|
|
|
|
|
| 12 סיפורים |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 1955 |
|
| |
ויליאם פוקנר היה אמן הסיפור הקצר. רוב הסיפורים בקובץ הזה הם מן מהתקופה הבולטת ביותר בכתיבתו, כשלושים שנה, החל מ-1929, שבהן הוציא לאור את מיטב יצירתו.
הסיפורים עוסקים בנושאים רבים, שמופיעים גם ברומנים שלו ומתארים דמויות מחייה של עיירה קטנה במיסיסיפי, שהן ייחודיות לפוקנר. ורד לאמילי – הסיפור הראשון פרי עטו שזכה להתפרסם במגזין כלל-ארצי – הוא סיפור על אהבה, בגידה ורצח; משפחת סנופס המרושעת (שלה הוקדשה טרילוגיה שלמה) מופיעה כאן בסיפור אסם מבוער, המספר על תגובתו של בן למעשיו של אביו המצית; וג'ייסון וקדי – שני תושבים נוספים במחוז המיתי יוֹקְנָפָּטוֹפָה שבדה פוקנר – עדים להתעללות בכובסת שחורה בסיפור שמש הערב ההיא. אלה וסיפורים אחרים שקובצו כאן מחזקים את דבריו של הסופר והמבקר ראלף אליסון שקבע: "פוקנר הוא האמן הגדול ביותר שיצר הדרום."
ויליאם פוקנר (1962-1897) סופר אמריקאי זוכה פרס נובל ושני פרסי פוליצר, נולד במיסיסיפי למשפחה דרומית מכובדת. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסוימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. פרט לגיחות קצרות לאירופה ולאסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשעסק בכתיבת תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד. הנושאים המרכזיים בכתיבתו הם: שקיעת הדרום, גזענות ודעות קדומות.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
12 סיפורים - ויליאם פוקנר
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 2 |
תאריך הכנסה לאתר 04/10/2018
מבקשת לנצור מומנטום: החודש קראתי לראשונה את ויליאם פוקנר ואני מרגישה מבורכת שזכיתי לכך!
הסופר הדגול זכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר. "פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארה"ב, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה... המשך הביקורת
מבקשת לנצור מומנטום: החודש קראתי לראשונה את ויליאם פוקנר ואני מרגישה מבורכת שזכיתי לכך!
הסופר הדגול זכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר. "פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארה"ב, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה.
הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום והוא הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות."
כל סיפור וסיפור מספר על חוויה שונה, אורכו בממוצע 22 עמודים ובסיומו הקורא מרגיש כאילו קרא ספר שלם. הכתיבה נפלאה והדיאלוגים מותאמים לסלנג השפה של הכושים שחיו בדרום.
יש כמה סיפורים מפורסמים שאני וודאי לא הכרתי, כמו "ורד לאמילי" שהוא סיפור על אהבה, בגידה ורצח, "שמש הערב" שמספר על התעללות בכובסת שחורה, "עלים אדומים" ריגש אותי במיוחד.
ללבנים היו הרבה עבדים כושים והם החלו להוות מטרד והוצאה נכרת ולכן הלבנים החלו לעסוק במסחר כושים. מכרו אותם גם לאינדיאניים. למנהיג השבט קראו "גבר" וכשהגבר נפטר נהגו לקבור יחד אתו גם את הכלב שלו, הסוס שלו והכושי ששירת אותו שנים. הסיפור מתפתח כאשר העבד הכושי בורח מפחד ואז הלוויה מתעכבת, כי אי אפשר לקבור את "הגבר" ללא העבד שלו ואנשים יוצאים לצוד אותו.
פוקנר נמנע מתיאורים גרפיים ויש רק רמזים על המתרחש ולכן לא קשה לקרוא את הספר למרות הטרגדיות שמתוארות בו.
הספר מומלץ ויותר! הרגשתי שקראתי עולם ומלואו.
תאריך הכנסה לאתר 02/03/2018
מקבץ מסיפוריו הטובים ביותר של פוקנר בתרגום חדש ומצוין, הנו ללא ספק סיבה לחגיגה ספרותית.
פוקנר נפטר בשנת 1962 כשמאחוריו רזומה עשיר של יצירה ופרסים חשובים, כולל פרס נובל לספרות בו זכה ב-1949, ואשר אותו תרם להקמתה של קרן פן-פוקנר להענקת פרסים בתחום הסיפורת.
כתיבתו של... המשך הביקורת
מקבץ מסיפוריו הטובים ביותר של פוקנר בתרגום חדש ומצוין, הנו ללא ספק סיבה לחגיגה ספרותית.
