"סבא אהרון קרא לו 'סליודקה' וסיפר עליו סיפור: בחנות שהיתה למשפחתו 'שמו', כך אמר, במקרוב שבאוקראינה, 'מכרנו מוצרים לגוף, מוצרים לנשמה ומוצרים שבאמצע', וכששאלתי אותו למה הוא מתכוון, הסביר: 'מוצרים לגוף היו גרזנים, מעדרים ומגפיים לאיכרים האוקראינים, ומוצרים לנשמה היו טליתות, תפילין וסידורי תפילה ליהודים.' ואז השתתק ונעץ בי מבט כדי שאשאל מהם מוצרים שבאמצע. 'סבא,' שאלתי, 'ומה זה מוצרים שבאמצע?' 'באמצע,' הוא גיחך, 'זה סליודקה, דג מלוח. הוא גם לגוף וגם לנשמה'." (עמוד 115)

הספר "הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו מתאר: "סיפור מצחיק ומעציב, אמיתי אך לא ייאמן, שתחילתו ריב אחים ואחריתו ליל אהבים, שהתרחש באוקראינה ובפלשתינה בארצות הברית ובישראל, על שואב-האבק של סבתא שלי ומעט גם עליה עצמה." כמאמר גב הספר (שאמי נוהגת לקרוא לו "האחורה של הספר") הספר נפתח במשפט: "הדבר היה ככה: לפני כמה שנים, ביום קיץ חם, קמתי מתנומה נעימה של אחר-הצהריים, הכנתי לי כוס קפה, ובעודי לוגם הבחנתי שהכל מסתכלים בי במבט משונה ומתאפקים שלא לצחוק. כשגחנתי לנעול את סנדלי התגלתה לי הסיבה: ציפורני אצבעות רגלי, כל העשר, היו צבועות בלק אדום ומבהיק." (עמוד 7) מכאן נפתחת שרשרת אירועים ממנה מורכב הסיפור, וכדרכו של שלו הוא נע בו קדימה ואחורה בציר הזמן. שם הספר, כך מוסבר בתחילת הסיפור, נובע מכך שסבתו, טוניה בן-ברק, השתמשה בביטוי הנ"ל כדרך קבע. מתי? "המילים 'הדבר היה ככה' היו הפתיחה הקבועה שלה לכל סיפור שסיפרה. היא ביטאה אותן במבטא הרוסי החזק שלה, עם הריש שקצה הלשון מטרטר על החך. גם ילדיה - אמי, אחיה ואחותה - אמרו "הדבר היה ככה" באותם מבטא וריש, כשהתחילו סיפור, ולא רק הם. עד היום אנחנו משתמשים בפתיחה הזאת ובמבטא הזה כדי לומר - זאת האמת. מה שאספר מיד הוא בדיוק מה שקרה." (עמוד 16). 

מאיר שלו, "בן איכרים מנהלל" על-פי אמו, מתאר בספר את משפחתה של אמו, משפחת בן-ברק מנהלל החלוצית על ביתם ועל המשק החקלאי שהקימו, ואת ילדותו שלו, שעברה עליו בין נהלל לקיבוץ גינוסר ושכונת קרית משה בירושלים. בין השאר הוא מספר כיצד היה מגיע בחגים ובחופשות מבית-הספר לנהלל, לבקר את אחיה של אמו ולעבוד במשק: "הם לימדו אותי את כל עבודות המשק, ובהן חליבה, במכונה וביד, והגמעת עגלים רכים, וניקוי הרפת, וקציר והעמסה, וחליבת זרע של תרנגולי-הודו והזרעת התרנגולות, שתי מלאכות מאוסות שאחסוך מכם את תיאורן, ואיסוף הביצים שהטילו, וניקוין עם הדודות, והמלאכה הנכספת מכל - הנהיגה בטרקטור והפעלת המכונות והמכשירים החקלאיים שקשורים אליו, ומה שהופך בן איכרים סתם לאדם המעלה: רברס עם עגלה, ויותר מזה - רברס עם עגלה בעלת יצול." (עמוד 171) ואם התיאור הנ"ל מצלצל למישהו מוכר הרי זה משום שהוא מזכיר מאוד את המשפט הבא: "למה אצל מי למדת לעשות רוורס עם עגלה? אצל מי? בפו"ם למדת את זה, או אצלי בכותנה?" (מתוך הסרט "מבצע סבתא") הספר מבהיר סוף כל סוף את מקורם של ביטויים וסיפורים. כך למשל, מברכת אותו סבתו בבוקר טוב: "מספיק להסריח במיטה" (עמוד 53), השזורים בספריו, הלקוחים מאוצר הביטויים והאירועים של משפחתו.

