לפני שלוש או ארבע שנים, לא בטוחה בדיוק, קיבלתי את הספר מתנה ליומהולדת. אמנם שמעתי באיזו חצי-אוזן ביקורת חיובית על הספר אבל החלטתי לנצל את פתק ההחלפה ולקחת לי ספר מתח, הז'אנר המועדף עליי. וזהו. לא הבטתי לאחור. עם השנים צצו לא מעט ביקורות חיוביות והמלצות חמות וחשתי קצת החמצה שאולי לא הייתי צריכה להחליף ספר זה. והנה שנת 2019, פסח, ואתר icast נתן מתנה האזנה לספרים ובדפדוף בספרים הקיימים עיניי צדו את הספר, כמו אות משמים ומיהרתי להקשיב לספר זה. 
קצת על העלילה אשר מתרחשת כולה בעת מופע סטנדאפ של הסטנדאפיסט דובל'ה ג'י - בן 57 ביום ההופעה. המופע מתרחש בנתניה. למופע זה הוא מצליח לשכנע את אבישי לזר (מספר הסיפור), שופט בית משפט מחוזי בדימוס אשר לו ולדובל'ה יש עבר, ילדות משותפת, אבל השנים הפרידו בין השניים. 
האולם מלא והמופע מתחיל, ודובל'ה יורד על הקהל די ברשעות ועל העיר נתניה – הקהל מריע וצוהל. עיניו צדות קורבן, הוא מתביית על אישה קטנת ממדים שאותה מכנה גמדה. מסתבר שהיא והוא הכירו בילדותם והיא דווקא זוכרת אותו לטובה, כילד טוב וכעת נחושה בדעתה לומר את דעתה ולהזכיר לו כמה רגעים. מנקודה זו המופע מקבל תפנית חדה עבור הסטנדאפיסט אשר התאמץ כל השנים לפתח דימוי של bad boy בצורה קיצונית. הוא מתחיל לחשוף את חייו.
הדמות הראשית, דובל'ה ג'י, עלתה לי על העצבים לאורך כל הדרך. אמנם הוא הצליח לרקוד לי על מיתרי הרגש כאשר פרס את סיפור חייו אבל הוא איש מעצבן, הומור שמציג לקהל מעצבן לדעתי. לא אהבתי את צורת המחשבה שלו אך מאידך הוא ריתק אותי בכל צעד בעלילה. הרגשתי שאני הולכת שבי אחריו במעין קסם שאינו ברור לי (עדיין) עד הסוף. אני בספק שארצה ללכת למופע של כזה אומן או מישהו דומה לו כדמותו של דובל'ה. אמנם דובל'ה הינו דמות ראשית, דמות שתופסת נתח גדול מהעלילה אבל אין הוא המספר. המספר הוא כבוד השופט ואנו מקבלים מיני-פרשנויות לסיפוריו של דובל'ה ונחשפים לקשר בין השניים. 
כמעט ולא קראתי בעבר מספריו של גרוסמן מסיבה כזו או אחרת, אך איכשהו יש לי הרגשה שאת הספר: 'סוס אחד נכנס לבר' הוא מעניין ומיוחד באופן אחר. קולח ולפעמיים קליל, אותנטי, מצחיק ועצוב, ציני ועמוק. 
אז כמו שציינתי, הקשבתי לספר שאת הקריינות ביצע תומר שרון (התותח) והרגשתי כיושבת ומקשיבה למופע - הגשה נהדרת לקורא. קולו של תומר שרון היה כמו כפפה ליד עבור העלילה. מאוד תיאטרלי ומשעשע. לעיתים ממש סטאנדאפ ולעיתים רגש עמוק. אין ספק שהעלילה הועברה אליי בצורה טובה יותר בזכותו.
מומלץ - קריאה מהנה,
יעל

החסד קיים, הוא אחד ואין בלתו, וגם בעיצומו של הכאב הכי זוועתי אפשר למצוא אותו רק כך: בתוך מבטו הרואה של הזולת. זה מה שאומר לנו דוד גרוסמן בספרו החדש, סוס אחד נכנס לבר.

