הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר. כל כך הרבה חסר בעולם שממנו צמחו השירים האלה: בצק תופח בלילות، אך למחרת מרדדים אותו על "מרחבי הבדידות"; ההרים עשויים לא מסלעים אלא משקט; כשהאב עומד למות הוא מַגלה את עצמו לסלון כדי "להרגיל" את האם לישון לבד. היא, עם מותו, קונה חלקת קבר זוגית, ובכך מסקלת את תכניתו. מחזירה את החסר אל חיים חדשים, כמעט עליזים. הספר הזה עושה משהו דומה, הוא מסרב להתרגל לחוסר ולבדידות.
זה ספר ראשון למשוררת (ילידת 1967), אך הוא גדוש בתלאות הקיום. הגירה، הורים קשישים, דודות דועכות, אחות שנספתה בפיגוע. אך באופן מפתיע, זה אינו ספר קודר. אדרבא, המשוררת מזמנת את הגוורדיה של החסרים, מתבוננת בהם במבט שיש בו צער מהול בתום. בסיטואציה קשה של אמא שאינה יכולה עוד להתלבש בכוחות עצמה תופיע שמלתה, "שעדיין זוכרת / את אמי מתלבשת לבד". דווקא הדבר שאמור היה לסמן את הקושי הופך למעין רוח-רפאים לא מפחידה הנושאת זיכרון טוב;
כמה אופייני לספר, שאפילו מציאת קברה של האחות מתואר במונחים של שמחה. הקיום האנושי "לא פטור ממס", וזהו מס כבד מנשוא. (מדבריו של עורך הספר, דרור בורשטיין).
**********************************
הספר הוא ספר שני בסדרת שירה מקורית ומתורגמת שתצא לאור תחת הכותרת "פורום שירה" שהיא יוזמה מקורית למען השירה העברית בישראל והוקמה בשיתוף פעולה של עמותת "הליקון" והוצאת "אפיק". הראשון בסדרה היה "מוזיקת הנתיב הרחב" של שרון אס, ובהמשך מתוכננים להופיע הספרים הבאים: "בידיים ריקות שבתי הביתה" (מבחר פסוקי זן בתרגום מיפנית של איתן בולוקן ודרור בורשטיין); "בכל יום דבר נופל", ספר ראשון לאלון בר; "עננים" מאת זלי גורביץ', ומבחר שירים מאת שרון אולדס, בתרגום מאנגלית של שירה סתיו.
לִקְרַאת מוֹתוֹ
עָבַר אָבִי
לִישֹׁן בַּסָּלוֹן
לְהַרְגִּיל אֶת אִמִּי
לִישֹׁן
לְבַד
כְּשֶׁמֵּת
קָנְתָה אִמָּא חֶלְקָה זוּגִית.
******
הַזְּמַן הוֹבִיל אוֹתָנוּ
זוֹ אַחַר זוֹ
אֲחוּזוֹת בִּשְׁתֵּי יָדָיו
אֲחוֹתִי וַאֲנִי
עַכְשָׁו הוּא נִצָּב
פֹּה
מַבִּיט בְּיָדוֹ
הַמְשֻׁחְרֶרֶת
הַמְגַשֶּׁשֶׁת בִּמְבוּכָה
עַל הָאוֹתִיּוֹת
ת נ צ ב " ה
מֵאָז
הוֹרַי לֹא דִּבְּרוּ
עָלֶיהָ.
כְּמוֹ לִפְגִישׁוֹת עִם מְאַהֶבֶת
נָסַע אָבִי בַּחֲשַׁאי
לְקִבְרָהּ.
*****
ירושה
לֹא יָדַעְתִּי לְבַשֵּׁל.
אֲחוֹתִי הַגְּדוֹלָה הִשְׁאִירָה לִי
אֶת הַבְּכוֹרָה סְתָם כָּךְ,
הָלְכָה.
יְלָדֶיהָ עָבְרוּ לָגוּר אִתָּנוּ,
הַסִּיר הִתְרַחֵב.
יָדִיּוֹתָיו הִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ
וַאֲחוֹתִי מִמֶּנִּי.
כָּבְדוּ בְּתוֹכוֹ תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה.
הַבֶּרֶז הִרְכִּין רֹאשׁוֹ
מֵעַל כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח
כְּמוֹ סוּס רָתוּם לְעֶגְלַת הַבַּיִת.
פַּעַם בִּלְחִיצָה עַל כַּפְתּוֹר
הַקּוּמְקוּם הַחַשְׁמַלִּי
הֵנַעְתִּי אֶת הָעוֹלָם,
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹרֶרֶת בַּמּוֹשְׁכוֹת.
נִזְהֶרֶת לֹא לְהִתְקָרֵב לְקִצּוֹ
פֶּן יִתְהַפֵּךְ שׁוּב.
