|
|
|
|
|
| לא נפסיק ללכת |
|
|
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 5410 |
|
| |
ספר על התאקלמות וקשיים של משפחה אתיופית בארץ. משפחה שלקחה את מטלטליה המעטים מן הכפר האתיופי שבו חיה בשלווה, אך בעוני רב, ויצאה בשיירה גדולה דרך שכנתה סודן ומאותו רגע לא פסקה ללכת.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
לא נפסיק ללכת - צפורה לביא
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 1 |
תאריך הכנסה לאתר 04/02/2017
ונדמה שהם לעולם לא מפסיקים ללכת, לצעוד, למעוד..
ונדמה שהמסע ההוא,שהתחיל אי שם באתיופיה דרך ערבות האימה של סודן, עד ההגעה המיוחלת לציון, הוא מסע אינסופי של תלאות הגוף והנפש.
שמו של ספר מעיד רבות על מסריו, על המוטיבים הסמויים שמסתתרים בקפלי המילים הגלויות.
ושם הספר שבחרה... המשך הביקורת
ונדמה שהם לעולם לא מפסיקים ללכת, לצעוד, למעוד..
ונדמה שהמסע ההוא,שהתחיל אי שם באתיופיה דרך ערבות האימה של סודן, עד ההגעה המיוחלת לציון, הוא מסע אינסופי של תלאות הגוף והנפש.
שמו של ספר מעיד רבות על מסריו, על המוטיבים הסמויים שמסתתרים בקפלי המילים הגלויות.
ושם הספר שבחרה הסופרת ציפורה לביא, ליווה אותי גם עם תום הקריאה.
מסע חיים שלרגע אין בו מנוחה ואין בו נחלה.
לא נפסיק ללכת.....
בלשון עדינה אך נחושה, בכתיבה קולחת מאוד אך ריאליסטית להפליא, וביכולת מופלאה לצייר במיכחול הנפש את הדמויות שבראה, לקחה אותי הסופרת אל עבר רזי עולמה של משפחת עולים מאתיופיה: עולם של צלקות כבדות מהסוג שלעולם לא באמת מגליד ( רציחתו של אב המשפחה, שטילטלה את התא המשפחתי עד כלות),
עולם של מיעוט שחור ברוב לבן בעל נטייה ברורה להיגדים ומעשים מפלים( ״בחורה שחורה אחת בין כל הלבנים והשחומים. אך היא התעלמה מן ההערות שדימתה לשמוע, וממבטי הגברים החצופים לפעמים, ובעיקר אצל אלה שהזמינו אותה לרקוד״) ,
עולם של כמיהה עזה להיות כמו כולם, לחוש את מגע השפע וההצלחה
(״נמאס לו לגור בשכונת העולים העלובה הזו,כאן כולם עניים ועלובים...רק בשבוע שעבר היה בבית של חבר מהכיתה, שגר במרכז העיר. זה היה בית! אמו נראתה כלקוחה מהסרטים: עיניה כחולות, שיערה בהיר. הגוף שלה כמו של נערה צעירה. האב התנהג בחברות וטפח לאדיסו על הגב בידידות.... אדיסו התלהב אך חזר מדוכא. האם הם יוכלו להגיע ״פעם למשהו כזה?), עולם של רגשות חמים למסורת מפוארת של בית אב ואם ומטעמים שמנחמים כל מצוקה ,
ועולם של מבוכה כואבת וקשיי התמודדות עם חוסר הכלת המסורת ההיא מצד סביבה לעיתים עויינת (״ביקורה של יונה אצל שיראז היה ביום הקודם אחר הצהריים.
מצד אחד זה היה חג בשבילו: היא הביאה ׳רוטב שירו׳ משולחנה של אמם, שאף אחד בעולם לא יודע להכין כמוה. הריח ניספג בקירות החדר ונתן לו את ההרגשה שהוא בבית, מייד כשעצם את עיניו.
אך מצד שני הסוהר קילל כשבא להוציאו לטיול הבוקר: מה זה הריח הנורא? שאל. בתחילה לא הבין שיראז את כוונתו, אך הסוהר המשיך וחקר:אתה לא מרגיש בריח מתקתק כזה ומבחיל נורא?
באותו רגע ידע שיראז שהסוהר מריח את ריח האוכל שקיבל אתמול כאן, שריחו ניפלא בעיניו. הוא שמע מהשכנים שלו בדירת המגורים שריח האוכל של האתיופים מסריח בעיניהם״)...
וכל העולמות האלו יחד יוצרים עלילה אמיתית, מרתקת, עלילה שהיא כאן ועכשיו עם הכאב הנורא והטרגיות של התפתחותה.
משפחה אחת של עדת ישראל אחת.
