האמת היא יחסית - סודות, שקרים, בגידות ותככים
"אמת שלנו" הוא ספר רחב יריעה המציג את החיים המורכבים של משפחה בורגנית לפני כמאה שנה, בדגש על אמת יחסית בהתאם לנקודת המבט של המתבונן בראייה משפחתית וגם בראייה היסטורית. הנשים הן הדמויות הדומיננטיות בספר, והגברים כולם מוצגים כהוללים, לא נאמנים ולא הוגנים,וגם לא חכמים במיוחד.
לילה בק, בחורה צעירה בת 24, גיבורת הסיפור, מסרבת להינשא לבחור עשיר שאביה משדך לה, ובתגובה אביה הסנטור מנשל אותה מקצבת המחייה שלה, ושולח אותה לעבוד בעיירה מקדוניה, עיירה נידחת במערב וירג'יניה.
"נלסון! הוא נצר לאילי נפטלין ועשיר גדול, אבל הוא גם שחצן ומשמים ורדוד כמו טיפת טל... עשר דקות אחרי שהכרתי את נלסון כבר תיעבתי אותו" (עמוד 26).
'מֵעַז יָצָא מָתוֹק', ולילה מגיעה למימוש עצמי וגם זוכה לחיים מרתקים בבית משפחת רומיין.
ג'וטי, רווקה מזדקנת, בתו של סנט רומיין – תעשיין שירד מנכסיו בעקבות ארוע טראומטי,
מלווה את לילה בעבודתה, וחושפת אותה לסודות של המשפחה ולטראומה שמעיקה ומלווה את כל בני המשפחה. ג'וטי מגדלת את בנותיו של אחיה הגרוש וההולל פליקס.
פליקס ההולל והפוחז מהתל בנשים ובין היתר גם בלילה, שחושפת את פרצופו האמיתי
לאחר שחווה התאהבות אליו: "ידעתי שאסור לכרכר סביבו. הוא לא אהב שמכרכרים סביבו"(עמוד 49). הוא חי בתחושת כעס והחמצה: "אני אשמח אם כל העיירה הדפוקה הזאת וכל מי שגר בה יתפוצצו לרסיסים" (עמוד 97) – מה רודף אותו ולא נותן לו מנוח?
מה הסוד של גרושתו של פליקס ולאן נעלמה?
וילה רומיין, בתו בת ה- 12 של פליקס, היא גיבורה משנית חשובה בספר, שמנסה להתקרב אל אביה ומבקשת לחשוף את סודות המשפחה: "אפילו נשים מאופרות ומסריחות ברחוב יודעות כנראה על אבא שלי דברים שאני לא יודעת" (עמוד 16).
הסודות האפלים סובבים סביב המפעל המרכזי של העיירה, המפעל לגרביים: "הם היו די אמידים בשעתו. מר רומיין הזקן ניהל את המפעל 'גרביים עמידים לנצח' "(עמוד 122).
סוד שמתגלה עם הזמן: מדוע ואיך המשפחה איבדה את השליטה במפעל החשוב הזה?
השנה היא 1938, ולילה מגיעה אל העיירה הנידחת מקדוניה כדי לבצע משימת תיעוד היסטורי של קורות העיירה בספר בשם: 'תולדות מקדוניה', עם נגיעה בצלקות כואבות שעוברות מדור לדור: "מלחמת האזרחים – הסכין בלב של מקדוניה. פצע שלא הגליד מעולם. משפחות נקרעו בדיוק כמו האיחוד" (עמוד 279).
לילה אמורה לראיין רשימה ארוכה של המשפחות הראשונות של העיירה, כולל משפחת הגנרל המהולל מגנס המילטון(שנת 1758), והיא משתדלת לחשוף פרטים אמיתיים, גם אם הם לא מחמיאים לדור המייסדים של העיירה: "תאוותו של הגנרל לקרקעות גברה על עקרונות המוסר שלו, וידוע כי לא פעם ולא פעמיים טבח בשבטים האינדיאנים שחיו בשלווה באזור" (עמוד 124). "תוך שש שנים בלבד פינה את האזור מאינדיאנים" (עמוד 99).
בניגוד לאמת של אנשי המועצה("האמת שלנו"), לילה בחרה להציג את האמת כפי שהיא מצאה באירועים ההיסטוריים על סמך עדויות, כתובות שאותן ליקטה בספרייה ומאנשים.
ברקע משבר כלכלי של שנות ה- 30 שלא מיטיב עם הפועלים ומעורר שנאה כלפי הסוציאליזם בקפיטליזם האמריקאי: "ארבעים וארבעה בחורים עפו מפס הייצור. בהנהלה הוא לא נגע" (עמוד 58). "לא צריך שום איגוד עובדים ב'עמידים לנצח' " (עמוד 231).
בשפה יפה ושנונה מתובלת בהומור ציני, מצליחה אנני ברוז לרתק את הקורא ולחשוף אותו לאווירה המלווה את המשפחה הבורגנית ואת העיירה כולה: פלירטוטים, בגידות, רכילויות, סודות ושקרים,צביעות, גינונים ונימוסים, ומבט היסטורי על ראשיתה של ההתישבות בעיירה.
יש בספר גם רומנטיקה כולל בילוי בבית הקולנוע, כמרכז לפלירטוטים בעידן שלפני העידן המודרני: "באמצע היציע, הנערה היפה ובחור שהצטרף אליה בשלב כלשהו פצחו במזמוזים לוהטים" (עמוד 253), ויש בספר גם חליפת מכתבים כתובים באריכות על דף נייר בעידן שלפני האינטרנט והטלפון הסלולרי.
אהבתי את הספר הזה, למרות שהעלילה נעה באיטיות, כי יש בו מכל וכל כפי שלילה גילתה להפתעתה: "העיירה המשונה הזאת ותולדותיה כבשו אותי לחלוטין. נתקלתי כאן ביותר דמויות מחרידות ואירועים מוזרים משאוכל לראות אי פעם בפריז, כולל בביבים"(עמוד 213).
