|
|
|
|
|
| מה ידעה מייזי |
|
|
|
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר: 1780 |
|
| |
"היא נחצתה לשניים, ואת החצאים חילקו ללא משוא פנים בין בעלי הדין. הם ייקחו אותה אליהם, על-פי תור, למשך שישה חודשים בכל פעם; היא תעשה חצי שנה במחיצתו של כל אחד מהם. היה זה צדק מוזר בעיני אלה שמצמצו עדיין באור העז שהפיץ בית הדין – אור אשר איש מן ההורים לא הוצג בו כמופת לנעורים ולתמימות."
קלאסיקה פורצת דרך שעסקה בתהליך גירושים עוד במאה ה-19: תיאור השבר המשפחתי מנקודת מבטה של ילדה צעירה, הקרועה בין שני הוריה המסוכסכים. הספר, שיצא לאור בשנת 1897, עורר עניין ספרותי ונחשב להישג חדשני הן משום הנושא בו עסק והן משום נקודת המבט דרכה הובא הסיפור. הרומן נוגע בנושא הטעון והמורכב מבלי לייפות את המציאות ומצליח לתאר אותה באופן ביקורתי, אירוני ובוטה. טלטלות הגירושים ותככי הנפרדים מתוארים דרך עיניה של הילדה, אשר גדלה ומתפתחת בצל פרידתם, ומשמשת כלי במשחק שאת כלליו היא לא לגמרי מבינה. זווית הסתכלותה על המלחמה בין ההורים שמתחוללת סביבה מספקת חומר למחשבה גם לקורא בן המאה ה-21.
מיומנותו של ג'יימס בנבכי נפש האדם ומורכבותה מתגלה ברומן במלוא עצמתה ועל אף הריחוק התקופתי מהקורא בן זמננו, משמרת את כוחו ותורמת לרלוונטיות שלו. התרגום החדש והקולח של קטיה בנוביץ' שיוצא לאור בשיתוף עם המפעל לתרגום יצירות מופת צולח את אתגרי השפה המרובדת והמתוחכמת של הרומן ומגיש אותו לקורא הישראלי בעברית עשירה ונגישה.
הנרי ג'יימס, מהסופרים החשובים של המאה ה-19, עסק ביצירותיו במורכבותה של הנפש האנושית וכתיבתו חושפת את מניעיה הנסתרים ביותר. כסופר אמריקני שחי באירופה, ג'יימס ידוע בעיקר בזכות הרומנים והסיפורים הקצרים העוסקים בקשרי הגומלין בין התרבות האמריקנית לזו האירופית, וכן בסוגיות חברתיות ופוליטיות כמו מעמד האישה.
|
| |
|
|
|
| |
|
|
|
| |
|
|
מה ידעה מייזי - הנרי ג'יימס
|
|
| מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 04/02/2017
כשאני קורא ספר אני מנסה להציב את עצמי בנעליו של הגיבור, גם אם הסיפור מתואר בגוף שלישי. אני מנסה לראות את הדברים ולחוות את הדברים כפי שהגיבור רואה אותם. בספר הזה התקשתי לעשות זאת, מצאתי את עצמי שוב ושוב עומד מהצד ובעיקר מתמלא רחמים וצער על הארועים שפוקדים את חייה של מייזי. ... המשך הביקורת
כשאני קורא ספר אני מנסה להציב את עצמי בנעליו של הגיבור, גם אם הסיפור מתואר בגוף שלישי. אני מנסה לראות את הדברים ולחוות את הדברים כפי שהגיבור רואה אותם. בספר הזה התקשתי לעשות זאת, מצאתי את עצמי שוב ושוב עומד מהצד ובעיקר מתמלא רחמים וצער על הארועים שפוקדים את חייה של מייזי.
מייזי בת השש היא תוצר נישואיהם של איידה וביל פראנג'. בני המעמד הגבוה, אין אזכורים לכיצד מייזי גודלה וטופלה עד גיל שש, אז עושה רושם שמייזי גודלה ללא אהבה. הוריה פשוט ממשיכים את אורח חייהם הנהנתני מבלי ליחס חשיבות לרגשותיה או רצונותיה של מייזי, כאשר הוריה של מייזי נפרדים, מייזי נתפסת על ידיהם כעול ולפיכך הטיפול בה וגידולה מופקד בידי אומנות, אחת מצד אביה והשנייה מצד אמה.כילדה בת שש שמשמשת ככלי משחק בידי הוריה מייזי מחפשת חום וחיבוק כמו כל ילד בגילה. אך ילדה בגילה אינה מצליחה להבין בתמימותה את מערכת היחסים ההרסנית של הוריה,לאחר שהוריה נפרדים מוצאת מייזי את עצמה נודדת בין בתיהם של הוריה אך הם נעדרים מחייה ובשני הבתים היא מטופלת ע"י אומנות העלמה אוברמור בביתו של אביה וגב' ויקס ביתה של אמה. המפגשים בין מייזי להוריה הם לרוב קצרים, טעונים, ציניים וחסרי סבלנות. לפיכך רוב הזמן היא נשארת בחברת האומנות שלה. שתי האומנות שונות זו מזו באופן משמעותי העלמה אוברמור היא צעירה נאה ומלאת חיים ולעומתה גב' ויקס היא אישה מבוגרת שבתה מתה והיא מוצאת נחמה בגידולה של מייזי.
