לסגור את המעגל

בפסיכולוגיה מדברים על הצורך האנושי בסגירה – סגירת מעגל, closure באנגלית. הצורך האנושי לשים נקודה. להבין, לקבל ולהשלים עם סוף – של יחסים, של שלב או פרק בחיים, של חיים. פעמים רבות, גם כשאדם יודע – ברמת השכל, המחשבה – שמשהו תם, הוא זקוק לדבר-מה מוחשי, ממשי, לתהליך פנימי שקשור בעוגן חיצוני, כדי לקבל את העובדה שהוא גם נשלם, כדי לסגור בינו לבין עצמו את העניין. לפעמים זה משפט, צירוף מילים מפורש שחייבים לשמוע, לעיתים חפץ, פריט כלשהו, שחייבים לקבל או לתת ובמקרי מוות, ובמיוחד מוות פתאומי, לא צפויי, מסתורי או אלים זה הצורך בהבאה לקבורה, בקיומו של קבר, מקום עם כתובת שבו נטמנים שרידי האדם האהוב.

בסגירת מעגל מהסוג הזה עוסק ספרה של שירז אפיק (בעלת תואר שני בפסיכולוגיה), "בשורות טובות" (הוצאת מטר). גיבורת הספר, אראלה אנוך, רווקה תל-אביבית שמתפרנסת מכתיבה והוצאה של סיפורי חיים בהזמנה (כמו המחברת), חוגגת יומולדת ארבעים, ובתזמון שכזה היא מגלה שמישהו משך את כל הכסף (הלא מועט) מקרן הנאמנות של אחיה הגדול גונן. גונן נעדר מזה עשרים שנה, נעלם לפתע, כמו בקלישאות, מבלי להשאיר עקבות. אמה של אראלה, גרושה אמידה ומטופחת שגונן היה – לדבריה המפורשים – הבן המועדף עליה, נהפכה בין-לילה לרמטכ"ל צבא חיפוש, כולל יוזמות חיפוש אינסופיות, הזנחת כל השאר וכל האחרים. האחרים הללו כללו את אראלה הצעירה ואת עידו, אחיו התאום – הדהוי – של גונן וגם את שלי, מי שהייתה זוגתו של גונן ונהפכה במהלך השנים לאשתו ללא נישואים של עידו. אראלה לא הייתה רק האחות הקטנה, היא גם הייתה המעריצה הגדולה של גונן, שתמיד חיפה עליה, הבין אותה לטעמה יותר מכולם והיא אותו, הקסים והסעיר אותה. בחלוף השנים, האם הרימה ידיים, אולי מטעמי שימור עצמי – שלא ממש הצליח – עידו בנה לעצמו חיים חדשים עם שלי והחברים של גונן מפעם נפוצו לכל עבר. רק אראלה נותרה משוכנעת שגונן לא מת ויום אחד הוא עוד ישוב.

משיכת הכסף היא הגורם שמניע את אראלה לצאת למסע חיפושים פרטי מחודש, שיאפשר לה בסופו את אותה סגירת מעגל. אבל את הדרך לשם, מקץ עשרים שנה של היאחזות בתובנות ורגשות מוטים מילדות, למעשה מסע התבגרות והתפכחות, בונה אפיק כתבנית פסיכולוגית לפי הספר, כולל כל התחנות המתבקשות. היא לוקחת את אראלה למסע קדימה, אגב גיחות חוזרות לנקודות ציון שונות בעבר, שנועדו להאיר ולהבהיר את שורשי הפלונטר, טיב היחסים, עומק הקשר וכמובן, השתלשלות האירועים.

זהו ספר קריא, למרות שלא אחת חשתי צרימות בסגנון הסיפור המובא בגוף ראשון, כמו זיוף בשירתה של זמרת, בגלל מעברים חדים מדי בין משלבי שפה, מתל אביבית מדוברת לספרותית עשירה. התהליך הפסיכולוגי מתנהל לפי הספר, הגיבורה אכן עוברת מסע והשאלה שבעצם מתקיימת כבר בשם הספר – מהן בשורות טובות במקרה הזה, זוכה לתשובה לפי בחירת הסופרת, אבל. אבל הסוף-טוב בסגירת המעגל – במונחים יחסיים כמובן, בהתחשב בכך שמדובר מלכתחילה בסיפור טראגי –אכזב אותי, והשאיר אותי קצת בתחושה של משקה קל תוסס שכל הגז יצא ממנו בבת אחת.