משפחה שיש בה רוך ואהבה, מכאובים ושמחות כמו כל משפחה - ומעבר.
משפחת עולים שהגיעה ממסורת עתיקת יומין ורבת הוד, וניזרקת באיבחה אל כור ההיתוך המבעבע הקרוי ישראליות.
משפחת עולים אחת, שחוויותיה הן חלק מכאבים, מצוקות, קשיים, חלומות ותקוות של המושג הישראלי מאוד, הציוני כל כך , המורכב עד דמעות שנקרא- חבלי עליה.
משפחה אחת ומיוחדת במינה.
ספר מעמיק שהוא כצוהר לעולמות חברתיים שהם חלק מהותי ובלתי ניפרד מהפאזל המכונה:
החברה הישראלית .
ממליץ בחום
תאריך הכנסה לאתר 04/06/2015
התחלתי לקרוא את הספר 'לא נפסיק ללכת', והיה לי קשה להפסיק עד שהגעתי לסופו.
צפורה לביא כתבה רומן שנראה כמו מחקר אנתרופולוגי המציג את משבר הזהות של עולי אתיופיה וקשיי ההיקלטות שלהם בישראל, בעיקר בגלל צבע עורם והתרבות הכל כך שונה מהתרבות החילונית המודרנית. ... המשך הביקורת
התחלתי לקרוא את הספר 'לא נפסיק ללכת', והיה לי קשה להפסיק עד שהגעתי לסופו.
צפורה לביא כתבה רומן שנראה כמו מחקר אנתרופולוגי המציג את משבר הזהות של עולי אתיופיה וקשיי ההיקלטות שלהם בישראל, בעיקר בגלל צבע עורם והתרבות הכל כך שונה מהתרבות החילונית המודרנית.
'בלב ליבו של הקושי שוכנת הזדמנות' אמר אלברט אינשטיין.
בשפה יפה ועם המון רגש היישר מתוך הלב והנשמה, מצליחה ציפורה לחשוף את הקורא לעולם של העדה האתיופית, מנהגיה וערכיה: נאמנות, נתינה והקרבה בתוך המשפחה ובקשר עם שכנים, אלימות במשפחה, שמרנות, הסתפקות במועט - כל אלו מזכירים את האווירה במעברות של שנות ה- 50 במאה הקודמת.
המשפחה בסיפור, כמו משפחות רבות אחרות, עזבה עם מעט מטלטלים כפר אתיופי שבו חיה בשלווה אך בעוני רב, ועברה דרך ארוכה עד להגשמת החלום של הגעה לארץ ישראל.
אלו שמתאמצים להשתלב בחברה הישראלית לא מפסיקים ללכת, במאמץ סיזיפי בניסיון להתגבר על מכשולים רבים ובעיקר על הגזענות הישראלית הרואה בהם זרים - לא משלנו.
אוני, ראש המשפחה, נהרג בסודאן בעודו מרכיב על כתפיו את בנו הצעיר אדיסו.
אסמרה, האם, השתדלה לעודד את שכנותיה שנתקפו בדיכאון, וגידלה לבדה את ילדיה,
אך לא הצליחה להשתלב בישראל, והעדיפה את השהות בבית בהכנת תבשילים, ומשמרת את המסורת האתיופית כולל חגים ותבלינים:"ידוע היה לה שאנשים שאינם אתיופים אינם סובלים ריח זה"(עמוד 20). היא מאושרת כאם לראות את ילדיה המשתלבים כאן.
יש לה שלושה ילדים: אדיסו, שיראז ויונה.
אדיסו, נער מתבגר, מתקשה להשתלב בבית הספר, סובל מהתקפי אלימות ודיכאון, מידרדר במודעות מלאה לפעילות בעולם הפשע, ומביא על עצמו ועל המשפחה טרגדיה גדולה.
שיראז(עיברת לשירן) התגייס למשמר הגבול, ישב מספר חודשים בכלא בשל עבירת משמעת, אך המשיך את דרכו כאיש ביטחון המלווה אישים חשובים בארץ ובעולם,
וברקע מקשיב לשירו של פוליקר: "בוקר טוב יאוש, לילה טוב תקווה. מי הבא בתור?
ומי בתור הבא?". הוא משתדל, מתאמץ ומצליח להשתלב תוך כדי שמירה על העבר.
יונה, בחורה בוגרת ואסרטיבית, היא דוגמה למי שהחליטה להיפרד מעברה האתיופי, ומוכיחה בדבקותה במטרה שניתן להשתלב בחברה הישראלית בעבודה(מקודמת למנהלת עבודה במפעל אריזות), בריקודים, בלימודים וגם בקשרים שלה עם גברים ישראלים לבנים: "בחורה שחורה אחת בין כל הלבנים והשחומים. אך היא התעלמה מן ההערות שדימתה לשמוע וממבטי הגברים החצופים לפעמים, ובעיקר אצל אלה שהזמינו אותה לרקוד"
(עמוד 19).