במהרה מוצאים הוריה של מייזי בני זוג חדשים, אמה מתחתנת עם סר קלוד בעוד שאביה מתחתן עם העלמה אוברמור שהופכת מהאומנת שלה לאמה החורגת, שני הוריה החורגים של מייזי לוקחים על עצמם את עול חינוכה ולימודיה. אך שם לא מסתיימת העלילה הוריה של מייזי שעושה רושם שנאמנותם היא קצרת מועד, ממשיכים לנהל אורח חיים נהנתני ובזבזני ודמויות נוספות מופיעות ונעלמות בחייה. הארוע המשמעותי ביותר הוא שסר קלוד וגברת בילי (אוברמור לשעבר) מתאהבים, ושהוריה הביולוגים נעלמים כליל, חייה של מייזי נכנסים לסחרור, והיא בתמימותה מנסה להבין את מקומה ואת מקום הדמויות שבחייה, לבסוף מוצאת את עצמה מייזי במאין משפט שלמה שבו היא השופטת אך גם הקורבן שאת גורלו יש לחרוץ. היא צריכה להחליט עם מי היא תמשיך לחיות את חייה.
מסתבר באופן חד משמעי שגם ספר שנכתב ב1897 יכול להיות רלוונטי גם כיום, כתיבתו של ג'יימס היא עוצמתית,הוא יודע להביא את הקורא להזדהות מוחלטת עם דמותה של מייזי ,אני חשתי לכל אורך הקריאה רצון עז לצאת מעמדת הצופה מהצד ופשוט לתת לה חיבוק שלו היא כל כך זקוקה (ובסוף היא גם מקבלת).זה אינו ספר קל לקריאה הן מבחינת התוכן והן מבחינת השפה, אך הוא שווה את המאמץ. כתיבתו של ג'יימס מאופיינת בשפה גבוהה ואף הייתי מסתכן בכך שהוא כותב בשפה אריסטוקרטית מה שמוסיף לסיפור גוון קודר, למשל לדמויות שמעמדן גבוה יש תמיד תואר (סר,גב' הקפטן וכו') ולעיתים אין יודעים אפילו את שמם הפרטי, בעוד שהמשרתות נקראות בשמן הפרטי ומוצגות באור שלילי. לסיום,לרוב איני נוהג לכתוב על עבודתו של המתרגם, ולמרות שלא קראתי את הספר בשפת המקור או תרגומים אחרים שלו עושה רושם שקטיה בנוביץ' בהחלט עשתה עבודה ראויה לשמה, אני מעריך שעבודתה לא הייתה קלה אך היא הצליחה להעביר את רוח הדברים בתרגום.
תאריך הכנסה לאתר 09/12/2016
העלילה בשני משפטים: כשהוריה של מייזי מתגרשים, הם משחקים בה וברגשותיה.
לפני מספר שבועות, בפרשת לך לך, פגשנו את דמותו של אברהם אבינו (שבאמת היה, לטובת הקורא ליאור שליין). אחת מאגדות חז"ל, שנלמדת עוד בגן הילדים מספרת כיצד התחיל את האמונה בה'. הוא ראה את השמש זורחת והאמין שהיא האל,... המשך הביקורת
העלילה בשני משפטים: כשהוריה של מייזי מתגרשים, הם משחקים בה וברגשותיה.
לפני מספר שבועות, בפרשת לך לך, פגשנו את דמותו של אברהם אבינו (שבאמת היה, לטובת הקורא ליאור שליין). אחת מאגדות חז"ל, שנלמדת עוד בגן הילדים מספרת כיצד התחיל את האמונה בה'. הוא ראה את השמש זורחת והאמין שהיא האל, בה כל הכוחות, לאחר מכן, בערב, שעלה הירח, הוא היה משוכנע שהוא האל, כי הוא הוריד את השמש. רק לאחר שהשמש עלתה שוב הוא הבין שיש מישהו אחר ששולט בעולם הזה.
המדרש הזה עלה לי תוך כדי קריאת הספר, מכיון שמייזי היא בדיוק כזו. הילדה המסכנה נקרעת בין המניפולציות שמפעילים עליה ארבעת הוריה- שני הוריה הביולוגים, ושני הוריה החורגים, שהתחתנו עם הוריה לאחר גירושיהם. כולם משחקים בה למען עצמם בלבד, ובכל פעם מייזי שמשועת לאהבה מאמינה להורה התורן שמספר לה סיפור. אמנם התמימות שלה נשחקת לאורך הספר, ולאט לאט היא מפתחת מנגנונים שונים של הגנה, אך עדיין כל אחד שמגיע אליה מפתח אצלה מחדש רגשות, תקווה וציפיה.