פוקנר נפטר בשנת 1962 כשמאחוריו רזומה עשיר של יצירה ופרסים חשובים, כולל פרס נובל לספרות בו זכה ב-1949, ואשר אותו תרם להקמתה של קרן פן-פוקנר להענקת פרסים בתחום הסיפורת.
כתיבתו של פוקנר מאופיינת במעטה של ריאליזם נוקב, הטומן בחובו עזות רגשית, אירוניה בועטת, ביקורת חברתית וחמלה הומנית.
בסגנון כמעט קשוח ובמבט חד וצלול מתאר פוקנר את הדרום הישן בארה"ב,
כאשר בכל סיפור הוא בורא פיסת עולם אחרת במין זום-אין על סיטואציות ודמויות והתרחשויות.
חלק מהסיפורים כתובים בגוף ראשון, לעתים קרובות על-ידי דובר ילד. פוקנר מפליא להיכנס לנעליהם של ילדים והוא וירטואוז בשימוש בשפה ההולמת את גילו של הדובר ואת שאר מאפייניו.
הסיפור "ורד לאמילי" הוא המפורסם ביותר, סיפור עם דובר-עד המגולל את קורותיה של אמילי, רווקה מקשישה המסתגרת בביתה המטונף ולא משלמת את מיסי העיר למרות כל מאמציהם של נכבדיה. הסיפור מדיף ניחוחות של מסתורין ומעלה את הלא-מודע של הקוראת לרמה מסוימת של חרדה, עד שסופו חושף היטב את המקור לתחושות הללו.
בקריאת הסיפור "שמש הערב" מתהפכת הבטן מאגרופיו הספרותיים של פוקנר, המצליח להעביר בסגנונו הישיר, המעורר מחשבה, את פחדיה של משרתת שחורה החיה בתחושה של קץ ממשמש ובא; עליבותה של המשרתת, בניגוד לחריצותה וכישרונותיה הפיזיים, משתלבים יחדיו לכדי דמות טרגית הזויה ומוקצנת, כאשר הסוף הפתוח מדגיש עוד יותר את סמליותה הרבה. הסיפור נכתב על-ידי אחד מילדי המשפחה בה עובדת המשרתת והוא משתמש בטכניקת זרם התודעה באופן גאוני, בעיניי.
בסיפור האחרון בספר, "מרוץ בוקר", כותב ילד בן 12 על מרדף שערך יחד עם חבריו הציידים אחר צבי עקשן. זהו סיפור לא קל, 20 עמודים של מרדף סיזיפי למדי ונחוש, אך הוא שווה את המאמץ ולו רק בזכות הסיום העצמתי והמדהים, בו הילד ואביו המאמץ משוחחים בינהם: חולפות שם כמה מחשבות ומילים מרגשות מאוד ובעלות חכמת חיים נדירה. בהתחשב בכך, לא מפתיעה כלל בחירתה הנבונה של רחל פן לחתום את המקבץ עם "מרוץ בוקר".
12 סיפורים הוא אחד הספרים שיצאו לאחרונה שמשמחים אותי מאוד, כחובבת קלאסיקה מושבעת, שכן הוא מייצג בעיניי את התשוקה החיה-עדיין לספרות איכותית הארד-קור, כזו של פעם, שליחה לא נס ולא ינוס לעולם.
תאריך הכנסה לאתר 19/02/2018
אני מקווה שזו התחלה של תרגום כתביו של ויליאם פוקנר בהוצאת פן כפי שהם עשו בצורה נפלאה עם כתביו של המינגווי ועם כתביה של וירג'יניה וולף כי חשוב מאוד להכיר את כתביו של הסופר הדרומי הנפלא הזה, האיכותי הנוקב הזה.
פוקנר עטור הפרסים זוכה פרס נובל ופרס פוליצר מובא לנו כאן במקבץ מסיפוריו הקצרים... המשך הביקורת
אני מקווה שזו התחלה של תרגום כתביו של ויליאם פוקנר בהוצאת פן כפי שהם עשו בצורה נפלאה עם כתביו של המינגווי ועם כתביה של וירג'יניה וולף כי חשוב מאוד להכיר את כתביו של הסופר הדרומי הנפלא הזה, האיכותי הנוקב הזה.
פוקנר עטור הפרסים זוכה פרס נובל ופרס פוליצר מובא לנו כאן במקבץ מסיפוריו הקצרים ביניהם כמה יצירות מופת שכבר תורגמו לעברית בעבר וכמה שמתורגמים לראשונה.
את כולם אגב קראתי לראשונה ונחשפתי גם לאיכות כתיבתו בסיפור הקצר.
הדבר המעניין ששמתי לב שכל סיפור בספר זה הוא בסיס לרומן שלם.