יונה מסרבת בתוקף להכיר בן זוג שחור מהעדה בהכריזה: "אני מן החלוצות, שבאה לשנות כאן את המצב. לא עוד יהודים לבני עור לחוד ויהודים שחורי עור לחוד, אלא נישואי תערובת,
שיביאו לעם אחד"(עומד 145).
הצבע השחור מפתה מאוד את הגברים הלבנים רק כאשר מדובר על מימוש תשוקתם לשכב עם בחורה שחורה, אך לא מעבר לזה. יונה המתמרדת שמחה בסטוץ חד פעמי - לאבד את בתוליה עם גבר ישראלי לבן, מה שגרם לה לרגשי אשם לא פשוטים...:
"היא איבדה את בתוליה לגבר, שרק עבר בחייה!"(עמוד 141).
היא מאושרת שמצאה בן זוג אוהב לבן אבל "העיבה על אושרה העובדה, שהורי עידן לא רוצים בכלה אתיופית"(עמוד 150).
עידן, לעומת זאת, הולך לקראתה ומסכים לקיום חתונה על פי המסורת האתיופית, הוא מתקבל בחיבה ואהבה על ידי משפחתה של יונה, ואחיו של החתן מגיעים לחתונה אך לא הוריו: "לחץ קל בליבה הזכיר לה, שהיא אינה מכירה את חמה ואת חמותה, ואולי היא לא תכיר אותם לעולם"(עמוד 166).
החתונה נערכה כדת וכדין עם רב, ובני הזוג הלכו גם ל'קייס' של הקהילה לקבל את ברכתו.
אין ספק שיש באירוע החתונה המרגש הוכחה למיזוג גלויות ותקווה לעתיד טוב יותר לכולם:
"יונה סיכמה לעצמה שזהו היום היפה ביותר בחייה"(עמוד 168).
הספר גם מציג את סוגיית איחוד המשפחות הבעייתית: "22,000 יהודים באדיס אבבה...
רק 5,000 מהם יהודים ממש. האחרים הם ממוצא לא ברור, וכנראה שהתבוללו עם עמים אחרים, ולא יכולים לקבל רשות לעלות לישראל"(עמוד 135).
הספר משקף את אוזלת ידם של רשויות החינוך, הרווחה והמשטרה בכל מה שקשור לסיוע הנדרש ברמה היומיומית להשתלבות הקהילה האתיופית בחברה הישראלית, ולמיגור הפשע לאור יום שמצליח לזנב בחלשים, ובעיקר המסחר בסמים וצריכתם.
אני ממליץ מאוד לכל מי שאמור לטפל בקהילה האתיופית לקרוא את הספר החשוב הזה,
ולכל מי שמעוניין להכיר מקרוב את הקהילה הזו כבני אדם שווים לנו.
אני נהניתי מאוד מהספר, ועמוד הסיום מרגש במיוחד!
תאריך הכנסה לאתר 24/05/2015
גילוי נאות: את הספר קיבלתי ישירות מהסופרת צפורה לביא. כיוון שקראתי וסקרתי את ספרה "עקבים בחול", ידעתי שצפויה לי חווית קריאה מענגת. האמת היא, שמאז התאהבתי בכתיבתה הפשוטה, המרתקת והמהודקת כאחד.
הספר הזה הגיע אלי בעיתוי מיוחד, כאשר בארץ הקטנה שלנו,... המשך הביקורת
גילוי נאות: את הספר קיבלתי ישירות מהסופרת צפורה לביא. כיוון שקראתי וסקרתי את ספרה "עקבים בחול", ידעתי שצפויה לי חווית קריאה מענגת. האמת היא, שמאז התאהבתי בכתיבתה הפשוטה, המרתקת והמהודקת כאחד.
הספר הזה הגיע אלי בעיתוי מיוחד, כאשר בארץ הקטנה שלנו, מתרחשות בימים אלה הפגנות סוערות, של בני הקהילה האתיופית, שכוללות שימוש בכוח ומעצרים.
הספר הנוכחי מחולק לשלושה חלקים:
- ללא אב.
- התאקלמות.
- החתונה.
הסיפור עוסק במשפחה שעלתה לארץ, דרך סודאן ללא אב המשפחה, משום שהוא נרצח על ידי סודנים, בעודו הרכיב את אדיסו - בנו הקטן על כתפיו.
אם המשפחה –אסמרה עלתה לארץ, והתגוררה באשקלון עם שלושת ילדיה: שיראז (שירן), יונה ואדיסו.
