אני באמת מפחדת לומר את המילים האלה שוב אחרי שאמרתי אותן על גורלו של אפולו וגיליתי שמדובר בשקר גס ששבר את ליבי כמו גם את לב עוקביי ומעריצי, אבל אני אגיד אותן שוב, בזהירות רבה ובלי להתחייב:
לרגל יציאתו הקרובה (תגדירו קרובה, זה יכול להיות קרובה כמו בשבועות הקרובים או קרובה כמו "אני מוכנה לצאת עוד 5 דקות" שמשמעותו "אני לעולם לא אהיה מוכנה בכלל") של הספר השני בסדרת "מיומנויות אפלות" (אם בכלל הוא אכן כבר קיים ולא מאכילים אותי בפייק ניוז), קבלו סקירה של...
***גבירת חצות – מיומנויות אפלות 1/בני הנפילים...10? אני לא בטוחה***

אמ;לק: כן או לא? תראו, הוא עובר (בערך במילימטר) את סף ההמלצה הבסיסי ביותר שלי, אז אפשר, אם אתם מוכנים לספוילרים מהגיהנום לסדרות בני הנפילים הקודמות שטרם תורגמו במלואן + מנמיכים ציפיות

תקציר מגב הספר:
חמש שנים עברו מאז הרעידה המלחמה הגדולה את עולמם של שוכני התחתיות בלוס אנג’לס. השלום הקר ששרר מאז יצר קרע עמוק בין ציידי הצללים ובני הפיות ואסר על כל שיתוף פעולה ביניהם. אבל כאשר סדרת מקרי רצח מאיימת על שלומם של בני העמים, ישנם מי שמחליטים לחבור אל אויביהם המושבעים כדי לשים קץ למעשי הזוועה, כי רק בכוחות משותפים ניתן יהיה להבין את משמעות הסמלים המופיעים על הגופות ואת שלל המסרים שהרוצח האכזר שולח באמצעותם 
( =^.^= וואו, זה הניסוח הכי כללי, לא-מתחייב ולא-מספיילר שאי פעם נתקלתי בו =^.^= )
כמו רבים אחרים גם אמה קרסטיירס, הנמנית על ציידי הצללים, איבדה את הוריה באותה מלחמה אפלה. אך היא משוכנעת שמותם קשור למקרי הרצח האחרונים. את נחישותה לחשוף את מי שרצח אותם ולנקום את מותם היא חולקת רק עם ג’וליאן בלאקתורן, שנשבע להגן עליה ולשמור לה אמונים ( =^.^= יענו פרבטאי =^.^=) . עד מהרה מוצאים עצמם אמה וג’וליאן מסובכים בחקירת רצח שגורמת להם לעבור על כל חוק אפשרי ומסכנת את שלומם של היקרים להם מכול.
גבירת חצות הוא ספר פנטזיה קסום ומהפנט ( =^.^= נו, זו הגזמה גסה =^.^= ), הראשון בסדרה החדשה של קסנדרה קלייר, שקנה לו מעריצים רבים מיד עם פרסומו.

ומה אני חשבתי:
גבירת חצות! או: מה עושים אם את מתאהבת בפרבטאי שלך (רגע...אלק וג'ייס כבר ענו בשבילנו על השאלה הזו לא? מתחילים לצאת עם מכשף בעל חוש אופנה משגע ושוכחים מזה). או: תשתמשו באמצעי מניעה כי ילדים זה ממש נורא. וגם: למה יוצא עכשיו ספר שנמצא שלושה ספרים קדימה בסדרה מספרים שעדיין לא תורגמו (חמש שנים לאחר המלחמה עם סבסטיאן)? ויש בו ספוילרים חמורים מאוד אליהם?! מה נסגר.
נו טוב, הספר הזה הוא לא מלאך מכני, וגם לא שתי הטרילוגיות הראשונות עם קליירי וג'ייס. 
קודם כל, מגוון הדמויות בו נע בין משעממות למעצבנות (וזה אחרי שהתרגלנו לספרים עם דמויות כמו מגנוס ואיזבל!)