הבחירה של ג'יימס לספר את הסיפור מבעד לעיניה היא מרתקת ועצובה כאחד. הבעיתיות שבה היא כמו שם הכותר- שאנחנו יודעים רק מה שמייזי יודעת, ולעתים זה לא הרבה, וזה מציק. בנוסף, הספר הוא לא לגמרי מעיניה, הוא מזכיר לעתים ספר עיוני,מכיון שהוא יותר דווח קר ונטול כל פניות. עניני ותו לא, והרבה פעמים יש משפטים כמו "את בוודאי מבינה ויודעת למה כך וכך" שזה לא תמיד ברור, וזה קצת מרגיז.
מצד שני, דווקא החידתיות המתאגרת הזו, לצד השפה הגבוהה עד מאוד של הספר. דווקא היא מוסיפה לספר, המאמץ הנדרש להכנס חזק לדמות, בעיקר מכיון שאין כאן שפיטה של הדמויות וג'יימס משאיר לקורא עצמו להחליט מי כאן טוב ומי כאן רע, מי באמת רוצה בטובתה ומי רוצה רק בטובת עצמו ורוצה לטפח את האגו שלו. כל אלה מעצימים את חווית הקריאה וההזדהות. בתקופה שבה נכתב הספר, סוף המאה ה19, הרבה דברים שמובנים לנו היום מאליהם, כמו רווחת הילד, לא היו ברורים, והאכזריות שבספר הזה כואבת לעתים. למעשה לא נדרש שום דבר מההורה, שום אחריות, שום מוסריות- רק להביא את הילד לעולם וזהו.
שורה תחתונה: ספר חשוב, קשה לעיכול, אבל חובה.
תאריך הכנסה לאתר 03/12/2016
בבית המשפט ,בצורה לא הגיונית מבלי להתחשב כלל בצרכי הילדה, הוחלט שבעקבות גירושי הוריה, היא תעבור מאחד לשני וחזרה מידי חצי שנה. "מייזי הייתה כדור נוצה קטן שהם הפריחו ביניהם בחבטות עזות ובלתי פוסקות." ילדה קטנה כבת שש ששימשה כדור פינג פונג התנגחותי ועברה מיד ליד ככלי... המשך הביקורת
בבית המשפט ,בצורה לא הגיונית מבלי להתחשב כלל בצרכי הילדה, הוחלט שבעקבות גירושי הוריה, היא תעבור מאחד לשני וחזרה מידי חצי שנה. "מייזי הייתה כדור נוצה קטן שהם הפריחו ביניהם בחבטות עזות ובלתי פוסקות." ילדה קטנה כבת שש ששימשה כדור פינג פונג התנגחותי ועברה מיד ליד ככלי משחק לפי צרכי השעה של כל אחד מההורים. וכשהמצב הסתבך והוריה נישאו כל אחד למישהו אחר ושוב נפרדו, עברה מייזי תדיר גם בין ההורים החורגים התורנים , כמו בכיסאות מוסיקליים . כל זאת בכדי לשמש ככיסוי של "מהוגנות" מוסרית כפי שנדרשה בעת ההיא במאה ה-19.
כשמייזי עברה בתורנות בין ההורים, היא גם החליפה את האומנת העכשווית התורנית ועברה לשנייה. זה היה לה יותר קשה מעזיבת ההורים והנרי ג'ימס מצליח להמחיש לנו את העקירה התקופתית בתיאור נפלא - בדימוי של עקירת שן כשהוא מתאר את הכאב הקודח ואת הרגשת העקירה .
דרך סיפורה מכמיר הלב של מייזי , ילדה קטנה וחכמה שכל הזמן עסוקה בבדיקה ובפרשנות טורדת של האירועים המשתנים סביבה ובניתוחם, כדי למצוא סוף סוף את הביטחון והאהבה שעד כה רעועים בחייה , נגלית לעיננו החברה הגבוהה בלונדון וגם העולם שסביבה והתנהלותו. אי האכפתיות וחוסר האמפטיה ביחס לאחר ובמיוחד לילדה קטנה, נהנתנות ובזבוז כספים מצד אחד לצרכי טיולים ושיט וקמצנות לשמה מצד שני כשצריך לתת למייזי לימודים , עולם של יהירות, אינטרסים, הבדלי מעמדות ויחס מכפיר למשרתים ולאומנות. זיוף רגשות והעמדת פנים , תאוות בצע וראוותנות.