שני מספרים יש בספר, שניהם מדברים בגוף ראשון. האחד – סטנדאפיסט שעומד על הבמה ומדבר, מצחיק, מציג, מספר את חייו לקהל הנתנייתי הנוכח באולם, ובה בעת גם לקוראי הספר. האחר הוא האיש שזוּמן לצפות בו, להיות לו לעד. המספר הראשון שוטף, שוצף, יורה את דבריו, מגלגל אותם מעל הבמה, מייעד אותם לשומעיו, חלקם אולי הוזמנו כמו המספֵּר האחר, ואולי לא, רובם שם כדי לצחוק, לשם כך באו, הם עדיין אינם יודעים מה צפוי להם. איזה וידוי שלא יאמן ישמעו במהלך הערב. המספר האחר מביט. רושם. מתעד. נזכר. לומד. מתאר את המספֵּר הראשון. את מה שהוא רואה. את מה שהוא יודע. את מה שהיה בעברם המשותף.

המספר היושב בקהל אמור להיות מיומן ובעל יכולת הקשבה: במשך שנים כיהן כשופט, עד שנאלץ לפרוש, כי העז לומר בגלוי את דעתו על אחד העדים שניצבו לפניו, כינה אותו חלאת אדם. כל חייו אומן לשמור את רגשותיו לעצמו. לא להביע או לגלות אותם. כך מוטל עליו לנהוג בבית המשפט, הסביר לאהובתו, כשזאת כעסה עליו לאחר דיון שבו נכחה: נערה, בת לאב מתעלל, העידה בפני המספר, והוא שמר על ארשת פנים קפואה. "הילדה שפכה את נשמתה שם, הביטה בך ממש בתחנונים ורק חיכתה שתראה לה סימן קטן, קטנטן, של אהדה, של הבנה; מבט אחד שיגיד לה שהלב שלך איתה, ואתה – " נזפה בו. היא אישה שמבינה מה חשוב באמת בין בני אדם. כשהציעה לו נישואים הבטיחה לו להביט בו תמיד בעיניים טובות, "עיניים של עֵד אוהב", ומאז, הוא יודע, "לא אמרו לי בחיי דבר יפה מזה."

הסטנדאפיסט ביקש ממנו להגיע ולצפות במופע. מה בעצם הוא רוצה ממני, תוהה השופט לשעבר, ואינו יודע שהוא צפוי למסע נפשי גואל. להזדככות מתוך ייסורים, לשיעור בהבנה של הזולת, שרק באמצעותו יוכל להבין גם את עצמו.

בעבר, כשהיו שניהם נערים, כבר לימד אותו הסטנדאפיסט את מה ששכח בינתיים, כשהדחיק והשכיח מעצמו גם את החברות ביניהם: כיצד להביט באדם אחר. כשנפגשו לראשונה שאל אותו שאלות שילדים אינם נוהגים לשאול ­– איך קוראים לאימא שלך, איפה הוריך הכירו… בידע הזה שרכש השתמש אז כדי לכבוש את לבה של נערה: שאל אותה, הקשיב לדבריה, מחה את דמעותיה, אבל חש שהוא מרמה. שלמד שיטה שבְּרָזֵיהָּ הוא שולט, אך מלוא משמעותה אינו נהיר לו.

גם עכשיו כשהוא יושב ומקשיב לסטנדאפיסט, עליו לעבור תהליך: יש רגע שבו הסטנדאפיסט פונה אליו בשאלה אילמת, והוא אוטם את מבטו. מיד אחרי כן הוא חש עד כמה הכאיב, תוהה מדוע נהג כך, ומתוך חשבון הנפש הרגעי הזה – לומד ומשתנה. עד תום הערב כבר יהיה אדם אחר. כבר יוכל לחזור אל הפגיעוּת של עצמו. כבר תהיה לו תקנה, ואולי אפילו תקווה.

עוצמת הסבל בסיפורו של הסטנדאפיסט בלתי אפשרית. היא הולכת ונפערת לאטה כמו תופת, בפני הקהל ולעיני הקוראים של הספר. הוא, כמו הסופר שיצר אותו, מערים עלינו: שניהם מאכילים אותנו בפיתיון הנעים של הצחוק, כדי שנבלע גם את מה שטמון בתוכו. בווירטואוזיות מילולית עוצרת נשימה הצליח דוד גרוסמן בספר הזה לעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: לייצר טקסט אותנטי לחלוטין של סטנדאפיסט – אפשר בהחלט לראות מישהו עומד על הבמה, אומר את הדברים, עושה את המעשים והחיקויים ומשחק את המשחקים – ובה בעת להעלות על הבמה את דמותו העמוקה, המשוכללת, האמינה, של השוטה. כן – אותו שוטה ששייקספיר הִרבה להציג: מי שתפקידו לומר את האמת האיומה, ולעשות זאת מתוך מה שנראה לרגעים כמו התבדחות קלילה. השוטה הוא היחיד שמרשים לו –  כי לְמה כבר אפשר לצפות ממנו? – למתוח ביקורת. כמו למשל –  השוטה של המלך ליר. שמספר לו עד כמה הוא טיפש. שמדבר בגלוי בגנות בנותיו ומתאר אותן כמות שהן, מרושעות, מסוכנות.