עשרים השנים של אמונה עיוורת – באישיות האח שנעלם ובגורלו – מתפוגגות בעמודים ספורים בסופו של הספר, וכדי לא לעשות ספוילר אומר רק שכמה קצוות מרכזיים נותרים פרומים, לכאורה במתכוון מבחינת הגיבורה, אבל מבחינתי כקוראת – זה לא באמת מספק. הרבה דברים שאפיק מצליחה בהחלט לעורר סקרנות לגביהם בראשית הסיפור מקבלים פתרון רדוד, סוג של סגירה חפוזה בסופו של דבר, וגם כאן לא ארחיב מפאת חשש ספוילר. אומר רק שלשים על משהו תווית זה לא מספיק, ולא מספק ספרותית קוראים כמוני.

קיבלתי את הספר מהסופרת, שירז אפיק, היא אוהבת ספר אמתית, מגיעה לספרייה עם ילדיה לעתים תכופות. קראתי גם את "לנקות את יפו" הספר הראשון שלה ואהבתי מאוד, אבל את זה הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. לקחתי אותו איתי בדרך לבסיס לבקר את החיילת שלי, כי לא יכולתי להתנתק. אי אפשר להניח אותו מהיד, הוא נגמע בנשימה אחת.

ספר בשל, כתוב היטב, ברגישות רבה. הסיפור ישראלי מאוד, קולח ומותח לא קליל מדי ולא כבד מדי, לא ארוך מדי ולא קצר מדי, מתאים בדיוק לימים אלה כשחם לנו כל כך בכל המובנים. יש בו דרמה משפחתית, אהבה, מתח וגם קצת פסיכולוגיה. הוא מתאר חיים של משפחה ישראלית ממעמד הביניים, שנראית כלפי חוץ שלווה וטיפוסית. הורים גרושים. זוג תאומים, בת יפיפייה ואמא מטופחת. האבא לא בעניין, הוא כבר המשיך, יש לו משפחה חדשה.

הכל נראה על פניו בסדר, לא אידאלי, אבל גם לא חריג, אבל כשמקלפים את השכבות מגלים פצעים וסודות. אולי זה תמיד כך, אולי לא כל מה שאנחנו רואים נכון ומדויק, אולי צריך לחפור קצת ולגרד כמה פצעים כדי לפגוש מציאות ולגלות כמה אמיתות.

אראלה, או בקיצור ללה חוגגת יום הולדת ארבעים. היא רווקה, יפה ומצודדת. אחיה הגדול עידו, הקים משפחה ויש לו שלושה ילדים והתאום שלו גונן, נעלם לפני עשרים שנה.

גונן זה פצע פתוח, פעור. אף אחד לא יודע מה קרה לו. יום אחד גם החיפושים הופסקו.

ביום הולדת ארבעים ללה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן, את מלוא הסכום. זה מערער אותה לגמרי והיא מחליטה לחקור את העניין, מהר מאוד היא נשאבת שוב למסע חיפושים מרתק אחר האח האובד.

החיפוש הוא גם פנימי והיא חוזרת אל העבר ומשחזרת אירועים וזיכרונות מילדות ונערות. בתוך כך אנחנו מגלים סודות על המשפחה. על האח שנשאר, עידו והמשפחה שהקים עם האישה שהייתה של אחיו ועל האם שלא אהבה את כולם באותה מידה.

הספר מרתק, מותח. נכתב בעברית משובחת ושזור כולו באהבת ספר ושמות של ספרים שללה קראה, ללה עצמה היא סופרת צללים, כותבת ביוגרפיות של אחרים ואולי זה מה שהופך אותה לחוקרת כל כך טובה, ההתבוננות העמוקה שלה באנשים ובעצמה.

ספר מעולה, ממליצה מאוד!!