עלילת הספר מתמקדת ב"סוויפר" (באנגלית - "SWEEPER" ובשפתה של הסבתא - "SVIEEPERRR") שואב האבק שנשלח לסבתא של מאיר שלו מאמריקה, שונה במקצת משאר ספריו של שלו משום שהמסופר בו אכן התרחש, בין שבגרסה כזו או אחרת, במציאות. כאשר מגלה המספר את מקור השואב אזי: "'מאמריקה. מלוס-אנג'לס שבקליפורניה שבארצות הברית.' נשימה עמוקה. כל-כך הרבה שמות חשובים, אסורים ומושכים במשפט אחד. ועוד נשימה עמוקה, לא רק הנשימה של הרגע ההוא, כשהופיעה המילה אמריקה בסיפורי ה של אמי בפעם הראשונה, ולא רק במקום ההוא, בנהלל, שאמריקה ייצגה בו דברים כה שונים ומנוגדים, אלא גם הנשימה של כאן ועתה, שנים רבות אחר-כך, כשהדבר נזכר ונכתב. אמריקה של שם ושל אז, של ימי ילדותי בכפר, היתה מחוז כיסופים וארץ אויב העת ובעונה אחת. הטרקטורים הכי חזקים ביותר והמקצרות הכי המשובחות באו מאמריקה. מפתח הצינורות של 'רידג'יד' - 'המפתח הכי טוב בעולם, עם אחריות לכל החיים', התפעלו הדודים מנחם ויאיר - בא משם, וכמוהו גם ה'ג'יפ' הכל-יכול, שנוסע בכל מקום, והתת-מקלע האימתני 'טומיגאן', שהדודים איתמר ומיכה, שנלחמו במלחמת השחרור, סיפרו עליהם נסים ונפלאות. ויותר מכך, כובשי המערב היו חלוצים כמו הסבים והסבתות שלנו, אנשי העלייה השנייה. 'האחד במאי' - חג הפועלים - בא מאמריקה. רבים מהחיילים שניצחו את הנאצים היו אמריקאים. וגם לותר ברבנק, גדול האגרונומים, ממציא זן השזיפים 'סנטה רוזה' ואבי שיטת גידול תפוחי האדמה בזריעה ולא בשתילה, היה אמריקאי. הספר של ברבנק, 'יבול החיים', נפוץ אז מאוד בבתי ההתיישבות העובדת, וראה זה פלא - הוא חי באותה קליפורניה שהדוד ישעיהו היגר אליה במקום לעלות לארץ ישראל, עשה בה "ביזנס" ושינה את שמו ל'סם'. ואכן, גם הקפיטליזם בא משם, והנהנתנות, והריקנות, והגנדור, והאיפור, והמותרות, והמוזיקה שדודי הצעיר יאיר שמע למורת רוחו של אביו. ובקיצור, איש לא הבין איך קרה שהארץ שתרמה לאנושות את הקומביין ואת התירס ואת שיטת הרתמה של שלוש נקודות לטרקטור - אחת באחורי גופו ושתיים בקצות הזרועות ההידראוליות - לוקה בדרך חיים כה פסולה ובחוסר ערכים כה גמור. אינני בטוח שאמריקה ידעה זאת, אבל חוץ מברית המועצות, ממזרח גרמניה, מסין ומקוריאה הצפונית, היה לה בימי ילדותי עוד אויב אחד. אויב לא גדול, לא חזק, יריב לא מסוכן במיוחד, למען האמת, אבל מר ערכי ונחוש: כמה מושבים וקיבוצים בארץ ישראל - תנועת ההתיישבות." (עמודים 29-32)