השוטה בספר סוס אחד נכנס לבר בפירוש מצחיק. הצופים בו הגיעו כדי לצחוק. ממנו. אתו. לא משנה. לרגעים הוא שובה אותם. ואִתם גם את הקוראים. ואז מפחיד. שולף בדיחה, מגלגל שטף מעורר השתאות של שנינויות, ופתאום שולף סכין מילולית סמויה ונועץ אותה בלבם. ובלבו של המספר האחר. ובזה של הקורא.

מעטים נשארים עד הסוף. הם אלה שמסוגלים לראות. אלה שיכולים להעניק במבטם את החסד הנחוץ. כל האחרים מצטרפים אל מי שפגעו בו בילדותו. וּבַמְסַפֶּר האחר. וּבַנוּ, הקוראים. את כל מי שמסתלק מלווה הסטנדאפיסט במבט עצוב. בילדותו למד לצחוק מעצמו, להצטרף אל הסובבים שעשו זאת, אחרת לא היה שורד את האלימות שהקיפה אותו.

לעומת זאת את סוס אחד נכנס לבר אי אפשר להפסיק לקרוא. גרוסמן מצליח לייצר עלילה מותחת, לעורר שאלה שנענית רק ממש בעמודים האחרונים, ולמרבה הפלא מחכה בסופה אפילו נחמה.

אני זוכרת שצפיתי לא מזמן בסרטון סטנדאפ קומדי שהעלה אחד מידידיי ברשת החברתית.

עלה לבמה בחור צעיר ועב כרס, לבוש טי-שירט שחורה ומכנסי ג׳ינס שחורים כאילו אלו יטשטשו את מימדיו העצומים.

הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מרמלה ובמשך רבע שעה העביר דאחקות על העיר, תושביה ובעיקר על עצמו, מוצאו ומימדי גופו.

הוא היה מצחיק, שנון והקהל אהב אותו. לעיתים אף התעכבה המצלמה על חייל מתפתל מצחוק או בריה דומעת, מקנחת את עיניה בזהירות שלא תמרח חלילה את המסקרה.

וכל אותו זמן אני עוקבת אחרי הבעותיו, מחייכת לפרקים ולא מסוגלת להיקרע מצחוק. לא משום שהבדיחות היו טיפשיות או ברמה נמוכה אלא כי כאב לי לצחוק עם כולם על מראהו, על ההתעקשות להנמיך את קומתו, להשפיל עצמו עד עפר ולו כדי לגרום אנדרלמוסיה בקהל, פרצי צחוק בלתי נשלטים ומחיאות כפיים סוערות.

אני מבינה את ההגיון שמאחורי הקלעים: If you can't beat them, join them

עדיף להראות חסינות ולצחוק על פגמיך עוד לפני שאחרים יבחינו בהם ויעשו ממך מטעמים, כל הג׳אז הזה.

ויש יתרונות נוספים לסיסטמה הזאת: אתה מתחשל ואף אחד לא יכול לנפץ את החומות שבנית סביבך, לפלוש ולפגוע.

אתה הוא המנצח על התזמורת ואתה גם תחליט מתי יגמר הקונצרט/קרקס/סיוט הזה. וברוב הפעמים הוא לא נגמר טוב, כי בסוף היום אתה נשאר לבדך עם כל השטיקים, ההתחכמויות והפגמים.

והצחוק לא מרפא את הכאב. הוא כמו רטיה קרה, זמנית על פצע פעור.

וכדי להמשיך בחייך אתה מחפש פתרונות שרובם זמניים ואלו לא מוציאים אותך מהמעגל הבלתי פוסק הזה.

לדויד גרוסמן יש את כל הסיבות בעולם להיות דואב: בנו הצעיר אורי, נפל במלחמת לבנון השניה ולהיות הורה שכול אני לא מאחלת אפילו לאויבים שלנו.

בספר הזה ניכר כאב עצום, חריף ומרוכז. כזה שלא נתקלים בו כל יום.

כאב שדווח עליו שהוא כה כביר עד שלכמה רגעים אתה לא מרגיש דבר; לא בגדיעה ולא בזרימת הדם המתפרץ ולא בניתוק הסופי של האיבר מהגוף.