אסמארה, הייתה אישה עם עור שחום, שלמרות גילה היה חלק ומבריק, עם שיניים חסרות בשני צידי הפה. מצבה הכלכלי של המשפחה, לא אפשר לה לטפל בשיניה הרקובות שדרשו עקירה.
שיראז (שירן) הבן שירת במשמר הגבול, יחד עם חברו הצמוד רנה. יונה הבת היחידה שפרנסה את המשפחה, ואדיסו הקטן למד בבית הספר.
אדיסו לא היה תלמיד מבריק, אך ידע לשחק כדורגל, והיה חביבו של אחד מעברייני הסמים. למרות סירובו העיקש של אדיסו להצטרף ל"עבודה" אצל העבריין, הצליח "האיש הלבן" בעזרת כסף לפתות ולהעביר את אדיסו לכוחותיו. "האיש הלבן" שלדבריו נקרא "אלי", הצליח לשרוד את החיים, אך אדיסו לא הצליח להתמודד עם המשך החיים, וגרם צער רב לאימו ולאחיו.
שיראז נכלא בכלא צבאי, עקב כך שאיים ברובהו על ערבים, אך גורלו חייך אליו יותר, מאשר לאדיסו והוא הצליח לעבור מעבר לסורגים, ולזכות בעבודה שמכבדת את בעליה.
יונה עבדה במפעל לאריזות ולמדה באולפן. בזכות המורה שהעידה על רמתה הגבוהה התקבלה לקורס. היא הצטיינה בלימודיה, התקדמה בעבודתה, התחבבה על מנהלה הישיר, עד כדי כך שלמרות היותה "שחורה", הוצעה לה משרת מנהלת מחלקה במפעל בו עבדה. כשיונה הועלתה בדרגה היא התהלכה לה בזקיפות קומה, אבל ההערות של "בחורה שחורה" אחת בין כל הלבנים השחומים לא דילגו עליה.
הבית בו התגוררה יונה האם ואחיה היה עלוב... ציטוט עמוד 19: "...היא הביטה בפעם המי יודע כמה על הקירות, שהטיח היה מקולף מהם, על הלכלוך, על הגרפיטי בפחם שחור שנכתב על ידי אלמונים ועל העזובה הגדולה בחצר. גרוטאות היו מונחות בכל מקום: כיסאות שבורים, קרטונים, קולבים ללא הוו לתלייה, מגירה של שולחן, שיש בתחתיתה חור גדול ועיתונים ישנים, שאיבדו מזמן את צורתם וצבעם המקורי, והיו עתה צהובים ומלוכלכים..." כך המשפחה הזו חיה בתוך עזובה, חורבן ותוהו ובוהו.
האם לא הצליחה לאחות את שברי המשפחה, ונחלה אכזבה מבנה אדיסו ומשירן. עצוב היה לאסמרה עד כדי כך שריחות התבשילים המיוחדים, של העדה האתיופית שבושלו על ידה העלו בעיניה דמעות, געגועים בכאב רב על אובדן בעלה.
הסיפור הזה פותח צוהר לעבר העולים מאתיופיה, קשיי ההתאקלמות, הנידוי החברתי, אפילו עד כדי הרס עצמי ללא תקנה.
הבת יונה שהצליחה בעבודתה, התאהבה בעודד שמבהיר לה חד משמעית, שעליהם להפסיק את הקשר ביניהם, משום שצבע עורה מהווה מכשול עבור הוריו ועבורו.
הסיפור הזה מדגיש עד כמה בני הקהילה האתיופית בודדים, ושלצבע העור יש הרבה יותר משמעות מאשר לכישורים. יונה מטיבה לתאר את הסיטואציה במהלך שיחה שלה עם רנה (החבר של אחיה שירן)... ציטוט עמוד 101: "מתי נהיה גם אנחנו ישראלים ממש?! נאנחה גם יונה "גם את לא מרגישה ישראלית?" .... "אני מרגישה טוב בעבודה וגם ברחוב הישראלי, אך כמה ישראלים יש לי? מי יכניס אותי אליו הביתה ויקבל אותי ממש בזרועות פתוחות עם הצבע השחור שלי?"
הסיפור עוסק במכשולים של בני הקהילה האתיופית, מול דעות קדומות שאינן הוגנות ומכשילות את רצונם של בני הקהילה להיטמע, לעבוד ולרכוש לעצמם השכלה ראויה.
