ספרים רבים לילדים ולנוער מתיימרים לקדם את "קבלת ה'אחר'". עם זאת, רובם שולחים מסר ברור לפיו ה'אחר' יתקבל לחברת הילדים אם יידמה לקבוצת הרוב ויאמץ את התנהגותה או את אמונותיה או אף את חיצוניותה, כלומר, יחדל להיות 'אחר' ויחבור אל הקבוצה המיטיבה המטשטשת כל ממד של שונות בין חבריה. ג'יימס פטרסון, הזכור לטובה מן הרומן חטיבת הביניים: או שנות חיי הגרועות ביותר, כתב עם כריס גרבנסטיין את מצחיק, רומן יוצא דופן על אנטי-גיבור – נער בשם ג'יימי גרים, המשותק ברגליו ומרותק לכיסא גלגלים. ג'יימי חולם להפוך לסטנדאפיסט ובמשך ההווה הסיפורי מחליט לגשת למיונים לקראת תחרות "הקומיקאי הצעיר הכי מצחיק בעולם".

הרומן מפגיש את קוראיו עם בדיחות רבות של טובי הקומיקאים. השימוש בהומור מרכך את התמה המורכבת בה הוא עוסק – חייו של נער משותק החי אצל דודו ודודתו – וכמו כן מאפשר לג'יימי להצטיין בתחום מסוים ולא להיות מושא לרחמים כי אם מושא להערצה. שאיפתו להיות 'נורמלי', היינו, לזכות מן הסובבים ליחס שאינו מיוחד, נחשפת כבר בתחילת היצירה, כשהוא מתאר את יחסיו עם הבריון הבית ספרי באופן המשנה לחלוטין את תפיסת הבריונות ואת תחושותיו של נער 'רגיל' הנופל קורבן לאלימות פיזית קשה:

"זה פשוט אדיר! קוסגרוב מכסח אותי. זאת אומרת, הוא מכניס לי כזאת מכה חזקה, עד שבסוף אני מוצא את עצמי על הגב כמו צב הפוך (רק בלי הרגליים הבועטות). […] אני שוכב על הקרקע ובוהה בשמים, השיער שלי מלא חצץ ממגרש החניה, ואני מרגיש כאילו סוף סוף הגעתי ליעד. סטיבי קוסגרוב הכניס לי אגרוף כאילו אני סתם ילד רגיל, נורמלי. הוא לא קרא לי צולע או נכה, או אומלל על גלגל. הוא פשוט דפק לי בומבה בבטן וצחק בהיסטריה כשנפלתי לאחור. הוא אפילו בעט בכיסא הגלגלים והעיף אותו הצידה כדי שאיראה דומה יותר ללוזר רגיל ששרוע על האספלט השחור" (עמ' 31-32).

השונוּת מיתר הנערים והחיים לצד משפחה חסרת חוש הומור שג'יימי חש מנוכר אליה, בעיר חדשה שאינה עיירת הולדתו, מזמנים עבור ג'יימי קשיים פיזיים ופסיכולוגיים, והוא מתמודד עמם באמצעות הומור. ההומור הופך את החיים מאפרוריים למלאי גוונים ואפשרויות, אולם בה בעת, הוא מהווה מסיכה ומאפשר לג'יימי להדחיק את עברו – הסיבה לשיתוקו ולהיפרדות מהוריו. אלו נחשפים רק בסופו של הרומן, כאשר ג'יימי לומד לבטוח מחדש בסובבים אותו ומסוגל לספר את סיפורו ולחזור אל מקומות שהיה שייך אליהם בעברו כנער בעל ביטחון עצמי שהצליח לגבור על לא מעט "שדים" פנימיים.

זהו רומן שמאפשר לבני נוער להתוודע לצורת קיום אחרת מזו המוכרת להם, של בני נוער משותקים, בני נוער המצויים בתהליכי שיקום, אולם הסוגיות שמעסיקות את ג'יימי הן גם אוניברסליות, ולמשל – חרדותיו החברתיות, החשש שמקנן בו טרם הופעותיו, הפחד לשוחח עם "הילדה הקולית" (שמתגלה כנערה רגישה וחכמה בניגוד לסטריאוטיפ של "מלכת הכיתה"), והתחושה כי הסובבים אותו אינם מבינים אותו וחולקים ערכים שונים משלו. ג'ימי צולח חלק ניכר מן המכשולים שנקרים על דרכו, ומלמד את קוראיו שיעור חשוב בתקווה.

ידוע כי מבקרים מסוימים נוטים לזלזל בחשיבותו של הסופר ג'יימס פטרסון, אולם 230 מיליון קוראים אינם טועים.  פטרסון הופך את הנושאים המורכבים ביותר בחיינו, לחוויית קריאה נדירה ביופייה וברגישותה ומזכיר לנו בספריו לתור אחר השמחה והאור גם כשנדמה שהם נעדרים מחיינו.

מומלץ ביותר לגילאי 10-16.