אמה, הדמות הראשית, היא התגלמותה של ציידת הצללים הטינאייג'רית הממוצעת: חתיכה, יהירה, נינג'ית וחובבת סכנה והמריית פיהם של ציידי צללים מבוגרים יותר. אין משהו מיוחד לשנוא בה, אבל אין גם שום דבר שיגרום לנו להיקשר אליה במיוחד. היא בסדר. 
כריסטינה, חברתה הטובה, היא בדיוק אותו דבר רק בלי הקטע של הפרת חוקים. אה, והשיער שלה שחור ולא בלונדיני. סורי, לא הבדל מספיק משמעותי בשבילי.
ג'וליאן, הפרבטאי של אמה, הוא עקרת בית בת ארבעים. זאת אומרת, הוא צייד צללים בן שבע-עשרה, אבל נראה שמאז שהוריו מתו והוא נותר האחראי על אחיו הקטנים הוא שכח מזה. ותשמעו, זה לגמרי בסדר והגיוני להתמסר להכנת מטרנה ולסיפורי לילה טוב אם האחים הקטנים שלך בגיל הגן או אפילו היסודי, אבל האחים הקטנים של ג'וליאן בני חמש-עשרה! זה היה הגיל של קליירי ב"עיר של עצמות", כשהיא הרגה (בטעות אמנם) שד והתמזמזה עם בחור! זה גיל שבו כמעט אפשר להוציא רשיון נהיגה בארה"ב! האחות הבאה בסדר הגילאים בת שלוש-עשרה, שגם זה לא בדיוק גיל שבו אתה צריך שיאכילו אותך גרבר בכפית ואחר-כך יטפחו לך על הגב כדי שתגהק. רק האח הכי קטן שלו באמת קטן (שבע) ובאמת זקוק לדמות הורית, אבל זה לא מונע מג'וליאן להתנהג כאילו הגיל שלו כפול מסכום הגילאים של כולם ביחד.
מלקולם פייד – המכשף הראשי של לוס אנג'לס (=התחליף העלוב למגנוס בספר הזה) כנראה אמור להיות דמות מצחיקה לפרקים, בפועל הוא בעיקר מעורר רחמים (על הסופרת, כמובן, שלשם התדרדר חוש ההומור שלה). כאילו, אנשים ששכחו לכפתר את החולצה וקשרו את שרוכי הנעליים שלהם זה לזה לא מצחיקים אף אחד מאז 1930 (ובכלל, אם כבר מדברים על זה, אין בספר הזה טיפת הומור: חלק מהדמויות בכלל לא מנסות, חלק מנסות אבל עדיף שלא היו).
אבל בפרס הדמויות הגרועות והמיותרות ביותר זוכים ללא ספק אחיו של ג'וליאן עצמם. הם ארבעה, אבל קשה בטירוף לזכור מי זה מי כי הגילאים של שלושה מתוכם כמעט זהים (תאומים בני חמש-עשרה וילדה בת שלוש-עשרה) וההבדלים היחידים בינהם הם חיבה לסרטי אימה לעומת חיבה לספרי בלשים. והם ממש מעצבנים, כי בערך כל מה שהם עושים בספר הוא למשוך בשרוול של ג'וליאן ולהגיד "אבא אבא אבא". ההתנהגות שלהם מתאימה לילדים צעירים מהם ב-6 שנים לפחות: בני חמש-עשרה שנותנים לאחיהם בן השבע-עשרה לקבוע להם שעת כיבוי אורות, וכשהוא מאחר להכין להם ארוחת בוקר הם פשוט יושבים ליד שולחן האוכל ומחכים (כי זה מסוכן מדי שהם יתקרבו לכיריים וסכינים?) וכשהם מבינים שאולי הוא שכח מהם לגמרי הולכים למצוא אותו ואומרים "אבא אבא אבא, שכחת להכין לנו ארוחת בוקר!" מזל שהוא לא צריך גם ללעוס את האוכל שלהם בשבילם כמו שאמא ציפור עושה