יש שני סוגי ספרי מתח. אלו של הרלן קובן, שבו הגיבור רץ כל הזמן, נמצא התזזית, כל 2 דפים יש טויסט, ויש את יותר ה"שקטים" הרוב שם מתבצע בעזרת פענוח, בעזרת הראש.
הספרים של דן בראון, הם בעצם גם וגם. ההרגשה שלי הייתה שלקחו את החידה הבלשית , את המחשבה והרכיבו אותה על התזזית.
מצד אחד יש לנו חידה בלשית, פענוח של סמלים וקודים , מצד שני רוברט לנגדון (הפרופסור ההוא) רץ ורץ ורץ. 12 שעות אינטנסיביות בלי שנייה מנוחה.
אז אחרי שחיפש את הגביע הקדוש בפריז ובלונדון,(ב"קוד זה וינצ'י") ואחרי שסיירנו בלובר, ואחרי שרדף אחרי כת ה"אילומינטי" המסתורית ברומא ("מלאכים ושדים") וביקרנו בכל המזרקות של רומא הגיעה השעה של וושינגטון.
וכמובן גם כאן, בספר הזה יש סמלים, חידות, פענוחים ו... (איך אפשר בלי) הבונים החופשיים.
הוכל מתחיל שהמזכיר של פיטר סולומון, חברו הטוב ומורהו הרוחני, (וכמובן בכיר בארגון הבונים החופשיים), מבקש את רוברט להגיע לוושינגטון, לתת הרצאה במקום המרצה החולה. הוא גם מתבקש להביא איתו את החפץ שבזמנו הושאר אצלו למזכרת. חפץ שהוא עתיק מאד, והוא המפתח לחוכמה עתיקה שיכולה לשנות את כל העולם.
כאשר רוברט לנגדון מגיע לוושינגטון, מהר מאד הוא מגלה שהוא הובא לשם במרמה, וחברו פיטר סלומון בעצם נחטף. הוא יישאר בחיים אך ורק אם לנדטון יפענח את החידה בזמן.
כמובן שלנגטון לא מתרוצץ בוושינגטון לבד. מתלווה אליו אחותו של פיטר, קתרין.
בספר "מככבים" גם המלאך – איש מוזר שכל גופו מקועקע, ואישה יפנית שהיא בעצם רש"ל סי. אי אי.
יש כאן גם ריבועי קסם של פרנקלין, תמונה של דירר, תמונה "האפותיאוזה של וושינגטון" , סמלים עתיקים, הרבה נצרות, יהדות, קבלה, רוחניות. (ומה לא?)
תורה חדשה נואטיקה - שטוענת שלנשמה יש משקל וכח, ואם מאחדים מספרים מוחות אפשר להניע דברים. משיק לקבלה.
הספר בהחלט מותח מאד. גם אם הוא כבד (כ 600 עמוד) קשה להוריד אותו מהידיים. המתח תמיד מתפזר בכמה נקודות וכמה מקומות.
רק שלדעתי, יש עומס רב מידי של סמלים. הרגשתי כאילו מנסים כל הזמן ללמד אותי.
יותר מידי פילוסופיה. וכמו הבבושקות הרוסיות, רק מפענחים משהו ואז רואים שזה רק מפתח לפענוח הבא.
ואני כן למדתי כמה דברים. למשל: (כלומר אם אפשר לסמוך על המחקר של דו בראון)
עניבה (קרוואט) מאיפה נולדה :
""המילה קראוואט מקורה דווקא בחבורה אכזרית של שכירי החרב "קרואטים", שקשרו מטפחות סביב צווארם לפני שפרצו בסערה אל שדה הקרב. אביזרי קרב העתיקים הללו נלבשים עד היום על ידי לוחמי משרד מודרניים שמקווים להפחיד את אויביהם במהלך קרבותיהם היומיומיים בחדרי הישיבות " (עמוד 20)
SIN-CERE הפירוש הוא בכנות. מילולית "ללא שעווה". הסיפור הוא כזה – כמו שכל עקרת בית מתחילה יודעת, שאם העודה יצאה לה קצת עקומה, תמיד אפשר להסוות את הפגמים במקרם, אזי גם הפסלים, את הפגמים שלהם היו מסווים עם שעווה, היו מכניסים שעוויה לבקיעים בפסל, כך שהפגמים הוסתרו. ולכן, בכנות = בלי שעווה = יצירה מושלמת.
ובקשר לרוחניות :
" המיסטריות העתיקות היו תמיד פרדוקס הגדול ביותר בקריירה האקדמאית שלו. כמעט כל מסורת מיסטית על פני האדמה סבבה סביב הרעיון שלפיו קיים ידע סודי שמסוגל להעניק לבני אנוש כוחות מיסטיים, כמעט אלוהיים : הטארוט והאיי צ'ינג העניקו לאנשים את היכולת לראות את העתיד. האלכימיה העניקה לאנשים אלמוותיות באמצעות אבן החכמים הקסומה. הוויקה אפשרה למתרגלים המתקדמים להטיל כישופים חזקים. והרשימה הייתה ארוכה." (עמוד 101)
והוא נותן גם דוגמא יפה. פעם המדענים חשבו שכדור הארץ הוא שטוח. כאשר ניסו להגיד שהוא עגול , לא היה הגיוני להם, כי....האנשים היו נופלים "בצד השני" וכמובן שהאוקיינוסים היו נשפכים. ועכשיו לך וספר להם על כוח מסתורי בלתי נראה ולא הגיוני שנקרא "כוח הכבידה" שנמצא בתוך האדמה ומושך את האנשים אליו.
"עד היום צועקים ילדים "אברהקדבאה"..... יש לה שורשים במיסטיקה הארמית העתיקה "אברה כאדברה" כלומר "אני בורא את מה שאני אומר". (עמוד 474)
ועוד צורה לראות דברים. כל אחד רואה בדרכו הוא : הפרופסור מזמין את תלמידיו להצטרף אליו לכת של : "אל תגלו לאף אחד, אבל ביום הפגאני ש אל שמש רה, אני כורע ברך למרגלות מכשיר עינויים עתיק וצורך סמלים של דם ובשר". ....
ןהפירוש " ואם מישהו רוצה להצטרף אלי, בואו לקפלה דל הארוורד ביום ראשון, כרעו ברך תחת הצלב ואכלו את לחם הקודש" (עמוד 47)
והנה דבר שקשה לי לקל אותו. תמיד ידעתי (או האמנתי) שה"אמן" בתפילות בא ממילה "אמונה" והנה מה שכותב דן בראון
"אמן" . אמון - תיקן המלאך. האל אמון הוא אב טיפוס של זאוס... של יופיטר...עד היום זועקת כל דת על פני האדמה וריאציה כלשהי של שמו אמן! אמין! אום! " (עמוד 418)
וכמובן שגם 21.12.2012 מוזכר שם.
בקיצור
הספר מותח, נקרא מהר מאד, זורם, אך חוטא ביתר פירוט ובעומס.
בכל זאת ממליצה בחום.