שירן טס לאתיופיה במטרה לחפש את אחיה של נעמי שאותה מאוד אהב. במסגרת טיול שערך ברחובות אתיופיה שירן מטיב לתאר את ההרגשה של בני הקהילה. שירן התרגש שלא ראה אדם לבן אחד ברחובות באתיופיה ואמר לעצמו... ציטוט עמוד 135: "אולי כאן היינו צריכים לגור?" שאל את עצמו, אבל דחה בשאט-נפש את ההרהור הזה. "נכון שכאן הוא "יהודי" קודם כל ובארץ הוא "שחור" קודם כל, אבל כאן אין לו זכויות ובארץ ישראל הוא אזרח אמיתי. שם זו הארץ של היהודים, ולא חשוב הצבע. אמנם ייקח זמן רב עד שהישראלים יפסיקו לשים לב לצבע השחור, אך אין מה לעשות. גם היהודים האתיופים שהגיעו לישראל היו צריכים לזמן רב, עד שהתרגלו שיש יהודים לבנים. הרגל זה הרגל ולוקח זמן רב לשנות אותו".
באותה עת רציתי להגיד לשירן נכון ולא נכון. אני תקווה שהזמן לא יהיה ארוך. כל אחד שעדיין מבצבץ בליבו ספק, או דעה קדומה, חייב לקבל את בני העדה האתיופית ולחבקה. צבע העור אינו מעיד על איכותו וכישוריו של האדם.
חברים יקרים, הצבע הוא רק מעטפת!!!
בסיפור הזה יש סוף אופטימי, מי ייתן שגם במציאות שלנו יהיה שינוי, ופצעי מצוקתם של בני הקהילה האתיופית יימחקו לעד.
צפורה לביא יודעת למהול את האמת הכואבת עם תקווה, ומטיבה בכישרונה הייחודי, להרוות את צימאונו של הקורא!
התחלתי לקרוא את הספר אחה"צ וסיימתי אותו בלגימה! אי אפשר להניח את הספר מהיד. הוא מרתק, דינמי ומעניין כאחד!
ועל כך נאמר: "אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ"... וכשאוהבים הכל בטל בשישים...
מומלץ בחום.
לי יניני
תאריך הכנסה לאתר 01/03/2013
סיפורה של העלייה האתיופית, שהגיעה דרך סודן. הסיפור מתרכז בחיים בארץ וההתמודדות עם ההתאקלמות הקשה.
אסמרה, אימם של שני בנים ובת, מנסה להתאקלם בארץ לאחר ששרדה מסע ארוך ומפרך ואיבדה בדרך את אבי המשפחה . הם... המשך הביקורת
סיפורה של העלייה האתיופית, שהגיעה דרך סודן. הסיפור מתרכז בחיים בארץ וההתמודדות עם ההתאקלמות הקשה.
אסמרה, אימם של שני בנים ובת, מנסה להתאקלם בארץ לאחר ששרדה מסע ארוך ומפרך ואיבדה בדרך את אבי המשפחה . הם הגיעו דרך סודן שם נורה בעלה על ידי שודדים.
אסמרה מגדלת את הילדים באשקלון ומתקשה להתאקלם. ריחות התבשילים המיוחדים לעדה האתיופית, העולים מהסירים שהיא מבשלת, מעלים בזיכרונה ובהזיותיה את דמותו של בעלה המנוח ומגבירים את הגעגועים שלה אליו.
שיראז- שירן, הבן הבכור ותקוות המשפחה, משרת בצבא ומסתבך. הבת, יונה, עובדת במפעל אריזה ופעולותיה והתנהגותה מונעים ע"י הרצון שלה להשתלב, ואדיסו, הבן הקטן שישב על כתפו של אביו כשהוא נורה, הפך לילד בעייתי אלים וקשה.
למרות קשיי החיים והכאב אסמרה מצליחה להתמודד ולהיאבק על משפחתה כשהיא נדבקת באופטימיות של יונה.
הספר חשוב היה שייכתב. לא ידעתי דבר על העולים באתיופיה, מעבר לסיפור המסגרת. הספר פותח צוהר לתחושותיהם ולקשיי הקליטה, סיפור התאקלמות המלווה בהרבה אכזבות ובהרס עצמי. אבל הספר גם פותח צוהר למנהגים, אמונות, חיי חברה, היררכיה, מאכלים, וגזענות - גזענות משני הצדדים .
הסיפור דינאמי, העלילה מעניינת וקראתי אותו בשטף. הדמויות מתוארות היטב ומעוררות אמפטיה
השפה אומנם "פשוטה" אבל מתאימה לדמויות ולסיפור, לא הייתי מצפה לשפה גבוהה ומליצית בספר שכזה.
תאריך הכנסה לאתר 15/02/2013
סיפור חיים מרטיט אודות משפחה אתיופית אחת, שעוברת קשיי התאקלמות קשים בארץ.