בקיצור ספר קליל וכיפי שנחמד לקרוא, ולמצוא גם סיפורים משפחתיים שנעים לקרוא ולהשוותם עם אלו שלכם, וגם לזהות את מקורם של אירועים בדיונים בספרים שכתב שלו. מומולץ בחום רב!!!

אני אוהבת את מאיר שלו, יותר מדויק להגיד שאני גרופית שלו. מבחינתי הסיפור הוא לא המרכז אלא הכתיבה שלו. אני אוהבת את השימוש שלו בשפה כמין אומן- להטוטן שלוקח מילים רגילות, מנסח אותם למשפטים ופסקאות ויוצאת יצירת מופת – של אהבת השפה, שליטה וירטואוזית בניואנסים, מתובלים בציניות והומור עצמי וקריצה.

וכמו כל גרופית ספר חדש שלו הוא חגיגה לנפש. לפנות את הזמן, להתכרבל בשמיכה, לקחת את הספר ולשקוע.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, התאכזבתי ממספר הדפים המועט והשתדלתי לקרוא לאט שלא יגמר. ..

אין פה עלילה, הספר דומה לדיפדוף באלבום משפחתי וכל תמונה מעלה זיכרונות, וכדרכם של זיכרונות הם קשורים או לא קשורים לתמונה. במכלול, מעלים הזיכרונות תמונה משפחתית עם השפה שלה, הדמויות והטיפוסים שלה, המנהגים והבדיחות שלה. סיפור משפחתי קטן.

כדוגמת סיפור שתילת המלפפונים כשיצחק (אביו של שלו) מגיע בפעם הראשונה לנהלל לבקר את בתיה (אימו)

"האורח ביקש לעזור במשהו וסבא אהרון שלח אותו אל מאחורי הלול לזרוע מלפפונים. .... סבא אהרון אמר לו שבין מלפפון אחד למשנהו צריך להיות רווח של 30 סנטימטר, והוא ירד אל השדה מצויד בסרגל, ביתדות ובחוט. לפי גרסה מלעיגה אף יותר לקח גם פלס ומד זווית, ולפי המהדרין, גם מחוגה וסקסטנט, כי רצה לעשות רושם טוב, למדוד ולזרוע כמו שצריך. הרווחים אכן היו מדויקים מאד, והשורה ישרה כחץ, אבל בשעתיים הצליח האורח לזרוע רק 10 מלפפונים." (עמוד 47)

או :

"אמא שלי, כשהיה מישהו מתגאה לפניה שאחד מאבותיו היה אדמו"ר או צדיק או חכם-באשי או גאון, הייתה עונה לו ביובש מלגלג : " גם אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו מצאצאי הגולם מפראג" (עמוד 62)

אם בספרים הקודמים שלו מדובר היה בדמויות דמיוניות ובמקום דמיוני, הפעם הוא מציין במפורש את שמותיהם של סבא וסבא, דודים ודודות, בני דודים, נהלל וירושלים. והסיפורים? סיפורים המסופרים בכל מפגש משפחתי של כמעט כל משפחה, סיפורים שלכל אחד מבני המשפחה יש את הגירסה שלו, סיפורים שברוב משפחות נותרים כסיפורים קצרים שהולכים ונישכחים, אבל אצל מאיר שלו הופכים לרומן. סיפורים וזיכרונות שתמיד מתחילים במילים "הדבר היה ככה.."