כואב הלב על הילדה הזו. אז מה ידעה מייזי באמת? בחושיה חשפה את הקנוניות מבלי להבין ולרדת לעומק הדברים. ילדה כמוה חיפשה אהבה, תשומת לב והחזירה אהבה למי שהיה נדיב איתה אפילו לפרק זמן קצר. ביטחון לא היה לה. ביטחון במסגרת אוהבת ויציבה לאורך זמן. במשך הזמן פיתחה סוג של תחכום והתנהלה בין הגדולים כאילו ידעה יותר מידי והיא כאחת מהם , במיוחד כשכל אחד הלשין בפניה על האחר. כל האנשים סביבה הפעילו עליה מניפולציה והסיתו אותה אחד כנגד השני עד כדי כך שעם הזמן למדה להעמיד פני טיפשה כדי לא לספק להם אינפורמציה ודיווחים על האחרים אך לפעמים, בגלל ש "טיב היחסים תלוי אך ורק במה שהם יכולים להפיק מהם ", ניסתה מייזי לרכוש את ליבם דווקא בסיפורים. מבלבל לגבי ילדה קטנה.
ברור לנו שילדה קטנה לא מבינה פרטים רבים משיחות סביבתה כמו יחסים בינו לבינה . אך האינסטינקטים והבגרות טרם זמנה שפיתחה עקב האירועים , עוזרים לה בהעמדת הפנים תוך חיפושיה אחר האושר. "החיים היו מסדרון ארוך ארוך שלאורכו דלתות סגורות. היא למדה שמוטב לא לדפוק על הדלתות הללו...." ילדה קטנה שכל הזמן לומדת , שהחושים שלה רגישים לשינוי הסביבה.וכשהיא מתבגרת קצת יותר היא מצליחה להחליט מי טוב בשבילה ומי אוהב אותה באמת....
הנרי ג'ימס משתמש בטכניקת המספר הכול יודע ופונה אלינו הקוראים בגוף ראשון של המספר :" זה עתה רמזתי לראשון – להתעוררות במודעותה של הילדה למשהו שתיארה לעצמה, בתקווה רבה , כי הוא שלב חדש." אך בעיקר משתף אותנו בנעשה במוחה ומחשבותיה של דייזי בצורה פסיכולוגית , חכמה ומיומנת במורכבות נפש האדם , מנקודת מבטה בגוף שלישי. .
הנרי ג'ימס כתב ספר זה לפני כמאה ועשרים שנה ועדיין כל מה שכתב אקטואלי גם כיום ולכן לעולם יהיה זה ספר אלמותי.
סגנון הכתיבה מיוחד ,עשיר וקשה לקריאה. התרגום העברי הצריך הרבה עבודה והתמחות מרובה . לכן תשואות רמות למתרגמת קטיה בנוביץ שהשכילה אף היא לכתוב בשפה עשירה והצליחה לנתב בינות השפה והתחביר המסובך , המתוחכם והקשה. אני אוהבת את הכתיבה הזו אף שאינה קלה. היא מזכירה לי את כתיבתה של ג'יין אוסטן. חוש הומור ציני , שנון , נפלא וכתיבה בשימוש של דימויים. .משעשעת לעיתים אך גם נוקבת בביקורת חברתית.
קראתי בצעירותי את דיוקנה של גרת ואהבתי מאוד. מקווה שגם אותו יתרגמו שוב.
תאריך הכנסה לאתר 23/11/2016
מה ידעה מייזי ומה הבינה הילדה הקטנה בת השש? לא הרבה. היא לא מבינה את המניפולציות של עולם המבוגרים סביבה, עולם שמתמרן אותה כל אחד למטרות שלו.
היא לא מבינה שהיא כלי שרת בידי הוריה ולא רק בידיהם, כדי לנגח ולנקום אחד בשני.
מייזי הקטנה שחודרת ללב הקורא חיה... המשך הביקורת
מה ידעה מייזי ומה הבינה הילדה הקטנה בת השש? לא הרבה. היא לא מבינה את המניפולציות של עולם המבוגרים סביבה, עולם שמתמרן אותה כל אחד למטרות שלו.
היא לא מבינה שהיא כלי שרת בידי הוריה ולא רק בידיהם, כדי לנגח ולנקום אחד בשני.
מייזי הקטנה שחודרת ללב הקורא חיה במשפחה שאינה מתפקדת. הוריה ביל ואידה מזניחים אותה רגשית ופיזית, משפילים ומתנכרים לה. אי אפשר שלא לכעוס עליהם. מייזי אינה הולכת לשום מסגרת לימוד ובעצם מוגנת רק על ידי האומנת שלה מיס אוברמור היפה.
הוריה מתגרשים ובית המשפט קובע משמורת משותפת, כל חצי שנה לסרוגין תעבור הילדה מהורה אחד לשני. הוריה של מייזי נישאים לבני זוג חדשים האב מתחתן עם אוברמור שנקראת עכשיו גב' ביל , את רוב זמנו מבלה מחוץ לבית. גם לאם יש בן זוג חדש – סר קלוד וגב' ויקס תטפל במייזי בביתה של האם. המלחמות הפסיכולוגיות נמשכות.