דובל׳ה ג׳י הוא הדמות הראשית בסיפור.

קומיקאי שדרך הופעת סטנד-אפ מספר לנו את סיפורו הנורא.

על הדרך הוא זורק גם כמה בדיחות; חלקן קשורות לסיטואציה וחלקן לגמרי מנותקות ממנה.

רובן לא מצחיקות.

אפילו לא הומור שחור, אולי אפור-רק כדי לסתום חורים ולנסות לחפות על החוסר בדמויות משניות, מקשרות שיחזקו את הדמות הראשית ויעניקו לה נפח, אנושיות ותירוץ מינימלי להזדהות עמה.

העלילה מתפרשת על בקושי 200 עמודים ללא הפסקות פיפי או חטיפים מהמזנון. אין פרקים ואין כותרות, אין הכנות שלפני ואין רמזים.

גרוסמן מכריח אותך להישאר ער וקשוב במשך כל המופע: לסבול בדיחות מיותרות, לדמיין מצבים מביכים בין השחקן לקהלו ובעיקר לקבל את מה שהוא דוחף לך בכח: סיפור קלישאתי חסר מעוף ולוקה בחסר.

באיזשהו שלב חשבתי שתהיה פואנטה, לקח, משל ונמשל.

אבל שומדבר! כמו שהתחיל המופע כך גם נגמר: הבדרן המיוזע שותה מהתרמוס שלו, שמח שהכל מאחוריו.

הנחיל מורשת למקשיביו, פרק עול, הגיע לשיא והולך הביתה שמח וטוב לב.

אני מודה: הוא עבד עלי בעיניים. לא יכולתי להניח את הספר מידי כי יש לו, כנראה את הכלים הספרותיים הדרושים להחזיקני בלשון.

אך לאחר הסיום הרגשתי מרומה, כמו שפעם תחמן אותי נהג מונית שהאריך נסיעתו רק כדי לגבות ממני תעריף גבוה יותר.

למה ככה? זה יפה?

הייתי צריכה לתת שני כוכבים, נתתי שלושה בגלל שפיספסתי בגללו שיחת טלפון עם חמתי :-)

חייבת להתוודות, זה הספר הדיגיטלי השני שאני קוראת וממש לא קל לי. העיניים מתעייפות מהר וחסר לי הדפדוף, אבל בכל זאת צלחתי אותו ולקראת הסוף כבר הסתגלתי.

זהו ספר מיוחד, שרק גרוסמן יכול לכתוב. לא ספר פשוט לקריאה מכיוון שאין פה עלילה אבל ספר שבהחלט קשה להניח מהיד לאחר שהתחלת לקרוא.

הגיבור הראשי הוא דובלה, סטנאפיסט בן 57. גרוש כמה פעמים ולו חמישה ילדים. יום אחד הוא מתקשר לחבר ילדות שלו, אבישי, שכיום הוא שופט בדימוס, ומבקש ממנו לבוא לשמוע הופעת סטנדאפ שלו. אבישי שכח מדובלה ובקושי נזכר מיהו אבל מחליט ללכת לצפות בהופעה. אבישי הוא הכותב של הסיפור, מתעד את הופעת הסטנדאפ של דובלה.

כל הסיפור הוא הופעת הסטנדאפ של דובלה ביום הולדתו. הוא מספר בדיחות ומלהיב את הקהל, גם לועג לקהל וצוחק על אנשים ולאט לאט מכניס להופעה את סיפור חייו הטראגי, כבן לאם ניצולת שואה ולאב קשוח מאד, ילד בודד ומושפל ע"י חבריו. ברגע שדובלה מתחיל עם סיפור חייו, הרבה מהקהל פורש באמצע. אחת מהנשארות היא גמדה שהיכירה את דובלה הטוב והרגיש בילדותם.

דובלה מספר את האירוע הכי משמעותי בחייו, שהיה בעת מסע בבסיס גדנ"ע שבו פגש במקרה גם את אבישי. באמצע המסע הוא נקרא לעזוב את המסע בגלל פטירת אחד מהוריו. לא נאמר לו מי נפטר, אימו או אביו, וכל הדרך ללוויה הוא מנסה לנחש ממי התייתם ונאלץ לבחור בין שתי הדמויות הכי קרובות אליו, בחירה שתשנה את כל חייו.

דובלה חושף את נפשו מול הקהל ועל ידי כך מרפא את נפשו הפצועה עקב אותה בחירה גורלית.