הסיפור הוא על משפחתה של סבתו מצד אימו, סבתא טונייה, שהייתה "משוגעת" לטענת שכניה ו"שונה" לטענת נכדה. בת העלייה השלישית, שכל חייה היו קשים –המשק, הפרנסה, המשפחה. דמותה, עם סמרטוט גדול על הכתף וסמרטוטים קטנים על כל ידית וידית בבית כדי שלא יהיו עליהם סימנים, הדרך שבה שלטה בבני המשפחה, שיבושי הלשון שלה ("אתה נִירֶה יוֹרוּד", "הייתה לו מוות איומה"- בהגייה רוסית כבדה) , מלווים את כל הספר.

אבל אין ספק שהתכונה הבולטת ביותר שלה היה שיגעון הניקיון שלה ומלחמת החורמה שהכריזה על האבק הארץ ישראלי וניסיונותיה להשאיר אותו מחוץ לבית.

"...האדמה היא אינה רק נחלת אבותינו וקרקע בתולה... בנסיבות מסוימות, לא נדירות כלל, אין היא אלא לכלוך" (53).

שגעון הניקיון שלה הגיע לכדי כך שכמעט כל הבית היה סגור והחיים התנהלו במרפסת הצמודה, שירותים ליד העץ

"כשהייתי בן 4 או 5 והתארחתי אצלה, תפסה אותי סבתא ליד דלתו של בית השימוש ודרשה לדעת לאן , לדעתי, אני הולך. "לפה" הצבעתי על הדלת הסגורה, לא מבין את הבעיה. "יש לך דבר קטן או דבר גדול"? "דבר קטן". היא נשמה לרווחה , והודיעה שאת זה אפשר לעשות גם בחוץ" (עמוד 27-28)

ומקלחת מאולתרת בקיר הרפת .

"דווקא הם שתכליתם המוצהרת ניקיון, מפליאים להתלכלך וללכלך... לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמי שנכנס למקלחת הוא אדם מלוכלך, אחרת לא היה נזקק לה" (26).

כמחצית מהספר הינו הבטחה להביא לנו את סיפורו של שואב האבק, ה"סוויפר" "בריש רוסית מתגלגלת ויוד רוסית עמוקה" (12), שנשלח לטוניה בשנות השלושים, מתנתו של ישעיהו, אחי בעלה, שירד לארה"ב במקום לעלות ארצה

"הוא שינה את שמו העברי ל"סם" לועזי, הקים "ביזנס" והרוויח כסף מתוך ניצול עמלם של בני מעמד הפועלים."

"הבוגד הכפול, לא ציוני ולא סוציאליסט"

אבל כשסיפור שואב האבק מגיע לבסוף הוא אינו מצליח לקיים את ההבטחה ואינו ממשיך את רצף העניין שהצליחו לייצר שאר האנקדוטות והסיפורים הקטנים ומדי פעם תפסתי את עצמי, מאבדת ריכוז ועניין.

עם התקדמות הקריאה ברומן, גדלים המרווחים שבהם צוחקים, אח"כ רק מחייכים ובסוף בקושי מרימים את הקצה הימני של השפתיים. חזרות מעייפות על שיבושי הלשון ואימרות השפר של סבתא, שוב ושוב זיכרונות המדגישים את "מוזרותה" ו"שונותה". ישנה צניחה, כמעין עייפות החומר או מיעוט החומר, מכדי להיות רומן שלם.

אבל ועדיין, אני אוהבת את מאיר שלו את השימוש המיוחד שלו בשפה, את העולם הניכחד שהוא יודע להעלות באוב ולתאר בכישרון רב, ובשבילי גם ספר בינוני שלו הוא טוב יותר מהרבה אחרים.

ספר נעים, ברובו קריא, זורם ומאיר שלווי. במהרה הוא תפס את המקום הראשון ברשימת רבי המכר. אני נותרתי מעט מאכזבת.