ההורים נפרדים גם מבני זוגם החדשים ונוטשים את מייזי. סר קלוד שבאמת מחבב את מייזי לוקח אותה ואת גב' ויקס לצרפת ובהמשך כשגם גב' ביל תופעה תרדוף ותציק לו מייזי תצטרך לבחור עם מי להמשיך לחיות את חייה ואיפה? בצרפת או באנגליה.
הנרי ג'יימס מביא את הסיפור מנקודת המבט של מייזי , ילדה נאיבית , שחיה את סבך התככים והדרמות של הוריה, לא מסוגלת להבין את המתרחש סביבה את המציאות של איבה ותוקפנות . ללא פרוט כרונולוגי של זמנים ושנים הקורא מרגיש את ההתבגרות שלה, ובסופה של עלילה היא מסוגלת לעשות בחירה מוסרית ולהגיב תגובה רגשית בוגרת יותר.
הנרי ג'יימס לא שופט את מצפון הדמויות או את התנהגותן , גישתו אינה דידקטית ,מייזי עצמה אינה מסוגלת לשפוט את התנהגות המבוגרים שסביבה הקורא המתייחס כבוגר לטקסט , עוקב אחרי ההתפתחות המוסרית של מייזי דרך עיניו ודרך עיניה של הילדה דבר שיוצר מורכבות מעניינת.
כיום נושא של רווחת הילד ומחויבות ההורה , הבנה שחובה לספק סביבה יציבה ומטפחת היא מובנת מאליה. אבל בזמנו (1897) באנגליה הויקטוריאנית לא זכה נושא רווחת הילד למקום רב אם בכלל. והרומן החשוב הזה נחשב פורץ דרך.
במלאות 100 שנה למותו של ג'יימס רואה אור תרגום חדש שנעשה על יד קטיה בנוביץ' והיצירה נשארת רלוונטית מתמיד.
סגנון הכתיבה מורכב, שפה תחבירית מאתגרת . אבל ככל שהעלילה מתקדמת ומייזי מתבגרת קל יותר להבין וליהנות מהסגנון, כשחלקו האחרון של הספר נפלא.
האם מובן מאליו שהורה יאהב את ילדו? האם התנהגות הורית חסרת כל מניעים אנוכיים?
ובכלל צריך לדעת למי להיוולד . גם אלה מחשבות שליוו אותי בתום הקריאה.
יצירת מופת של סופר גדול .
תאריך הכנסה לאתר 22/11/2016
כנראה שיש דברים שלא ישתנו לעולם.
מה שהיה רלוונטי לפני מאה שנה רלוונטי גם להיום.
נושא הגירושין הוא נושא כואב לא משנה באיזו תקופה מדובר, אבל מה שכואב יותר זו הסיטואציה בה הילדים נמצאים באמצע ונאלצים להתמודד עם צעקות מריבות והשמצות ולא תמיד יש ביכולתם להכיל סיטואציות מורכבות כל כך מה... המשך הביקורת
כנראה שיש דברים שלא ישתנו לעולם.
מה שהיה רלוונטי לפני מאה שנה רלוונטי גם להיום.
נושא הגירושין הוא נושא כואב לא משנה באיזו תקופה מדובר, אבל מה שכואב יותר זו הסיטואציה בה הילדים נמצאים באמצע ונאלצים להתמודד עם צעקות מריבות והשמצות ולא תמיד יש ביכולתם להכיל סיטואציות מורכבות כל כך מה שגורם להרבה מועקות נפשיות בהמשך דרכם.
הנרי ג'יימס לא מרחם עלינו ומציג את הסיפור של גירושין כואבים וילדים שנמצאים באמצע בצורה הכי כואבת והכי עוצמתית.
בני הזוג פראנג' מתגרשים גירושים מלאי שנאה וכעס כאשר ילדתם הקטנה בת השש מייזי נמצאת באמצע.
הזוג לשעבר הופך את מייזי הקטנה ככלי משחק לריבים ולכעסים שלהם, חייה משתנים והיא נאלצת לגור תקופת זמן בבית אביה ותקופת זמן בבית אימה וכך חייה מתנהלים.
היא הופכת להיות כלי עבורם להעברת מסרי שטנה אחד כלפי השני.
הנרי ג'יימס מפליא לתאר את הסיפור דרך עיני המספר שחווה את מה שעובר על מייזי הקטנה.
סגנון הכתיבה הזה של ג'יימס מכניס את הקורא לסיפור ומחבר אותנו מאוד לרגשות.
קשה שלא לכעוס על הוריה של מייזי ועל הדרך המכוערת והאנוכית בה הם מתנהלים והריסת חייה של מייזי.