'לא נפסיק ללכת' ספרה של ציפי לביא מאפשר הצצה נדירה לתוך חיי העדה האתיופית שסובלת קשות מנידוי חברתי מתמשך, מגזענות ומקשיים... המשך הביקורת
סיפור חיים מרטיט אודות משפחה אתיופית אחת, שעוברת קשיי התאקלמות קשים בארץ.
'לא נפסיק ללכת' ספרה של ציפי לביא מאפשר הצצה נדירה לתוך חיי העדה האתיופית שסובלת קשות מנידוי חברתי מתמשך, מגזענות ומקשיים במציאת עבודה ומקום מגורים ראוי.
שתי העליות הגדולות של יהודי אתיופיה לארץ ,התרחשו בשנים 1984 - 1985 במבצע משה ובמבצע שלמה בשנת 1991. אז הגיעו לארץ קרוב לעשרים ושלושה אלף איש, בדרך לא דרך ובמסע ייסורים ארוך שלא הסתיים עם הגיעם לארץ.
זהו סיפורה של משפחה אתיופית ששיכלה את אבי המשפחה ,כשיצאה מהכפר האתיופי במטרה לעלות לישראל. בדרכם לסודן נרצח האב אוני ראש המשפחה הנערץ כשהוא מרכיב את בנו הקטן אדיסו על כתפיו.
אם המשפחה אסמרה נותרה עם שלושת ילדיה. יונה הבכורה, שיראז החייל, ואדיסו הבן הקטן. המשפחה מנסה לאסוף את השברים ולהתנהל כמשפחה. אך נראה שהצרות רק רודפות אותם.
הבן החייל מסתבך ומושם בכלא. הבן הקטן אדיסו מתפתה להעביר משלוחים אסורים כדי לתת מעט כסף לאמו והבת יונה מתאהבת בבחור שמבהיר לה לבסוף שצבע עורה הוא מכשול עבורו ועבור הוריו.
סיפור המשפחה מסמל בעצם את קשייהם של משפחות אתיופיות רבות בארץ, שנטשו מסורת ומנהגים של שנים ובאו לארץ שבה צבע העור נמצא במקום הראשון מבלי לחשוב על האדם והכישורים שבו.
מחשבותיהם של הגיבורים יונה ואחיה שיראז אדיסו ואמם אסמרה הדואגת והאוהבת חושפים מראים ומלמדים על תחושותיהם הקשות של בני העדה בארץ, שחשופים מעצם צבעם השונה להרבה דעות קדומות שלא בצדק.
אני רואה בקריאת הספר חשיבות רבה בהבנת קשיי העדה האתיופית ובמכשולים הרבים שהם עוברים ברצונם להיטמע בארץ, להתקדם ולרכוש השכלה ועבודה ראויה.
גילוי נאות ציפי היא חברתי וקיבלתי ממנה את הספר במתנה לקריאה.
נהניתי ואני ממליצה בחום על הקריאה בספר!
תאריך הכנסה לאתר 15/02/2013
גילוי נאות: אני מיודדת עם הסופרת וקיבלתי ספר זה כמתנה ממנה ללא התחייבות. הספר שכב זמן מה במדף הספרים שלי ולאחרונה, לאור היחס המביש אל בני העדה האתיופית, החלטתי לשלפו מהמדף ולהכיר יותר לעומק את עולמם התרבותי.
שלושה עשורים אחרי גל העלייה הגדול מאתיופיה, עדיין... המשך הביקורת
גילוי נאות: אני מיודדת עם הסופרת וקיבלתי ספר זה כמתנה ממנה ללא התחייבות. הספר שכב זמן מה במדף הספרים שלי ולאחרונה, לאור היחס המביש אל בני העדה האתיופית, החלטתי לשלפו מהמדף ולהכיר יותר לעומק את עולמם התרבותי.
שלושה עשורים אחרי גל העלייה הגדול מאתיופיה, עדיין מתקשים בני העדה להיטמע בחברה. בארצם סבלו בני העדה מרדיפות ופורענות בשל יהדותם. הם עזבו את מולדתם ואת נחלתם ועברו מסע רגלי מפרך בדרך לארץ המובטחת. כחמישית מהעולים לא שרדו מסע זה ונרצחו בדרך בידי הסודנים. בהגיעם ארצה לא תמו אתגריהם והיה עליהם להתמודד עם דעות קדומות וספקנות בנוגע ליהדותם. בנוסף מראם החיצוני ייצר חייץ בינם לבין שאר החברה הישראלית. תהליך קליטתם היה מורכב ולא תמיד מוצלח בלשון המעטה.