הספר מסתיים כך :

"כאן מסתיים סיפורי. הדבר היה ככה, כל גרסה כהווייתה. כי כך אנחנו נוהגים : משתמשים בשפה ובביטויים של המשפחה, וזוכרים את זיכרונותיה, ולא הולכים לשום מקום בידיים ריקות, ואוכלים סליודקה, והמהדרין גם חולודיץ. כי מה זה חשוב : להיות נאמן לאמת, גם אם היא לא נאמנה לך, לסחוט אותה בשכל, לא כמו גבר, אלא כמו אשה, ולספר אותם סיפורים, ולבדוק אותם טוב טוב מול האור שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש " (עמוד 226) 

"הדבר היה ככה"... זה הביטוי שבו השתמשו במשפחתו של מאיר שלו כשרצו לספר על דבר מה שהתרחש בדיוק כמו שהתרחש וכל אחד שפותח במילים אלו, נשבע לאמת שכך היה.

הדבר היה ככה - זהו מעין סיפור אוטוביוגרפי קצרצר על חייו של מאיר שלו שמשלב זיכרונות מחייה של 'סבתא טוניה' הסבתא האגדית שלו. הסיפור סובב סביבה וסביב הסוויפר [שואב האבק] שלה, שקיבלה מאחד מבניה שהיגר לארצות הברית. סבתא טוניה היא מה שנקרא חולת ניקיון. הבית שלה מבריק, אף אחד לא מורשה להיכנס לחדרים ולשירותים, הבנות מגויסות השכם בבוקר [כל יום???] לעבודות הניקיון. ושאלה שלי שנשאלת עכשיו, "אם לא מלכלכים אז למה לנקות ???". הסבתא היא סבתא גזעית מעורבת בחיי האהבה של מאיר, וניכר שמאיר אוהב אותה מאד כך שבהמשך דרכו הוא גמל לה בהשתתפות בתכנית טלוויזיה על החיים בעמק באותה תקופה. הספר הוא גם מעין אמירת הוקרה למשפחה המורחבת. כל הביטויים שבם השתמשו כולם משובצים בספר: ההגייה של סבתא טוניה: "אומריקה"..."את פונית אלי"? "הסויפררר" המילים שהמציאה, הביטויים שהשתמרו, ומוזכרים אף היום לאחר מותה.

תמונת השער רומזת על איזשהו סיפור סביב הסוויפר, ואכן רבות מדובר בו. התמונה אגב היא תמונת הפרוספקט שהתלוותה לסוויפר שהגיע מאמריקה, וסיפור הגעתו מתואר לפרטי-פרטים. אבל רוב רובו של הספר עוסק בזיכרונות הילדות וההתבגרות של מאיר שלו: תמונות והבזקים מחיי המשפחה, מהחיים במשק בנהלל, קצת על סבתא טוניה. וקצת על החיים הפרטיים של מאיר: סיפור התבגרותו  וחיי האהבה שלו.

אם אישה הייתה כותבת את הסיפור, הייתי מעזה לומר שזהו 'ספר בנות', אבל מאחר ומאיר שלו כתב את הספר, התחושה היא כי נשמר האיפוק, ובמיוחד נשמר האופי הספרותי בכתיבה וזאת אף שקראתי רק ספר אחד מספריו בעבר. בספר משובצים תמונות של המשפחה, תמונות שמוסיפות אמינות לסיפור המסופר, כמו שאמר מאיר בראשית הסיפור :"הסיפור כמו שאמרתי, סיפור אמתי. גיבוריו אמתיים ושמותיהם אמתיים. אבל כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות ובכל אחת מהן הפרזות ותוספות ומחיקות ושיפורים. ועוד דבר יש לי לומר מעין הסבר לבאות: פה ושם אוסיף סיפור צדדי קטן שנחוץ להבנה ולהתמצאות, ארגיז מעשה נשכח מרבצו ותמונות מן האוב. פה ושם יתחלף גיחוך בזעקה ובכי בצחוק".

אהבתי וכמובן שממליצה לקריאה.

