אלפי רומנים ומאות ספרי מתח, לא הצליחו להשכיח ממני את רומן המתח המופתי שקראתי פעמיים בעבר. הקריאה השלישית, הנוכחית, היא ההוכחה הנחרצת מבחינתי, לאיכותו הבלתי מעורערת.

כבר כשאני לוקחת אותו בידי, כריכה קשה, דפים עבים, תרגום איכותי של אביטל ענבר, אני שואלת את עצמי אם יאשש את דעתי עליו או יאכזב אותי. כל כל הרבה יצירות מאכזבות בקריאה או בצפייה חוזרת. עברו תקופות חיים שלמות מאז קריאת הספר בפעם האחרונה, התבגרתי, ראיתי, שמעתי, במדפי הספרים שבמוחי מאוחסנים כך כך הרבה ספרים חדשים, מיליוני אותיות מתרוצצות במוחי, והקריאה הנוכחית עוררה בי חששות. יצדיק הספר את זכרונותי הטובים? או לא.

והוא מצדיק. ועוד איך. למרות דפיו המצהיבים הוא אפילו לא התיישן. כאילו נכתב היום. רענן, מבריק, נפלא, ייחודי, חכם, עצוב עד דמעות, מרגש, מלא הומור. בקיצור, יצירה משובחת במיוחד.

סבסטיאן ז'אפריסו הוא מגדולי סופרי המתח של צרפת ואת ספרו כתב ב-1976.

זהו סיפור פוליפוני, רב קולי, המסופר מבעד לעיניהם של גיבורי הספר. אל כפר קטן ופוריטני בצרפת מגיעה צעירה פרובוקטיבית ויפהפיה עם אמה ואביה הנכה. את בעלה היא בוחרת מבין גברברי הכפר מתוך כוונה ייחודית, שאין לה כל קשר לאהבה. בחצר ביתו של הצעיר, פלורימון, מונחת תיבת נגינה ישנה וחבוטה שמקרה שארע בה עשרים שנה קודם לכן, עורר את הדרמה הזאת.

אליאן, גיבורת הספר, מכנה עצמה "היא", או "אל" (קיצור של אליאן ובצרפתית גם המילה "היא"). התרגום הדו-משמעי יש לו הסבר פסיכולוגי בכל הנוגע לדמותה המורכבת, רבת-הרבדים והמסוכסכת עם עצמה. לכאורה בחורה זולה, קלת דעת, כזו שיש רשימת תוארים ארוכה למדי כדי לתאר את הטיפוס. ולמעשה, ילדה חסרת הגנה, שסועה, מוכת גורל ושרוייה בעולמות הזויים משלה.

במהלך הקיץ, מן היום שבו הכיר אותה פלורימון, הוא פן-פון, הפתי, האומלל, הנאמן והמקסים בדרכו, ועד היום ההוא באוגוסט שבו איבד אותה, מוליך אותנו סבסטיאן ז'אפריסו בדרך פתלתלה, מוכת חום וזיעה, בין העבר הרחוק הנורא להווה, שבו אנחנו יודעים כי יקרה משהו נורא ממש בקרוב, ובטננו מתהפכת. אנחנו לומדים לאהוב את יושבי הכפר, אנשים פשוטים, אבל מרתקים בדרכם. אמו חמורת הסבר של פלורימון, הנאלצת להתמודד עם הצעירה קלת הדעת המתנחלת בביתה. הדודה החירשת קואניטה ואמה האוסטרית של אליאן, המכונה אווה בראון, השפעתה המאוחרת של מלחמת העולם השניה.

מכיוון שהספר נכתב בגוף ראשון, או ליתר דיוק, בגופות ראשונים, הרי שכל גיבור מוסר את הסיפור מנקודת ראותו.
ולא ראשומון נוצר כאן, אלא סיפור שכל חפירה בו חושפת הקשרים חדשים.

אליאן, בעלת הקול האותנטי מבין הקולות מרתקת דווקא משום הדיסוננס שבין הילדותיות המעוררת חמלה שלה, לבין התחבולות המורכבות, רבות הפנים והמפתיעות שלה. לפעמים היא מדברת בשפה גבוהה, ולפעמים בשפה מתיילדת. אבל מה שקסום בדיבורה הוא ההומור הייחודי, המסוגנן, עם מטבעות הלשון המקוריות שמקנות לה שפה מיוחדת משלה.

קראתי את כל הסופרלטיבים שעל הכריכה. אף אחד מהם אינו מיותר. אין בהם שום הגזמה. קיץ קטלני הוא אחד מן הרומנים הנפלאים שקראתי בחיי. הוא אחד מספרי המתח המקוריים ביותר שנכתבו אי אי פעם.

אני מתארת לעצמי שרבים מכם קראו את הספר בעבר. והרי זו המלצתי הצנועה: קיראו אותו שוב. קריאה חוזרת איננה מיותרת לספר נשכח. במהלך הקריאה עלו בי זיכרונות על האופן שבו תיארתי את המאורעות בפעם הקודמת. והנה זה פלא, כל קריאה בוראת דימיונות חדשים, המאורעות נראים אחרת, הגיבורים מצטיירים אחרת, ובעצם, סיפור מחודש.