ניגשתי לספר ברגשות מעורבים. הקיבוץ אינו זר לי. ימים רבים משנות ילדותי ביליתי בחופשות בניר דוד אצל דודתי ומשפחתה המקסימה. במשך השנים ראיתי מקרוב שמחות ואושר, בעיקר לילדים, אך גם עוולות רבות שנגרמו באסיפות חברים ובלינה משפחתית.יש לנו גם חברים ומשפחה ב"נצר סירני" וב"עין שמר",כך שהדברים פתוחים וידועים לפני לטוב ולרע.חששתי שאצטרך להתווכח עם הספר.

ובמקום זה מצאתי ספר מלבב עם תמונות יפהפיות והתייחסות אמיתית ובלא העמדת פנים למציאות כפי שהייתה והינה.כמו שכתוב מאחורי הספר:הגיבורים הם המטאטא והשוקת."המטאטא- מייצג את הקיבוץ של פעם, הקיבוץ האידיאולוגי". "השוקת-מייצגת את הקיבוץ לאחר שהופרט ונעשה גמיש יותר ונזיל".
התאהבתי בדימויים האלה של המטאטא והשוקת. מן הרגע הראשון שהתחלתי לקרוא את השיחות בין השניים, עלה חיוך על פני.
כבר מן ההתחלה מתואר המפגש בין המטאטא והשוקת:היא מחטטת בארון ומכעיסה את המטאטא:
"באיזו זכות את מחטטת בארון?" תבע לדעת.
"בזכות אבות" ,חרצה לשון השוקת, ממשיכה בעיסוקה.
"חוצפנית !" קרא המטאטא, "מה לך ולזכות אבות?"הוא עדיין לא פנה אליה, אך חושיו הסולדים ממהותה התחדדו והלכו.
"מצאתי !" הכריזה השוקת, "תראו כמה הדיוקן של הקיבוץ דומה לי". (כאן אני מדלגת)
"מצאת מה?" לא התאפק המטאטא וזרק את שאלתו בחירוק שיניים.
"את דיוקונו של הקיבוץ, כמובן", ענתה. "ועכשיו הוא שלי. תראה כמה הוא דומה לי..."
"בשום אופן לא !"קרא המטאטא בקול גדול. "איך הוא יכול להיות דומה לך?! הלא הוא נוצר בדמותי !! הוא שלי! כולו!" (מתנצלת שחתכתי פה).
הקטעים בין השניים בחלק גדול מן הספר פיוטיים ממש.אהבתי.
הספר משלב סיפורים יפים מן העבר וקטעים הסטוריים ותיאורים אחרים מן העבר, וכן ראיונות עם אנשים, רשימות של עבודות חוץ שבצעו חברי המשק. בקיצור: יש בו הכל, מכל.
אהבתי מאוד את הסיפור על האנקה (נקבת הגמל, כמובן), שמספר הסבא ישראל לנכד ועוד דברים רבים.
הביקורת שלי היא על הצירופים הרבים מדי של כל כך הרבה זאנרים.
אני הייתי מסתפקת בחלקים הפיוטיים המובלטים בדפוס מובלט יותר ובתיאורים בליווי התמונות היפהפיות שפזורות בתוך הספר ובסופו.
כשעשיתי עריכה לחוברת "דורות" על המשפחה שלי, אמר לי העורך, שכדי למנוע גודש בספר, יש להחליט אם מכניסים תמונות לתוך הספר או בסופו.אני אהבתי את התמונות כולן, ואני מבינה שהיה קשה לוותר עליהן,אך לו היה הספר עובר עריכה ראוייה, הוא היה מצומצם יותר גם בתמונותיו.
תודה רבה למחברים: שולמית שלנו וישראל בעלה.עשיתם לי את השבת!    
לא תאמינו, הרי הספר הוא כספר דוקומנטרי,וקראתיו אתמול, כל היום בהפסקות עד לסופו הטוב.                                                                                                                                                             ביום שני יש במועדון הסתדרות המורים בגבעתיים סרט על הקיבוץ, ואני אביא את הספר ואציג אותו כתשובה לשאלות הקהל.

וגילוי נאות:
שולמית ואני החלפנו ספרים בעקבות המפגש שהיה אצלי בבית.