לגוזלים שלה. ילד בן שבע שזוחל על הרצפה חצי מהזמן (טרו) ונישא על-ידי אחיו ואחיותיו בחצי השני (ורי טרו, לצערי: בשום שלב לא אומרים "בוא", פשוט לוקחים אותו על הידיים! עזבו גיל, הוא אמור להיות כבד מכדי שזה יהיה אפשרי, הוא בן פאקינג שבע), לא יודע לכתוב (עזבו את זה: כשג'וליאן נותן לו צבעים, הוא פשוט מורח אותם על דף בגושים! אפילו ילדים בני שנתיים לא מציירים ככה) ובנקודה מסוימת בספר פשוט שופך לעצמו חבילת סוכר על הראש. בדיוק בשלב שהתחלתי לחשוב שהוא באמת סובל מפיגור שכלי, פתאום לאחר שאחת הדמויות הלכה לחדרה כועסת וג'וליאן אמר "בסדר תניחו לו לנפשו הוא צריך קצת זמן" הוא אומר, "אבל מה אם הוא יפגע בעצמו?" כן, זה ממש הגיוני שילד שלא מודע לעובדה שסוכר אינו שמפו יהיה מודע לכך שאנשים עצובים מאוד יכולים לפגוע בעצמם אם משאירים אותם לבד.
דבר שני, העלילה בינונית ומטה. יש שני קווי עלילה:
א. סיפור האהבה בין אמה וג'וליאן – מימיי לא קראתי סיפור אהבה מאוס מזה (למרות שלמען ההגינות אציין שסיפורי אהבה הם כולם קצת מאוסים מעצם קיומם). יותר מחצי ספר אנחנו נאלצים להקשיב למחשבות המתישות שלהם על כמה שהשני מושלם. בכלל, אם לצאת רגע על כל סדרת בני הנפילים, הסופרת בקושי מכירה מילות תואר מלבד "מושלם": ג'ייס כזה מושלם, איזבל כזאת מושלמת (טוב, *זה* באמת נכון), ואפילו סבסטיאן נראה מושלם! כאילו, יש איזה חוק נגד ציידי צללים עם עור פנים בעייתי, שיער נפוח, שיניים בולטות או אפילו רק ריסים קצרים (*כולם* תמיד מתוארים עם ריסים שמגיעים עד הסנטר שלהם, שמתם לב)? דוחפים את כל ציידי הצללים רגילי-המראה מאיזה צוק כמו בספרטה? והאם בכל הקרבות שלהם הם מקבלים אך ורק צלקות שמוסיפות להם חן ומראה קשוח, ואף פעם לא מאבדים בקרב נניח...את האף? (הבנתם? אף פעם? אף? אותי זה הצחיק). ואז כשסוף-סוף קורה בין ג'וליאן ואמה משהו פיזי מתחילה החפירה הרגילה של "אבל האם הוא מרגיש כלפיי כמו שאני מרגישה כלפיו או שזה רק בראש שלי?" לא, זה לא רק בראש שלך, יאללה תתקדמו.
ב. תעלומת הרציחות – שוכני תחתיות וסתמיים שנרצחים בדרכים מוזרות, ודומות להחשיד לדרך בה נרצחו הוריה של אמה בזמן המלחמה לפני חמש שנים, מה שהיא משוכנעת שלא נעשה בידי סבסטיאן (אגב, רק לי מפריע שזוכרים את סבסטיאן, כלומר ג'ונתן, בתור סבסטיאן, בזמן שסבסטיאן האמיתי היה סתם בן-דוד חסר מזל של הלייטוודים שג'ונתן הרג? עכשיו לא רק שהוא מת, גם זוכרים את השם שלו לנצח כשם של מנוול), משמע שהרוצח עדיין מסתובב חופשי. בכנות? לא היה לי כזה אכפת מאמה, ולכן גם לא היה לי כזה אכפת מי הרג את ההורים שלה. עד שגורם נוסף (פיות) התערב בחקירה, גם החלק הזה שעמם אותי.
