רב פקד מגרה לא היה שורד ולו דקה אחת בנוף עולם המאה ה-21. גם לא סימנון. ואין דברים אלה נאמרים רק נוכח תחכומם העולה ותעוזתם הגואה של פושעי ההווה, כמעט גיבורי תרבות יש לציין; אני חושב, למשל, על מגרה, הטיפוס האלגנטי, המינורי, המעט סגפן אפילו, בסביבה של ג'ורות נוסח "האח הגדול" - ואני מגחך בשושו מתחת לשפם שאין לי. הוא, ודאי היה מתאמץ לפענח את פרופילה הפסיכולוגי של האחות פרידה, בעוד שחבורת האידיוטים האקלקטית מסביב הייתה לבטח קוטעת לו ללא הרף את חוט המחשבה, עם עוד "דיון" מגוחך בסוגיית חלוקה "הוגנת" של הסיגריות בבית..
ואכן, הסגנון של מגרה -ובעצם של סימנון, יוצרו- הוא פואזיה לשמה, מנוגדת לחלוטין לתרבות 'הפאסט' הפופולארית : מה שאצל רובנו, לדוגמה, היה מסתכם ב"חדר מוזנח ומגעיל", הופך אצל סימנון לתיאור בן 4 עמודים, המעלה לפרטיהם את כל פגמי הרצפה והתקרה והמנתח לאשורם את כל האלמנטים המופיעים בציורים התלויים על קירות אותו החדר...
פתגם סיני עתיק אומר (ואגב - המלצה מרופא : כשקשה לך להביע דברים, תאמר תמיד "פתגם סיני עתיק"... זה שוס), שהיום בו פלוני מתחיל לחוש נוסטלגי, הוא גם יומו הראשון כאדם זקן; והאמת ? אין לי בעיה עם זה. אני נוסטלגי מגיל שלוש בערך וזהו גם גילו של הזיכרון הראשון שלי : אמי אוחזת בידי ומחישה את שנינו למקלט המרכזי בסביבות שכונת "הניצחון" בדימונה, כשמסביב מהומת אלוהים וזעקתה מחרישת האזניים של סירנה בלתי פוסקת. היה זה במוצאו של יום הכיפורים ומוצ"ש במקביל, ה-6 באוקטובר, שנת 73... כל זה כדי לומר לכם שאני לחלוטין מתחבר לסגנון הזה של סימנון, שמזכיר לי את איטיותם של החיים בעבר הלא כל כך רחוק ושמאפשר לי -בדומה ובכ"ז בשונה מ"שואה שלנו" לגוטפרוינד- להתרפק על פלאשים עמומים של שוטטות ברחובותיה הגשומים של פריז, אגב אכילת ערמונים חמים ארוזים בחרוט נייר גס, שהוריי הרגע קנו לי בסמוך למוזיאון "אורסיי".
תעלומה בלתי פתורה בסביבות העיר לייז' ? סבבה ! זה רק 8 שעות נסיעה ברכבת לילה מפריז... אשתי תבין... וגם תכין לי את המזוודה. דחף אותי הפושע המנוול לתוך נהר גועש וכמעט קיפד אח חיי ? בכיף ! אני בכ"ז אמשיך עמו כברת דרך ברכב השכור ששריינו לעצמנו בצוותא ואתפוס אותו כבר אח"כ, לא לדאוג... תענוג.
קראתי בזמן האחרון כמה מאמרים באמת מעניינים על סימנון "האחר", זה שהואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים (אולץ לגלות לקנדה אחרי המלחמה, ממש גזר-דין בלתי נסבל עם עבודת פרך), ששתל בקביעות בספריו דמות של "יהודי קטן" (גם בספר זה) ושבחייו האישיים היה כנראה אגוז לא קל לעיכול (אשתו לקתה בנפשה ואושפזה בכפייה ואחת מבנותיו התאבדה - לא עלינו), אלא שבעייתם העיקרית של מרבית "מאירי העיניים" הללו היא, שהם אינם מסתפקים בהעשרת ההשכלה הכללית ובחינוך לקריאה ביקורתית, אלא משתדלים גם להקיש על האיכות הספרותית, שזהו עניין אחר לגמרי. על היטלר, למשל ולהבדיל, אין כל אפשרות לומר שהיה משהו מלבד חרא של סופר. "סופר" במרכאות אפילו. לא מכיר אדם שניסה לעלעל ב"מיין קמפף" ולא התייאש אחרי דקותיים (מלבד בטח כמה וכמה וכמה ניאו-נאצים חמומי-מח וחוראנים במיוחד) מרמת ההתנסחות הילדותית/כמעט מפגרת ומרצף האמירה הלא קוהרנטי עד לא קיים. כך שסימנון זה לבטח אופרה אחרת לגמרי, כישרון ספרותי מיוחד וייחודי וחבל שגם לגביו נהיה כזה פתאום מעין בון-טון (טוב : מיני בון-טון) של דה-לגיטימציה המבוססת על חיבור בין דין שמיטה להר גריזים...
המלצת הלל: לקרוא ולהנות.
נ.ב. בלתי נמנע : לאור מספר הפעמים שמועלים פה קשיים שמתחומי התרגום והעריכה (ואכן "קשיים" זה האנדרסטייטמנט האולטימטיבי ! שם העצם "דאחקות" יהיה הרבה יותר מדויק במקרה זה), אני מרשה לעצמי להציע כאן את רישומם של שני מקצועות חופשיים חדשים במדינת ישראל - מתרגם מתרגמים ועורך עורכים... וכי למה החלטת, גב' אביטל ענבר, לתרגם את שמותיהם של חלק מהמקומות לעברית ואילו להותיר אחרים בשפת המקור ? שום הגיון; והנוול, יקירתי, שמו הוא ואן דאם או ואן דאן ? אולי בכלל ואן דמן ?! כנ"ל גב' העורכת, מיכל ארבל : הערות שוליים החוזרות על עצמן עמוד אחרי עמוד ו/או המופיעות ללא קשר לנכתב ? קראת את הספר ?!... לפחות הפנמנו את שמה של הסדרה שבמסגרתה הספר פורסם -"חשד"- כנראה על שום החשד שמדובר כאן בתרגום ספר של סימנון... יופי לנו.