מייזי נאלצת לעבור תהליך התבגרות מזורז כדי להתמודד עם הסיטואציה המורכבת והקשה הזו.
אני רואה בספר זה גם תהליך התבגרות של ילדה שנובע מתוך סיטואציה שבה אין לה ברירה אלא להתבגר ולקבל החלטות לגבי עתידה וגורלה.
כתיבתו של ג'יימס לא קלה לקריאה.
אבל הסיפור כל כך מרתק וחשוב שכדאי מאוד להתמודד איתו ולקרוא אותו.
מייזי היא גיבורה אמיתית בעיני.
כילד שעבר בעצמו תקופה קשה ונאלץ לעבור תהליך התבגרות מזורז אמנם לא ממקום של גירושין אלא מסיטואציה מורכבת אחרת אני יכול להזדהות עם המצב הזה שבגיל כה צעיר אנחנו צריכים להתמודד עם מה שהחיים מציבים לנו במקום להנות מהילדות.
ספר נהדר וחשוב של סופר נהדר.
עוד בחירה מוצלחת ונהדרת של ההוצאה שאני כל כך אוהב "תמיר/סנדיק"
חשוב מאוד לקרוא ולמעשה הייתי נותן את הספר הזה כספר חובה לכל זוג שחושב על אפשרות של פירוק המשפחה ושיבין את ההשלכות של הפירוק על ילדים קטנים.
כדאי מאוד לקרוא.
תאריך הכנסה לאתר 16/11/2016
במקביל לקריאת יצירת המופת הזאת, שכתב הנרי ג'יימס ב1897, בראשית תנופת הכתיבה שהעניקה לו את הכינוי "המאסטר", קראתי גם אסופת מאמרים מאת פרופסור שמעון זנדבנק.
באחד המאמרים מספר זנדבנק על שגיאה שעשה בקריאת שיר עברי מהמאה ה13, כי קרא אותו כאילו הוא נכתב בעברית מודרנית, ואיך השגיאה הזאת... המשך הביקורת
במקביל לקריאת יצירת המופת הזאת, שכתב הנרי ג'יימס ב1897, בראשית תנופת הכתיבה שהעניקה לו את הכינוי "המאסטר", קראתי גם אסופת מאמרים מאת פרופסור שמעון זנדבנק.
באחד המאמרים מספר זנדבנק על שגיאה שעשה בקריאת שיר עברי מהמאה ה13, כי קרא אותו כאילו הוא נכתב בעברית מודרנית, ואיך השגיאה הזאת העניקה לשיר מעין רובד נוסף שקסם לו כקורא, והוא העדיף לדבוק בשגיאתו, גם כשידע שהיא שגיאה.
טקסט קצר זה של זנדבנק מיטיב לתאר את תחושותיי לגבי "מה ידעה מייזי", ספר שנכתב לפני 119 שנה, והוא רלוונטי, איכשהו, לזמננו אף יותר משהוא רלוונטי לזמנו, לא רק בגלל הנושא שלו, אלא גם בגלל שמשהו בזווית הראייה התמימה שממנה מוצג הסיפור מעלה תובנות אופייניות למאה ה21.
ייתכן שזו הקריאה האנכרוניסטית שלי, אבל יכול בהחלט להיות שג'יימס, כדרכם של גאונים, היטיב לראות רחוק משאר בני זמנו.
מה ידעה מייזי הוא תיאור של תוצאותיה של פרידה מכוערת בסוף נישואים בעייתיים. בני הזוג פראנג', יפים ומלאי שנאה הדדית, מתגרשים, והם הופכים את ביתם בת ה6, מייזי, לפיון במשחק הנקמה הבלתי פוסק שלהם. בצו בית המשפט זמנה של הילדה מתחלק בין הוריה: חצי שנה לזה ולאחר מכן חצי שנה לזו, וחוזר חלילה.
זו נקודת המוצא של הרומן. סיפור השנים שיבואו לאחר מכן, שיביאו על מייזי המסכנה שלל אומללויות, שהיא תתקשה להבין אפילו, מובא דרך עיניה התמימות. סיפור תחלופת המטפלות שלה, הפיכתה לבלדרית של הודעות נאצה בין הוריה, ההזנחה שהיא חווה, ראשית מאמה, לאחר מכן מאביה, האופן שבו הם משכללים את השימוש במייזי כאמצעי התעללות בבן/בת הזוג לשעבר, הכל מועבר דרך עיניה התמימות, מלאות האהבה חסרת ההגיון להוריה, של מייזי.
התוצאה היא שהקורא הופך לשותף מלא לתחושת הבלבול של גיבורת הסיפור. חלקים גדולים מהסיפור, כולל הסוף המהמם שלו, הם חידה למייזי ולכן חידה לקורא. זה הופך את הספר למורכב לקריאה, ולעתים מבלבל, אך זוהי לא מגרעתו, אלא מעלתו הגדולה ביותר.
