדם. את פרומתיאוס, שיצר אדם קדום מן הבוץ, ברהמה יוצר אנשים מאברי גופו, אל אפריקני פוער פתח בעננים ומוריד שני בני אדם ארצה. אל נורדי יוצר גבר ואישה מעצי סחף. על שלושת הדתות המונותאיסטיות, כולנו יודעים, וקירש אף נפגש עם מנהיגיהם במונסרט, כדי לעדכן אותם בנאומו הסנסציוני. באשר לאירוע במוזיאון ,הוא משתבש. אדמונד קירש נרצח בשידור חי.

כאן מתחילה עלילה מסחררת עם תפניות רבות,עם מתח רב, שלבטח העלו לי את לחץ הדם והדופק. הרבה דמויות מעורבות בעלילה. ישנה מעורבות של בית המלוכה הספרדי, המלך הגוסס, הנסיך, אוצרת מוזיאון גוגנהייים, בישוף, שהוא ידידו של המלך החולה, קצינים ואנשי צבא. כולם נוטלים חלק בסחרחורת הזאת של האירועים.,עקב המצב המסוכן שנוצר עם הירצחו של אדמונד קירש בורחים לנגדון והאוצרת לברצלונה, העיר המקסימה, שיצירותיו האדריכליות של גאודי מפארים אותה. אנו נחשפים לא רק לאדריכלות מיוחדת, אלא בכלל לאמנות, ליצירות בציורים, לספרים ולחפצי חמדה. מעל לכל, כמו מנצח על מקהלה, מרשים מאד המחשב בעל הבינה המלאכותית,שבנה קירש, שיש בו בינה רבה ,אך פה ושם לא חף מגילויים של רגש. סיפור המחשב הזה למרות ידיעותיי הדלות בטכנולוגיה הפליאו אותי מאד. כאן המקום להזכיר שבעלילה ארוגים מונחים ומושגים מדעיים רבים, שאת רובם לא הכרתי.

באשר לליבת הספר, העולם המונותיאיסטי נחרד מן הגילוי בעיקר הכת הדתית, שפרשה מן הוותיקן עקב ליברליות יתר של האפיפיור, והתחשבותו בחידושי התקופה. הם אף בחרו להם אפיפיור חדש משלהם. העלילה הולכת ונעשית יותר מורכבת, כאשר מתגלה כי בברצלונה הוקמה מעבדת הי-טק בתוך כנסייה שננטשה. ובאשר לגילוי. מאיפה באנו? " האמת שבאנו משום מקום- ומכל מקום. באנו מאותם חוקים פיזיקליים שיוצרים חיים ברחבי הקוסמוס. אנחנו לא מיוחדים. אנחנו קיימים עם אלוהים או בלעדיו...."עמ'471. כלומר, החיים הופיעו אם כן באופן ספונטאני כתולדה של חוקי הפיסיקה.

ולאן אנו הולכים? לפי אדמונד קירש ועל סמך מחקריו ,מין חדש יקום ויבלע את המין האנושי הקיים בתוך כמה עשורים. לדעתו, בני האדם והטכנולוגיה עומדים להתמזג. אך הוא רואה במיזוג הזה גם תקווה ואופטימיות. הטכנולוגיה תמחק את הפער בין עשירים לעניים, מחלות ימחו מעל פני האדמה בזכות הרפואה הגנטית. רובוטים ישחררו את העובדים ממלאכות מקהות חושים, טכנולוגיות יחלו ליצור שפע של משאבים הכרחייים לאדם, ועוד ועוד..אך יחד עם כל הטוב שהטכנולוגיה תביא בכנפיה,יש גם אזהרה.כאן הוא מצטט את חוכמתו של צ'רציל שהזהיר אותנו כי" מחירה של הגדולה...... הוא אחריות" שהמין האנושי ידע לעשות שימוש נכון בכלים שהמציא.

בסיום המצגת , אדמונד קירש כותב תפילה." מי יתן והפילוסופיות שלנו לא יפגרו אחרי הטכנולוגיות. מי יתן והחמלה שלנו לא תפגר אחרי כוחנו. מי יתן ואהבה לא פחד תהיה המנוע לשינוי" עמ'486-487

עם כל שיר ההלל לטכנולוגיה, לבינה המלאכותית, למדע, אין טעם ותכלית לחיי אדם בלי נשמה, בלי אנושיות, בלי חמלה ובלי אהבה.

כשאנו מביטים על העולם כיום, אי אפשר שלא להזדהות לפחות עם הסיום הזה במצגת של אדמונד קירש.יכולתי כאן לסיים את סקירתי, אך השארתי לסיום, קטע מרגש, בו נערכת פגישה .של הנסיך, המלך החולה והבישוף ב"עמק הנופלים". זה המקום שהקים פרנקו לזכר הנופלים. כל ימי חייו של המלך, דרשו להרוס את המקום הארור הזה. הנסיך ידע, שזה יהיה תפקידו להרוס מקום זה, שמזכיר תקופה אפלה בחייה של ספרד,אבל במפתיע, מבקש ממנו המלך שיעשה דבר אחר. " להרוס את הבסיליקה הזו, אמר המלך, פירושו להעמיד פנים, שההיסטוריה שלנו לא התקיימה- זו הדרך לאפשר לעצמנו להמשיך הלאה בשמחה ולהגיד לעצמנו שלעולם לא יהיה עוד "פרנקו "אבל כמובן שיכול להיות כזה, וגם יהיה –אם לא נעמוד על המשמר "עמ'504 בימים אלה בפרט, שיום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר בפתח, קל מאד ללמוד ממה שאמר המלך בספר על כל אותם מקומות מבישים,שיישארו לדיראון עולם. ,הם יזכירו לנו שעלינו לעמוד על המשמר..... ממליצה מאד על הספר. אוהבי הג'אנר ודאי יתמוגגו, וכמו שציינתי בתחילה, יש בו את הערך שהמוסף שמעורר למחשבה. דן בראון הוכתר בשנת 2005 כאחד ממאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

תודה, רבקה.