פוקנר מיטיב לתאר את הדרום במאה ה19 ותחילת המאה העשרים על כל החולי שבהם, על התפוררות החברה, הקיטוב, הגזענות, הפטריארכיה ועוד ועוד.
הסיפורים נקראים באיטיות וצריך סבלנות רבה כדי להבין את פוקנר ולהתחבר לסיפוריו.
הוא לא מתייפייף ולא מנסה להתחנף אלא נוקב וחסר רחמים לפעמים.
הסיפורים חלקם נוגעים, חלקם חותכים, חלקם כואבים.
ורד לאמילי, אסם מבוער ושמש הערב הם הסיפורים שהכי פגעו בי והותירו בי הרבה חומר למחשבה.
פוקנר סופר שלא מותיר אותך אדיש, הוא גורם לך לחשוב על האנשים הפשוטים, על חברה מנוכרת ועל גזענות בצורתה הקיצונית ביותר.
הוא עושה זאת בצורה שלכאורה כל כך טובה שקשה לפספס זאת.
פוקנר הוא בעיני ריאליסט מאוד, חד מאוד וספריו מותירים בקורא חותם.
כמו בכל אסופת סיפורים כזו יש טובים יותר וטובים פחות אבל גם הטובים פחות באסופה זו טובים ונותנים לקורא הצצה לעולמו הספרותי של פוקנר.
מומלץ בחום רב.
תאריך הכנסה לאתר 25/01/2018
זהו ספר המכיל 12 סיפורים משל ויליאם פוקנר. פוקנר הוא בעל פרס נובל לספרות ופרסים נוספים. פוקנר הוא בן הדרום בארה"ב, ולכן "הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריסוקומפסון, והופעתה הנועזת של המשפחה סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות"(מן... המשך הביקורת
זהו ספר המכיל 12 סיפורים משל ויליאם פוקנר. פוקנר הוא בעל פרס נובל לספרות ופרסים נוספים. פוקנר הוא בן הדרום בארה"ב, ולכן "הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריסוקומפסון, והופעתה הנועזת של המשפחה סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות"(מן העטיפה) כתיבתו היא בזרם תודעה, עם נקודות מבט שונות. הוא מציג את הדרום ואת האנשים החיים בו, הם בעלי דעות שמרניות, תומכים בהמשך העבדות, גזענים, בורים ברובם. לרוב לא גיליתי בדמויות ניצוצות של שאר רוח ומעט מאד אנושיות שראויה לציון. בסיפורים מופיעים לבנים, אינדיאנים שמחקים את הלבנים ושחורים. ביחסים ביניהם בולטים אכזריות והשפלה, שהם פועל יוצא מן הגזענות. בגלל השימוש בטכניקה של זרם התודעה, עבר והווה מעורבבים, ולא קשה להתבלבל ולאבד את הריכוז במעקב אחר העניינים. בסיפוריו באים לידי ביטוי אהדתו הבלתי מוסתרת לאנשי הדרום. בעיניו הם לא מובסים. רבים מסיפוריו עוסקים במלחמת האזרחים ובתקופה שאחריה, שגם בה לא שלט עדיין החוק הסדר והשלטון המרכזי.
הנה דברים שכתב ויליאם פוקנר על בחירתו בכתיבת סיפורים. " נכשלתי כמשורר, יתכן שכל סופר רוצה קודם לכתוב שירה, מגלה שהוא אינו מסוגל, ואז מנסה לכתוב סיפור קצר, שהוא הצורה התובענית ביותר של שירה ,וכשהוא נכשל גם בזה, הוא פונה אל הרומן" בספר מופיעים , כאמור 12 סיפורים, שרק שניים מהם מופיעים כספרים ממש. בשיטוט ברשת, מאחר שלא נחשפתי ,לצערי, עד עתה ליצירתו של פוקנר מצאתי שהסיפור "עלים אדומים "גם הוא מופיע כספר. כאן הוא סיפור קצר ופשוט קשה ובוטה. איש אחד שנגזר עליו למות, מנסה להימלט מגזירת גורלו. כל עוד נפשו בו הוא בורח, בימים וגם בלילות, דרך יערות וביצות ומטעים. מכל דבר אחר, האיש הבורח רוצה לחיות. בסיפור זה ובסיפורים אחרים קשה היה לי להתחבר לאכזריות, למנהגים לא אנושיים, ללכלוך, לסבל הרב של בני אנוש, כאילו נולדו לסבול. חסר היה לי הניצוץ האנושי שבבני אדם, בסיפורים אחרים ובעיקר בסיפור זה. דעות קדומות, יחס משפיל לנשים מתגלה גם בסיפור "ספטמבר יבש" פשעים נעשים והעולם חוזר לסדרו, כאילו הכל משחק, וכל אחד ממלא תפקיד. "לא הייתה שום תנועה, שום צליל, אפילו לא חרק. נדמה שהעולם האפל שכב הלום מתחת לירח הקר ולכוכבים חסרי העפעפיים,, עמ'.81 מכל הסיבות האלה קשה היה לי להתחבר אל הסיפורים.