מה ידעה מייזי הוא ספר אכזרי מאוד, כל כך אכזרי, שבצאתו לאור מבקרים האשימו אותו בצרפתיות (הספרות הצרפתית באופן מסורתי רוויית אכזריות), הוא אכזרי לא בגלל שיש בו דם ואלימות, אין בו כאלה כלל, אלא בגלל שלחוות הזנחה של ילדה בת 6, להיות שותף לעולמה כשהוריה לועגים לה, פוגעים בה ונוטשים אותה, זו חוויה רגשית שמועכת את הנפש. ופה, הקורא נאלץ להיות הכפיל של מייזי, בזמן שהוא אולי מסוגל להבין טוב יותר ממנה את עולמה, אך ממש כמוה הוא לא יוכל להיות בטוח אף פעם במתרחש סביבו.
זה ספרו החמישי של הנרי ג'יימס שאני קורא, ובכל ספר אני נפעם מחדש. גאון היה האיש, ותמוה שהוא לא רכש לו קהל קוראים קנאי גם במחוזותינו.
כולי תקווה שמה ידעה מייזי יסמן את תחילתה של מגמה כזאת
תאריך הכנסה לאתר 12/11/2016
"מה ידעה מייזי" נפתח בסערה. על פני חמישה עמודי המבוא, הנרי ג'יימס חובט בביל ובאיידה, הוריה של מייזי, שבשנאתם ההדדית שכחו אחריות הורית מהי. הוא מביע שאט נפש מן החברה בה הם חיים, משטחיותה ומן הוולגריות שלה. הוא חש חמת זעם מול הנסיבות המצטברות שהביאו להחלטה שערוריתית של בית המשפט, שדן בגירושי הזוג... המשך הביקורת
"מה ידעה מייזי" נפתח בסערה. על פני חמישה עמודי המבוא, הנרי ג'יימס חובט בביל ובאיידה, הוריה של מייזי, שבשנאתם ההדדית שכחו אחריות הורית מהי. הוא מביע שאט נפש מן החברה בה הם חיים, משטחיותה ומן הוולגריות שלה. הוא חש חמת זעם מול הנסיבות המצטברות שהביאו להחלטה שערוריתית של בית המשפט, שדן בגירושי הזוג, ולפיה יחלקו ביניהם את הילדה – חצי שנה אצל האב, חצי שנה אצל האם.
לצופה מן הצד היה ברור שהקשר היחיד בינה לבין הוריה טמון בעובדה המצערת שלא היתה אלא כלי קיבול למרירות, ספל פורצלן קטן ועמוק שניתן לערבב בו חומצות צורבות.
בניגוד למבוא, המסופר מנקודת מבטו של הסופר, הספר כולו – כמוצהר בשמו – מתרכז רק במה שמייזי יודעת. הסופר, בכשרון עילאי, מספר על קורותיה של הילדה דרך עיניו שלו הצופות בארועים דרך עיניה של הילדה, והתוצאה היא שילוב של ילדותיות תמימה ומבולבלת עם פכחון בוגר. לאורך כל הספר הוא מקפיד לספר רק על מה שמתרחש בסביבתה של מייזי, ועל מה שהיא מצליחה להבין מתוך המהומה האופפת אותה. לכן לוח הזמנים בספר אינו ברור – מייזי היא בת שש בתחילת הספר, ובשל העדר שגרה וסדר בחייה אי אפשר להבין כמה שנים חלפו עד לסיומו. ומאותה סיבה מניעיהם של המבוגרים שסביבה אינם מפוענחים – וגם אינם נשפטים על ידי המספר – אלא נותרים בערפל מסוים, ברמת ההבנה שמייזי מסוגלת לה. השילוב בין תבונתה של מייזי, המוגבלת בשל גילה ובשל חוסר נסיונה, ועסוקה בהתבוננות בסביבתה, ובין תבונתו המקיפה יותר של הסופר, המתבונן בעיקר במייזי, יוצר ספר חכם ומעמיק.
בפתח הספר המבוגרים הדומיננטיים בחייה של מייזי הם הוריה. על מקומה במערכת היחסים ביניהם ניתן להתרשם מן הקטע הבא, המתרחש ביום בו מסתיימת תקופת מגוריה עם אביה, והיא עוברת לרשות אמה:
או-אז חשף את שיניו עוד יותר מהרגיל לעבר מייזי בעודו מחבק אותה, וחזר על המלים שהמטפלת שלה גערה בו בגינן. מייזי לא היתה מודעת באותו הרגע למלוא משמעותן, בשל תמהונה על חוסר הכבוד הפתאומי שנהגה מודל ועל פניה הסמוקים; אך היא הצליחה לשחזר אותן כעבור חמש דקות בכרכרה, כאשר אמה, כולה נשיקות, סרטים, עיניים, זרועות, צלילים משונים וריחות מתוקים, אמרה לה: "ואביך הבהמי, מלאך יקר שלי, העביר מסר כלשהו לאמך האוהבת?" או-אז מצאה, למרות הכל, את המלים שאמר אביה הבהמי באוזניה הקטנות המשתוממות, ומשם עברו, לבקשת אמה, בקולה הצלול הצווחני, ישירות אל שפתיה הקטנות התמימות. "הוא אמר לי להגיד לך," דיווחה בנאמנות, "שאת חזירה מרושעת וגועלית!"