הערה נוספת. שאפו למאיר שלו ולהוצאה, שלא הניחו לספר לגלוש למדפי המבצעים למיניהם ובכל זאת הספר נמצא ברשימת רבי המכר מזה כמה שבועות. ועם זאת, חבל שמחירו של ספר כזה הוא יקר מאד מאד. בשל כך, הספר הושאל מהספריה.
 

אני חייבת להתחיל את הסקירה שלי על ספרו החדש של מאיר שלו, "הדבר היה ככה", בוידוי – אני מאוהבת במאיר שלו. אני מאוהבת ביכולת שלו לפלרטט עם השפה העברית ולשלוט בה בצורה מושלמת ולכן כל פעם שהוא מוציא משהו תחת ידיו אני רצה לקרוא את מילותיו ולהתענג עליהם. ברור לי כי אם הספר "הדבר היה ככה" היה יוצא באותה המתכונת עם אותו ציור על הכריכה ואותו הכיתוב בכריכה האחורית ("סיפור מצחיק ומעציב, אמיתי אך לא ייאמן, שתחילתו ריב אחים ואחריתו ליל אהבים, שהתרחש באוקראינה ובפלשתינה, בארצות הברית ובישראל, על שואב-האבק של סבתו של מאיר שלו ומעט גם עליה עצמה.") רק שבמקום מאיר שלו היה כתוב כי הסופר הוא פלוני אלמוני, לא הייתי מרימה אותו בכלל בחנות ובוודאי שלא קונה אותו במחיר מלא. עיצוב הכריכה ממש לא לטעמי והכריכה האחורית לא נשמעה לי מבטיחה או מרתקת.

אבל על הספר נכתב שמו של מאיר שלו ואני לא חשבתי פעמיים לפני שקניתי את הספר וטבעתי בתוכו. היות ולא כל יום מאיר שלו מוציא ספר חדש ולא כל יום אני זוכה להתענג על מילים שלו שטרם הכרתי, הכרחתי את עצמי לקרוא את הספר הקטן הזה לאט – לאט. שלא ייגמר מהר התענוג. וכשאני אומרת תענוג אני מתכוונת רק ליכולת המדהימה שלו לעשות קסמים בשפה העברית. אני בטוחה שגם לקרוא את רשימות המכולת שלו זה תענוג, בדיוק מאותה הסיבה. לא משנה לי מה שלו כותב, זה רק האיך.

הספר "הדבר היה ככה"  מביא בגוף ראשון סיפור משפחתי קטן ואוטוביוגרפי של מאיר שלו. הסיפור מספר על שואב האבק, הסוויפר (בריש רוסית מתגלגלת ויוד רוסית עמוקה), של טוניה, סבתו מצד אימא של מאיר שלו. סבתא טוניה, ילידת אוקראינה שעלתה לישראל בעלייה השלישית הנה אישה קשה וחרוצה שלה אויב אחד גדול – האבק וחבר טוב מכל – הסמרטוט לניקוי שנמצא באופן תמידי על כתפה. בשנות השלושים אחיו של בעלה החי בארה"ב שולח לה שואב אבק האמריקאי תוצרת "ג'נרל אלקטריק". לאחר מסע עלייה מפרך הגיע שואב האבק, הסוויפר, לנהלל והיה שואב האבק הראשון בעמק יזרעאל, אך לאחר כשבועיים של ניקיון סבתא טוניה החזירה אותו לקופסא ונעלה אותו.

"באשר ל"סוויפר עצמו", הוא היה שואב-אבק גדול וחזק של "ג'נרל אלקטריק", שכמוהו לא נראה בכפר, בעמק יזרעאל ובפלשתינה כולה לפניו, וכמוהו לא היה אחריו [...] אבל עם כל הכבוד והחיבה שאני רוחש לו, ואף שהוא הגיבור של הספר הזה, עלי להודות שסיפורו אינו מהסיפורים החשובים של משפחתי. אין הוא סיפור אהבה, אף שיש בו אהבה. אין הוא סיפור של מוות, אף שכמה וכמה מגיבוריו כבר מתו. אין הוא סיפור על בגידה ועל נקמה, אבל יש בו גם זו וגם זו. ואין בו הכאב שיש בסיפורים אחרים של המשפחה, אבל הוא קשור אליהם בייסורים שיש גם בו" (עמ' 13)