התחברתי אל סיפור אחד "ורד לאמילי" או כשם הספר" רוז לאמילי" וכל זאת למה? באחד מן הציטוטים שמיוחסים לסופר הוא אומר" אולי צדקו האנשים ששמו את האהבה בספרים....... היא איננה יכולה לחיות בשום מקום".פירוש הציטוט ברור, חוסר אמון באהבה בין גבר לאישה, אהבה שהזינה אלפי ספרים. כבר כתבתי שהעולם המתואר על ידו הוא בעיקרו עולם של גברים, ואכן לא מצאתי , לפחות בסיפורים שבספר זה אהבה. אז איך אני יכולה להתחבר לסיפורים, שהם נטולי המרכיב האנושי שמקדמת דנא מניע את חיינו, ואולי לא אגזים אם אמר, שמניע גם גלגלי ההיסטוריה.
בסיפור שציינתי מצאתי את שחיפשתי. אמילי היא אישה מיוחדת, שייכת לאצולת העיירה. יש לה חשבון עם אביה המת" כשאביה מת נפוצה שמועה, שהבית הוא הדבר היחיד שהוריש לה....."וכן:"זכרנו את כל הצעירים, שאביה סילק וידענו שמכיון שלא נותר לה כלום, היא תיאלץ לדבוק במי שגזל ממנה כפי שאנשים נוהגים לעשות" בתחילת הסיפור היא מופיעה כאישה חזקה, שרק כושי זקן משרת אותה. סיפורה סקרן אותי. אנשי העיירה כולם מגלים עניין, שהוא רכילותי בעיקרו בחייה. היא הגיעה לגיל שלושים, ועדיין לא נשואה, שומו שמים! בסיפור הקצר אמילי מוצגת כמי שרצחה את אהוב לבה, כאשר הבינה שלא ישא אותה לאישה, אך סירבה להיפרד מגופתו. יש בהחלט פואנטה בסוף. היא משאירה את גופתו על מיטת הכלולות ימים רבים, כאילו האהבה והשנאה חברו עקב הבגידה יחדיו, כדברי המשפט משלנו "עזה כמוות אהבה , קשה כשאול שנאה" הסיפור פותח בהלווייתה של אמילי. זה עניין לכל אנשי העיירה. הם נותנים לה כבוד. בעיניהם היא דומיננטית, שמחליטה ומעצבת את חייה. הלוייתה הוא מאורע ציבורי. אולי גברה בם ברגעים אלה גם מידת הרחמים. אני חושבת , יותר נכון ,מעיזה לחשוב, שהחברה מגישה את הורד לרוצחת, ומי יודע אולי הסופר בעצמו שכתב את הסיפור מגיש לה את ה"רוז", לאישה יוצאת דופן שעיצב. הסיפור מסתיים בצורה לא שיגרתית כלל "אז הבחנו שבכרית השנייה הישיתה שקערורית של ראש....." אמילי . עשתה מה שמצאה לנכון לעשות.
אני מצאתי דווקא בסיפור זה אישה דעתנית, מתוחכמת מול צביעות חברתית. היא חיה בחברה דתית, שמרנית ופטריאכלית. הצדקנות וההתחסדות שלטו בה ברמה. העובש והאבק , והלכלוך בחדריה מעורבים עם חפצי הנוי העדינים שרכשה, אולי מין מסר, שכך הדרום האצילי שוקע. התחברתי לסיפור זה, שיש בו עלילה, מתח, מיסתורין. הוא מסקרן, הוא מדבר על בני אדם. אסיים סקירתי זו באיורים המינימליסטים שעל גבי הכריכה. מצד אחד "אוכף", שהרי ברוב הסיפורים, האוכף מחובר לסוס, והרוכב מחובר לאוכף, סוס ורוכבו מחוברים כאילו היו ישות אחת בלתי נפרדת. החיבור הזה בא לידי ביטוי ברוב הסיפורים. אנשי הדרום הם או בלחימה, או בציד, או במנוסה, או ברדיפה. האדם והסוס במרחבים ואין בלתם., בצד איור קטו של גבר מעשן, מבטא את התקופה והמקום. עולם של גברים, חברה פטריאכלית.
הייתי רוצה שחברים יקראו ספר זה ויכתבו את דעתם והתרשמותם.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