זהו סיפורה על חבלי קליטה של משפחה אתיופית אחת בארץ. אוני, אבי המשפחה, נהרג בתחילת המסע בידי הסודנים ואשתו ושלושת ילדיה נאלצו להמשיך את המסע בלעדיו. בלית ברירה מתפקד שיראז, האח הבכור, כאב המשפחה לכל דבר ועל פיו יישק דבר. האם, אסמרה, אינה עובדת ועיקר עולמה סובב שלושת ילדיה ושכניה. למרות שמרנותה והקפדתה על המסורת והערכים הישנים, היא מסתגלת די מהר לכורח המציאות. המשפחה מתקיימת בקושי רב על חשבון המשכורת הדחוקה של הבת. יונה הינה עובדת מצטייינת במפעל אריזות ומתקדמת בהדרגה בעבודתה אודות לכישוריה ומרצה. יש לה שאיפות להתקדם ולכן היא לומדת מחשבים אחר שעות העבודה. משיכתה לגברים שלא מהעדה תגרום לה לשברון לב, אך גם לאושר גדול. שיראז הינו חייל על סף שחרור מהצבא. זעמו הנסתר גרם לו לפעול בחוסר מחשבה והוא נידון ל-3 חודשי מאסר בכלא צבאי. אדיסו, הצעיר באחים, לומד בביה"ס (גילו לא מצוין וחבל) וסובל מהתקפי זעם ואלימות קשים. לו הכי קשה להסתגל לתנאי החיים הקשים והוא לוקח קשה את כליאת אחיו. רצונו להידמות לחבריו ולהטיב את מצבו הכספי גורם לו להסתבך ברשת הדביקה של עולם הפשע. בני המשפחה מתחבטים בין הרצון לשמור על המסורת לבין הצורך להשתלב בחברה ולחיות כישראלים לכל דבר ומתמודדים, כל אחד בדרכו הוא, עם המשברים בחייהם.
הסופרת פותחת לנו צוהר מרתק לתרבות והמסורת האתיופית. היא לוקחת אותנו למסע מאיר עיניים בנבכי הקהילה עצמה ומתארת בצורה עדינה וברגש את קשיי ההשתלבות שלהם. לסופרת היכולת לחדור מתחת למעטה הדמויות ולתאר בקול אמין את העובר אליהם. הדמויות מפותחות ואמינות והקורא לא נשאר אדיש לגורלן. מבין שורותיה הסדירות של העלילה, מצטייר דיוקן נוגע ללב של קהילה שלמה.
מצאתי את התחלת הסיפור קצת מבלבלת, אך בהמשך נכנסתי לעובי הסיפור והקריאה קלחה מאליה. הסוף היה חפוז מדי בעיני ובהחלט היה מקום להרחיב בסיפור ולתת יותר בשר לעלילה. בכל אופן, נהניתי משפתה היפה של הכותבת ומכל רגע של קריאה.
הספר אקטואלי יותר מתמיד על רקע הגזענות שמרימה לאחרונה את ראשה המכוער החל בהפרדה בגני ילדים וכלה בסירוב למכור בתים לאתיופים. בהחלט הגיעה השעה שהחברה הישראלית תצא מאדישותה, תילחם בגזענות ותקבל את האתיופים כישראלים לכל דבר!
בשורה התחתונה: שווה קריאה!
תאריך הכנסה לאתר 15/02/2013
גילוי נאות - ציפורה היא חברה שלי. (אולי בגלל זה אני מקפידה יותר, נזהרת באהדה)
זהו ספר על התאקלמות וקשיים של משפחה אתיופית בארץ. משפחה שלקחה את מטלטליה המעטים מן הכפר האתיופי שבו חיה בשלווה, אך בעוני רב, ויצאה בשיירה גדולה דרך שכנתה סודן ומאותו רגע לא פסקה... המשך הביקורת
גילוי נאות - ציפורה היא חברה שלי. (אולי בגלל זה אני מקפידה יותר, נזהרת באהדה)
זהו ספר על התאקלמות וקשיים של משפחה אתיופית בארץ. משפחה שלקחה את מטלטליה המעטים מן הכפר האתיופי שבו חיה בשלווה, אך בעוני רב, ויצאה בשיירה גדולה דרך שכנתה סודן ומאותו רגע לא פסקה ללכת.
ראש המשפחה נהרג בסודן, בדרכו לארץ. האם עולה לארץ עם 3 ילדים. האם לא מתאקלמת מחוץ לעדה שלה, הבן הבכור משרת בצבא , הבת עובדת ומסתדרת יפה בחברה החדשה, והבן הקטן תלוי לא לכאן ולא לכאן.
