הכתיבה של אשכר ארבליך-בריפמן, ששמה נשמע כאילו נלקח מאוסף השמות שהיא מעניקה לגיבוריה, קולחת ומעודדת תחושה נעימה אצל הקוראים הצעירים שלה ובתוך כך תורמת להנאה מסיפור העלילה. לכך מתווספת כמו גם גישה הומוריסטית ושפה שנעה בין שפה קצת מסתחבקת ולבין שפה יותר גבוהה באיזה שהוא אופן שאינו צורם יותר מדי. אין בספר תכנים שגורמים לקוראיו להעלאת סף החרדה, גם אם סף החרדה של ילדים ובני נוער ממילא הוא כנראה גבוה מאד בימים טרופים אלה של ספרות אימה וגם של מציאות שיש בה אימה וכבר בכך יש רבותא.
אז יש עלילה חביבה, יש היבטים חינוכיים, ויש דמויות חמודות ויש גם שמות מקום, מושגים ושמות גיבורים בין אם הם אנושיים ובין אם הם לא, הלקוחים מהעולם האנגלו סקסי ואין להם דבר וחצי דבר עם עולם המושגים העברי והישראלי, למרות שמדובר בסופרת ישראלית דוברת וכותבת עברית, עבור ילדים ומתבגרים ישראליים דוברי עברית.
כבר דובר לא במעט כיצד לא העברית ולא הישראליות משמשות מאז "ימי התנ"ך האבודים" כר נרחב דיו לפנטזיה ולדמיון גם לא לספרות בדיונית מכל סוג ומה אמור סופר ישראלי לעשות אם ברצונו לכתוב ספרות בז'אנרים הללו? כנראה שאין לו ברירה והוא שואל מונחים ושמות מספרות פנטזיה מארצות הניכר, כפי שמחברת ספר זה כתבה. ובכל זאת בתור משאלת לב, היה משמח ומרחיב לב ואולי גם דעת, לו היתה מוצאת פתרון אחר ונדמה בכל זאת שאפשר, עם קצת דמיון כמובן... וזוהי השלכת כפפה לסופר הבא או לסופרת עצמה, אולי היא או מישהו אחר ירים את הכפפה.
בכל זאת, יש גם פה ושם שם עברי למהדרין כמו "סירחופלץ" ולא ברור האם הכוונה בחלק השם השני, למילה מפלצת או לפעילות פיזית שאין זה המקום הראוי לנקוט בשמה. באופן אישי, שם זה גם כן מעורר בי קצת אי נעימות, אבל ספק רב אם זו תהא תגובתה של קוראת צעירה (נאמר היכן שהוא שרוב קהל קוראי סדרת ספרים זו אליה משתייך ספר זה הן בנות). וישנו יצור נוסף שמכונה בשם עברי טהור: "גמל-מסוק" וכך נוצר בליל של שמות שרובם הם המצאה על תקן אנגלו סקסי ושר הטבעות וכולי וחלקם עברי על תקן של שום דבר מוכר. ועוד להוסיף על הבליל, יש שמות של יצורים חביבים וחביבים פחות כמיטב דמיונה של המחברת שחלקם "לועזית מומצאת" וחלקן עברי טהור, כמו למשל "ספונטניני תרד".
בסוף הספר יש מדריך ליצורי הספר, שעל מנת להיטיב וליהנות מקריאה בו, מוטב לקורא הצעיר לקפוץ אל עמודי הספר האחרונים היכן שהוא ממוקם. להציץ בו ולנסות להטמיע את שמות היצורים המאכלסים את הספר על מנת להבין "מיהו מי", כי בויקיפדיה לא ימצא משוב לשאלה זו. ואילו בתחילת הספר, מופיעה מפה גיאוגרפית מצויירת של עולמם של היצורים המשונים, במיטב המסורת הטולקיניאנית וספרות פנטזיה שקדמה לה.
מה שמנחם הוא ומשאיר את הקוראות והקוראים עם הרגליים על האדמה, אולי כמו בספרי בידיון ופנטזיה רבים אחרים, פנטזיה ובדיון או לא, הסדר הטוב נשמר, ויש מסגרת משפחתית הדוקה גם אצל יצורים כגון הטרוידים וגם אצל הדרקונים יש לפחות אמא, ויש ילד ואולי גם אבא ודרקונים, ממש כמו העופות, לא באים משום מקום, אלא מגיחים מהביצה שאמא דרקון הטילה, גם אם היא הלכה לה לאיבוד, אבל אם לא היתה הביצה הולכת לאיבוד, לא היתה יכולה המחברת לכתוב את הסיפור החביב ואפילו המתוק וכל השאר כנראה חשוב פחות.