סיפור יוצא דופן, כתוב בשפה יפה, סיפור עצוב וכואב. אין פה עלילה כלשהי או מתח ולכן לא כל אחד יתחבר לסגנון, לשיקולכם!

שבוע אחרי שהספר שקע למעמקי הנשמה, הגיע הזמן לספר את התחושות שבהם הספר בער מתוכך. כמה כאב מתקיימות במילים כשהן מתקבצות לאמירה אחת עזה. אמירה שאין לה סוף מלבד אומץ. ספריו של גרוסמן ניצבים בהחלט זקופים, בהירים, יציבים וקיימים. הספר הזה בהק מעל כולם. מדינת ישראל עומדת למשפט. משפט שהופך את קרביו של כל מי שמעז לקרוא את האמת על האמת שלו. בעצם על האמת של כולנו.
גרוסמן לא צריך אף אחד שיגיד 'הי אדון דויד, אתה כותב את הקרביים שלך או שלנו?' ברור שהוא כותב את השפה הכי עזה של אדם וכן הוא עושה את זה בעיני הטוב מכולם. לוהט מתעוזה ומעוף.
דובל'ה גיבור הספר הוא הדמות הכי רעה טובה, מרתיעה מקרבת, נלעגת ולועגת. דמות בודדה עד שקשה להכיל אותה. דובל'ה הוא אני או אתה, בעצם כולנו. דמות שמגלה לעולם את המחשבות שכולנו מנסים להסתיר מעצמנו. חלום נפלא להופיע מול קהל להתקלף ופשוט להסיר את העור, את כלי הדם להותיר את הוורידים. להיות חשוף גלוי וברור. הסכם מלחמה שלום עם עצמך והקהל מסביב. 
גרוסמן מניח יסודות של מילים, שהם השפה הגרוסמנית הפרטית. בדומה אליעזר בן יהודה האיש מחיה את השפה הגרוס מנית ומעניק לקורא סרט שלם של מחשבות, מילים, דיאלוג פנימי חיצוני אלים ורך.
ספר שיהפוך לקלסיקה כמו שאמר דני ידידי. פשוט לקרוא אותו שוב.
חובה

קראתי בנשימה עצורה את "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן

ואני מרגישה צורך לשתף אותך, ואולי גם קוראים אחרים, ברשמי העמוקים מתוך הספר.

ראשית, אי אפשר להניח את הספר מן היד. מרגע שהתחלתי לקרא, 

לא יכולתי להפסיק, וסיימתי אותו תוך יממה אחת.

השפה קולחת, עשירה אך מאד עכשווית.

הרעיון מופלא, מרגש, מצחיק ומכאיב בו זמנית.

דובלה ג'י, סטאנאפיסט מוזר, מכמיר לב ומצחיק עד דמעות, 

מבקש בקשה מיוחדת מחבר ילדות, שופט בדימוס, 

וכבר כאן מסתתרת אמת קשה על החיים: 

גזר דין על הילדות שלנו, המעשים שלנו, על מי שגדלנו להיות.

במהלך הערב, אף דמות מן הקהל בערב הסטאנדאפ איננה מקרית, 

וכל דמות מסמלת רובד עמוק של רגשות.

דובלה ג'י עולה על הבמה, שהיא מטאפורה לבמת חייו המצמררים, 

ומשם ואיליך הקורא מוזמן להציץ אל נבכי נפשו המיוסרת,

יחד עם קומץ האנשים שנשארו לשמוע את הערב עד סופו.

דובל'ה ג'י חושף כנראה בפעם הראשונה בחייו, את הבחירה הבלתי אפשרית והכואבת שלו בין שתי דמויות קרובות לו, שהכאיבו לו בעבר כל אחת בדרכה.

אבישי, השופט בדימוס, שכאב חייו משתקף היטב דרך הסיפור, 

יושב שם כמראה לסטנדאפ המתרחש מולו, 

והדברים נוגעים לו וגורמים לו לשפוט ולתת גזר דין פעם נוספת.

הספר מופלא בכל קנה מידה.

דודו גרוסמן התעלה על עצמו עוד 

(למרות שחשבתי ש"נופל מחוץ לזמן" הינו פיוט מופלא, גולת הכותרת של יצירתו של גרוסמן, 

או "עיין ערך אהבה" שהוא הספר הטוב ביותר שקראתי בימי חיי..)

והנה מגיע "סוס אחד לבר..." והופך את הקרביים.

מומלץ בחום רב!!