בהמשך מצטרפים לעלילה מבוגרים נוספים. בכל אחד מן הבתים מלווה אותה אומנת אחרת, והאומנות השונות נסחפות גם הן לתוך מאבקי ההורים, שאינם מסוגלים להרפות משנאתם גם לאחר הפירוד החוקי. המצב הופך מורכב עוד יותר כשאיידה וביל נישאים, ומייזי "זוכה" כעת בארבעה הורים, שאת התנהלותם קשה להבין. לפעמים הם אוהבים, לפעמים מתנכרים, וכולם מוצאים בה בשלב זה או אחר אוזן לתלונותיהם ההדדיות, או משתמשים בה כקלף מיקוח ביחסים המורכבים שביניהם. מלבד שאט הנפש שהקורא חש כלפי כולם, קשה בעצם לקבוע עמדה באשר ליחס אחדים מהם כלפי הילדה. מייזי מיטלטלת בין אהבה ותקווה ואכזבה, והקורא מיטלטל איתה. אפילו האומנת הותיקה ביותר שלה, לכאורה הדמות היציבה ביותר בחייה, נוטה לשתף אותה ביותר מכפי שיש ביכולתה לשאת:
"הרי את כבר יודעת הכל, נכון, יקירה?" ו"אני לא יכולה לדרדר את מצבך יותר מכפי שהוא מדורדר ממילא, נכון, יקירה?" אלה היו הביטויים שבהם הצדיקה הגברת הטובה בעיני עצמה ובעיני חניכתה את פטפטנותה המלבבת.
הספר, מטבע הדברים, עצוב, למרות האירוניה הלגלגנית שהסופר נוקט לעתים. בעיני הקטעים קורעי הלב ביותר הם אלה שבהם מייזי, למרות האכזבות החוזרות ונשנות מהוריה הביולוגים – האב הנעדר והאם המתנכרת, ולמרות הדמויות האחרות המפצות לכאורה על אכזבות אלה, מתרגשת עד דמעות כשאדם זר מדבר בשבחם של הוריה:
בסיכומו של דבר היו אלה הדברים האדיבים האמיתיים הראשונים ששמעה אי-פעם על כבוד הליידי, ושלמגעם גאה בתוכה משהו מוזר ועמוק וחומל.
[…]
"מייזי יקירתי, אמך היא מלאך!"
היה זה שיקוי מרפא שלא ייאמן כמעט – הוא ריכך את רושמם של סכנה וכאב. היא שקעה בכסאה; היא הליטה את פניה בידיה. "הו, אמא, אמא, אמא!" מיררה בבכי […] "תגיד שאתה אוהב אותה, מר קפטן; תגיד את זה, תגיד!" הפצירה בו.
מייזי היא דמות מתפתחת. משתקנית פסיבית וסופגת היא הופכת במידה מוגבלת למפעילה. היא רוכשת את העוז להתווכח, את היכולת לבכות. לקראת סיומו של הספר היא מצליחה להתבונן באחר ולראות מעבר לחיצוניות, היא מזהה שקר, מבחינה בחולשות. אם בתחילת הארועים היתה בה אמונה ילדותית במבוגרים ממנה – אף שחלקים מילדותה של מייזי אבדו לבלי שוב, היא ניחנה בהעדפה הילדותית להבטחות מפורשות – עם ההתבגרות באה ההכרה אודות מקומה האמיתי בחייהם – היא התעמקה במחשבה שמא היא משחקת תפקיד של ניצב במשחק חילופי תפקידים אלים. לא ברור עד כמה תהיה מסוגלת בשלב זה לקבוע את מהלך חייה, אך ניתנת לה אפשרות מצומצמת לבחור בעצמה.
למרות היותו של הספר מעוגן בחברה של שלהי המאה התשע-עשרה, הסיפור הוא על זמני. אמנם גירושים נפוצים היום הרבה יותר, ושערוריתיים הרבה פחות, משהיו אז, אך ילדים המשמשים ככלי משחק בידי הורים עוינים היו ועודם. הנרי ג'יימס לוקח אותנו למסע בחייה השבורים של ילדה שעולמה מתפרק ומורכב ומתפרק שוב ושוב, ומצליח בכתיבה מורכבת ומעמיקה, המחייבת תשומת לב וקריאה איטית, לתאר את שעובר עליה.
מומלץ מאוד
תמונות:
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|
