מה הייתם עושים אם הייתה מתייצבת מולכם נערה עם כנפיים? אני הייתי מתעלפת קרוב לוודאי, אבל אני לא דוגמה. המשפט שלעיל אינו ספויילר, כי הספר פותח בתיאור מפתיע של נערה שיודעת לעוף.
כשהרוח נושבת הוא ספר מדע בדיוני. לא מן הסוג העוסק במסע בין כוכבים, או בהמצאות הייטקיות מן הז'אנר המטריקסי, אלא ביולוגיה מפונטזת והזוייה מן הסוג המעורר אימה ובחילה.
בהקדמה לספרו, פטרסון מגבה את עצמו בעזרתם של עשרות רופאים ומדענים יודעי סוד, שיעצו, עזרו וכיוונו אותו ביצירת הספר המונומנטלי הזה.
יכול להיות, שבעוד עשרים שנה או פחות, קבוצת מדענים מטורפת תייצר שיבוטים על ידי שליטה מוחלטת בגנום האנושי ובגנום של החיות. בינתיים, אני מקווה, זה לא קרה, או בכל אופן, אף נערה מכונפת ויפהפיה לא נמלטה ממעבדה מזוויעה כזאת. לכן אני מרשה לעצמי לטמון את ראשי בחול (בפאראפרזה על בת יענה) ולהאמין שגם אם אי שם, מתרקם קשר כלל עולמי להפעלת קו ייצור של יצורים שחציים חיה חציים אדם, עדיין לא מנפיקים את הסחורה על בסיס קבוע.

טוב, קל להתבדח על הספר, אבל הייתי אומרת שההומור שאני מפגינה במקרה זה, מחפה על תחושת הגועל והדחייה שתקפה אותי במהלך הקריאה.
הסופר יצר כמה יצירי כילאיים יפי תואר ומראה, אבל אינו מסתיר מאיתנו את כל היצורים המזוויעים, שמעבדה מסוג זה עלולה לייצר עד שהתהליך יושלם, כל התוצרת סוג בית וגימל מתוארת בדקדקנות יתירה.
הגיבורים של הספר, פרני, הווטרינרית רבת הפעלים וקיט, סוכן האף.בי.איי. רב המעללים, מתאהבים כמובן מיד במוטציות המפחידות הללו ומפתחים כלפיהם יחס אמהי ואבהי בהתאמה. הם גם מתאהבים זה בזה, שהלוא פרני ירוקת העיניים היא יפהפיה, קיט כחול העיניים הוא יפהפה ומקס המעופפת, יותר יפה מכולם. נראה שפרני וקיט מקנאים קמעה ביכולת של מקס לעוף ובכנפי הכסף המרהיבות שלה. אם מישהו היה שואל אותי, אני מסתפקת בהליכה בקצב של 6 קמ"ש ובזרועות תקינות ללא נוצות כלל וכלל.
הספר גם כתוב בצבעי שחור ולבן, אין אפורים, אין דרגות ביניים. הטובים הם נפלאים, הרעים הם מפלצות, הדמעות רותחות, הקור מקפיא, האש משתוללת, השמיים כחולים ובהירים, הילדים יפהפיים, הסופרלטיביים זרועים על כל צעד ושעל והאנדרסטיימנט התנדף מזמן.
אני מודה ומתוודה שלא החזקתי מעמד עד סוף הספר. קראתי את העמודים האחרונים רק כדי להיות בטוחה שכולם חיים באושר ובשלווה עד עצם היום הזה.
אני חייבת לומר שכל הזיוף של הפוצי-מוצי מגיע בפרק האחרון לשיאו, כשההורים הביולוגים נפגשים עם ילדי המוטציות שלהם, פורשים את זרועותיהם ללא תחושת גועל ודחייה, ממש הורים מהשמיים (בפאראפרזה על בעלי הכנף, כמובן). תראו לי הורה נורמלי, שמגלה שעוברו הושתל ברחם אחרי עירבוב של די.אנ.איי של ציפור ובנאדם, שגרם ללידה של ילד, שלא רק עף, אלא הוא יצור מעבדה מציצית ראשו ועד בוהן רגלו, שיחבק באהבה עצומה את היצור הזה, בלי לתהות כמה גנים הוריים-אנושיים יש בו, אם בכלל.
הפרק הזה הוא פסגת הזיוף האמריקני, קיץ' מקוצ'קץ', שמתחיל רע ומסתיים גרוע.