הדמויות עצמם מתוארות יפה. אך היה חסר לי מאד לדעת מה היה הגיל שלהם. הגדול בצבא, אז יודעים, וצריך היה לנחש בת כמה הבת, והכי קשה היה לי שלא ידעו מה גיל הבן הקטן, האם היה בן 10? 12? 16? זה לפי דעתי מאד חשוב לעלילה של הספר. (מה לעשות, צריך להאכיל אותי בכפית)
גם הזמן שמתרחשת העלילה לא היה. הוזכרו רק שנים של 2 דברים. עיתונים שנת 1990, ומכונית שנת 1999.
זאת לא המלצה טהורה אך גם לא ביקורת ובודאי שלא קטילה. כי אני אינני יודעת בעצמי מה זה. רואים שזהו ספר בוסר משהו. הייתי רוצה לדעת יותר.
זאת הפעם הראשונה שאני אומרת, שהספר היה צריך להיות יותר עבה (בדרך כלל אני צועקת - לערוך ולקצר ספרים).
הרגשתי באיזה שהוא מקום "תזזית". המאורעות לא נסגרו עד הסוף , היה צריך להוסיף ולספר ולהרחיב. יותר מדי סיפור, בפחות מידי מילים.
אם היו נוספים לספר עוד 100-150 עמוד, אולי היה יותר "נינוח".
כי הכל קורה כל כך מהר...אולי זה בעצם ראי של הזמנים שלנו, שגם אצלנו הכל מהיר, הכל קורה במהירות.
בכל אופן, למדתי הרבה מהספר. גיליתי, שאני באמת לא יודעת כלום על העדה הזו, מנהגים, מאכלים, דעות, גזענות, הררכיה במשפחה, יחסי שכנות. (אפילו שאני שונאת אפונה, הייתי רוצה לטעום מהרוטב)
מאד חשוב היה לכתוב ספר זה, חשוב היה שנדע מה קורה שם, כי אנחנו באמת מנותקים. לא ידעתי שיש גזענות כזאת, לא מצד שלנו ולא מצד שלהם. והיה קשה לי לדמיין קשה לעולים כאן (אף על פי שגם אני הייתי עולה ולא היה קל לי).
ואני לא מכירה אף ספר אחר, שנכתב על האתיופים.
אבל....האהבה תמיד מנצחת.
תאריך הכנסה לאתר 15/02/2013
תודה לצפורה על שנתנה לי הזדמנות להציץ לאורחות חייהם של העולים מאתיופיה. לכל עלייה, מכל ארץ שהיא, היו ... המשך הביקורת
תודה לצפורה על שנתנה לי הזדמנות להציץ לאורחות חייהם של העולים מאתיופיה. לכל עלייה, מכל ארץ שהיא, היו חבלי קליטה קשים. על אחת כמה וכמה לעולים מאתיופיה, אשר הגיעו מתרבות שונה לגמרי בכל התחומים. בקריאת הספר ניתנה לי אפשרות להציץ לסירי הבישול שלהם, ליחסים בין בני המשפחה וליחסי השכנוּת והדאגה ההדדית והטיפול המסור לו זוכה כל אחת הנקלעת למצוקה. בולטת גם העובדה שהאח הבכור הופך להיות אבי המשפחה לאחר שהאב נרצח בדרכם ארצה.
שלבי ההתערות בארץ מתוארים בצורה בהירה להפליא. שינוי השם לשם עברי מקורי של האח הבכור, שירותו בצבא, ותפקידו לאחר הצבא כאיש ביטחון בליווי אישים בארץ ובחו"ל, תפקיד שלדעתי הינו אחד הסַמנים להיותך ישראלי. אך בכל זאת, הוא אינו מתעניין בבחורות "לבנות", ובוחר בבחורה אתיופית.
לעומתו אחותו, הלומדת מתקדמת יפה בעבודתה, מתמקדת רק בבחורים "לבנים", ואומנם מתחתנת עם אחד כזה. מעניין שהאמא והאח הבכור מקבלים את החתן, ואילו הורי החתן אינם משלימים עם בחירת בנם. פרט מעניין נוסף הוא שגם לאח וגם לאחות חברי הנפש הם אתיופים ולא מקומיים.
מפח הנפש והטרגדיה חלים על האח הצעיר ביותר. רצח האב השפיע עליו ביותר. אומנם לאח הבכור הייתה השפעה מרסנת עליו, אך בגלל העדרו מהבית תקופות ארוכות, מצבו מדרדר מאוד וסופו טראגי.
מצאה חן בעייני מאד הדרך בה מתחיל ומסתיים הספר: האמא והאח הבכור יושבים על חוף הים מול שקיעה יפה. אולם מה גדול השינוי לטובה שחל בהם בין ישיבתם במקום זה בתחילת הספר לבין שיחתם בסיומו, באותו המקום.
מומלץ למתעניינים בחייהם של עולים מעדה זו.
רותי
סרטון:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