אך, זהו לא סיפור על אישה מכורה לניקיון ומערכת היחסים שלה עם שואב האבק. שואב האבק הוא התירוץ של שלו להביא טיפין טיפין אסופת סיפורים ואנקדוטת אישיות של שלו, אנקדוטת שמספרות לנו סיפור על משפחה שלמה ועל קורותיה, סיפורם של בני העליות השנייה והשלשית והתיישבותם בישראל. האנקדוטות צבעוניות, מלבבות, מצחיקות ומעלות ריח של פעם ושלו כהרגלו מביא תיאורים כובשים של התקופה המקום ואנשי העמק.

נכון, הספר הזה, לטוב ולרע הוא לא כמו ספריו הקודמים של שלו , אבל יכולתו של שלו לתאר דברים בשפתו המיוחדת העדינה והדרך שלו לספר סיפורים היא תמיד אותה הדרך שובת הלבבות שממיסה אותי כל פעם מחדש. נהניתי לצלול לתוך "הדבר היה ככה"  שהיווה עבורי אתנחתא קטנה לצחוק ולנוסטלגיה לעולם שהיה פעם. זהו אינו הספר הטוב ביותר של שלו, אך זהו בהחלט ספר כייפי ומרענן.

אני ממעטת לקרוא ספרות מקור, אך מאיר שלו אהוב עלי ועל ספריו אני לא מוותרת.

גם העמק מוכר לי היטב ועלילות העמק מרתקות אותי.

כבר רבים לפני כתבו כאן על ספר זה, רובם היללו אותו וכתבו על הנאה צרופה. אני יכולה להמשיך את הקו הזה, ולשחזר במילים כאלה או אחרות את הנאתי מהספר, אך אני רוצה לכתוב על משהו קצת אחר שהספר הזכיר לי  -   חוויות ילדות שיש לכולנו.

נתחיל מזכרונותיו של מאיר שלו  מסבתא טוניה.

"היא היתה מה שאנו מכנים טיפוס" כותב שלו.

ואני מורידה את הספר מידי ונזכרת בסבתא מימי שלי, שהייתה גבוהה למרות שכל משפחתי נמוכה, הסבתא היחידה שהיתה לי, ששרדה את השואה בהונגריה, באה לארץ ומעולם לא למדה עברית.

מאיר שלו כותב על סבתו והניקיונות.

ואני נזכרת בהורי בקיבוץ, שבכל יום חמישי בשעה חמש אחר הצהריים ניקו ושטפו את הבית. אני הייתי מגיעה מבית הילדים, ונאלצת לחכות "במרפסת" עד לסיום הנקיונות.

גם הנסיעה עם כדי החלב הזכירה לי את כל השנים שביליתי לפני כ-40 שנה בבית דודי בכפר ויתקין, שם תמיד נסעו הטרקטורים עם כדי החלב למחלבה.

וזו ההנאה שבקריאת ספר כזה – הסיפורים  בספר שמזכירים לי את משפחתי וילדותי.

אהבתי את הסיפורים על ארוחת בוקר של שבת, ארוחה גדולה של לחם טרי, סלט וגבינה וזיתים וחביתה, והדרך שהם פרסו את הלחם – כשהוא חבוק אל החזה, דג מלוח ורגל קרושה, וכל הסיפורים הקולינריים,  על אוכל ביתי ולעיתים גלותיים.

שואב האבק הוא אולי הציר שסביבו סובב הסיפור, אך סיפורי המשפחה וסיפורי הכפר, ואפילו סיפורי משפחת שלו עינגו אותי עד מאד.

כמו שנכתב בכריכה האחורית: סיפור מצחיק ומעציב.