החלק המעניין בספר, והסיבה שבסופו של דבר אני כן ממליצה עליו למרות כל הזוועות שתיארתי עד כה, מגיע עם מארק, אחיו-למחצה-ובן-פיות-במחצה-השניה של ג'וליאן. בניגוד לשאר אחיו המשמימים והתינוקיים של ג'וליאן, מארק הוא דמות עמוקה יותר, אם כי קצת קודרת ולא נחמדה במיוחד (אבל למרות זאת, ואולי בגלל זה, הוא הדמות היחידה שהיתה אמיתית בעיני ובאמת חיבבתי): בהיותו חצי אדם וחצי בן-פיות, אף אחד מהצדדים לא לגמרי מקבל אותו, וגם הוא עצמו לא בטוח מה הוא באמת מרגיש שהוא, צייד צללים או בן פיות. אחרי המלחמה בסבסטיאן הוא מצטרף (טוב, יותר מצורף בעל כורחו) לציד הפראי של בני הפיות, שהם פחות או יותר המקבילה הפייתית לכנופיית אופנוענים מעופפים, שם סובל מלא מעט אכזריות וגזענות, למרות שמה שבאמת כואב לו הוא הידיעה שציידי הצללים הגלו אותו ואת אחותו רק בגלל דם הפיות שלהם, ושאין לו באמת לאן לחזור גם אם יעזוב את הכנופיה. הוא הזכיר לי קצת את נייט מהספר "שעת המכשף" (ולכן אם אהבתם את נייט, כנראה תאהבו גם את מארק). גם חיי האהבה שלו הרבה יותר מעניינים מאמה וג'וליאן המוצי-מוצי-מושים-אתה-כל-כך-מושלם-לא-את-כל-כך-מושלמת-בעצמך, שלא אחת גרמו לי לחשוד שהים מחוץ למכון נוצר מכל הריר שהם מזילים זה על זה כל הזמן. מהרגע שמארק הצטרף לסיפור התחלתי להפוך דפים בקצב וכל עוד הוא שם מאמינה שאמשיך להפוך דפים באותו קצב גם בספר הבא. אם אתם מתייחסים לספר הזה כסיפור על מארק ומדחיקים את כל החלקים האחרים, הרי שהוא מומלץ בחום.

נ.ב:
עוד דברים קטנים שהפריעו לי:
1. הסצינה שבה אמה עושה לכריסטינה היכרות עם משפחת בלאקתורן על-ידי הכנסתה לחדרים שלהם! מה לעזאזל? אם מישהו היה מעז להכניס אדם זר לחדר שלי בלי רשותי, הייתי לגמרי הורגת אותו ומשתמשת בראש שלו כקישוט קיר (אחד כזה שאפשר להאכיל בנקניקיות, כמו הראש של סימור במחנה החצויים), כך שהאדם הבא שינסה להיכנס לחדר שלי בלי רשות ידע שלא מתעסקים איתי.
2. הכריכה. הספר מתרחש בקליפורניה, למה לעזאזל יש סביב אמה פתיתי שלג והעור שלה כחול כאילו מעולם לא נחשף לאור שמש? גם תויי הפנים שלה צפוניים למראה. אני מסתכלת על הכריכה ומדמיינת אותה נוהגת במרכבה רתומה לכלבי שלג בקוטב הצפוני. זה שגוי כל-כך.

נ.ב2:
אני לא רוצה לסיים את הסקירה הזאת בקטע שלילי כי בסופו של דבר בכל זאת אני יותר ממליצה על הספר מאשר דיס-ממליצה. לכן אגיד גם דבר חיובי:
בני הנפיליייייים!

נ.ב3
למי שעומד לקרוא את הספר, שיהיה לכם ברור שהסיבה האמיתית שבגללה טיי לא רוצה להיות פרבטאי של ליבי היא כי הוא לא רוצה שיקראו לו "טיי הפרבטאי". כל דבר אחר שהוא אומר הוא סתם תירוץ.