אני אוהבת את גאולה הודס-פלחן ואת כתיבתה, קראתי וסקרתי רבים מספריה. גאולה ואני מכירות וחברות באותה קבוצת סוקרים, זהו ספרה התשיעי.

שירתה רבת גוונים ורבדים ומשמעויות, כמו חידת סתרים, שאפשר להרהר בה ולקחת אותה לכל מני מקומות, לתת לה כל מני משמעויות, אני אוהבת את זה. אני אוהבת שירה שלא נכפת עלי, אלא מתחברת אלי ואל העולם הפנימי שלי. .

היא כותבת שירה חשופה, מצומצמת, מדוייקת שאפשר להזדהות אתה בקלות

עולם הדימויים שלה עשיר ומרתק, שפתה עשירה והרהוטה והיא צוללת עם פוסידון אל תוך הנשמה פנימה.

לא לברוח מן הנחשול-

המיתר הזערורי ביותר

יכול למלוך במצולה

כפוסידון,

אם רק ידע את אמנות

ההתכוונות

*

על לוחות האבן השבויים בארון

אתה מתפרך

ונגף בדממתו החלקלקה

והמתעתעת.

אשנו לא תדמה

לכובד שיקד

אי אז כאשר השמים

ירדו עלינו

נושכים ובועטים

לקראת הלידה

*

אני מגמגמת את ההתבטלות

משילה מעצמי אט אט

את צעיפי הגרעין.

אל תראו אותם

שהם חמדה וגעגוע!

החתך מדויק ונקי.

*

היטהרות

תוך נקי מנשל

לעולם לא ידע את

מתק הקילוף

שפוער נקבוביות

לנשיכת הסמוי מן העין

*

מובן שהשירים מוגשים לקורא בניקוד מלא, זו רק אני שהעתקתי אותם כך.

נהדר!! נהדר!!

ממליצה מאוד.

"לא לברוח..." פותחת המשוררת גאולה את ספרה התשיעי: "שוקט הזהב הניגר".
מכל נקודה ודבר זעיר, ניתן להגיע למלוכה, כפי שהיה פוסידון, מלך הים. העיקר מה שהכותב צריך, הוא אמנות ההתכוונות.
המלוכה כאן היא היכולת לשלוט במלים ולהביע מה שהמשורר רוצה.
"לא לברוח מן הנחשול". עמ' 5
הדימוי לקוח מן הים, ולכן השימוש במטאפורה של הגל שיכול להגיע כנחשול (בפתאומיות). בבת אחת מגיע הנחשול וכך גם נשטף המשורר בהתנסויות וברעיונות בלי סוף. אך לא להיבהל, הוא יכול לשלוט במלים, כפי שפוסידון שלט בים, לפי המיתולוגיה.
ובשיר בעמ' 11 אומרת המשוררת בגלוי: עשן השירה עולה מתוך הסבך האפלולי.
מכל דבר ניתן ליצור שיר. המשורר יוצק אותו מהטבע, מן העצים, מן הנחשים. השירה יצוקה מן החיות (ו' עם שורוק) שבטבע. ואז תבוא ההשראה על המשורר ותגיע ההתוודעות שהיא ההתגלות. הזהב הניגר מה הוא? אולי הגורם לשירה של האמן. האמן טרוף המחשבות. ושום דבר מן הבהירות שבחיים, לא ימנע ממנו להגיע לרגע הזה של ההתגלות.
בשיר בעמ' 12, מתייחסת המשוררת להתוודעות שהוזכרה בשורה האחרונה כנ"ל. ההתוודעות הזו או ההתגלות היא "אש אוכלה". ברגע האחרון, "על הסף" שב אל המשוררת קולה והיא מסוגלת לצאת מן העשן ולכתוב, ואז קולה "חרד וסמר קוצים". להבנתי, המשורר צריך שהאירועים והחוויות ילחצו עליו מאוד כדי שיכתוב.
מצד אחד, שיריה של גאולה מובנים יותר בקובץ זה. שיריה מן הספר "בבל אשר בים" היו עם הרבה יותר מטאפורות והתבססו די הרבה על יסודות קבליים. כאן השירים מובעים בשפה ידועה ושכיחה יותר, אך יש גם כאן שירים הסמוכים לקבלה. כך השיר בעמ' 16 למשל:
"בעת שבירת הקליפה
מתחדדת הלת העצמים
נקבוביות המציאות נפערות אל שרף הסוד
הלויתן הרדום מקיץ
ורטט אדיר חולף בכתרו"
כל בריאה מחייבת שבירה של הקיים ואז נחשפים החיים אל הסוד הטמון בבריאה וביקום.
המילים : שבירה, קלפה, לקוחות מעולם הסוד הקבלי. גם הלויתן מככב בקבלה.

אוהבת אני את שיריה של גאולה ומתחברת אליהם מאז הכרתים בספריה הראשונים. איני יודעת אם כך צריך לפרשם אך כך אני מבינה אותם.
ממליצה בחום.