|
|
|
סוס אחד נכנס לבר |
|
|
|
מס' גולשים שצפו בספר: 6542 |
|
|
הופעת סטֶנדאַפּ במרתף בנתניה הולכת ומשתבשת, מתפוררת לעיני הקהל. בין אם הערב נשמט מידיו של הסטֶנדאַפִּיסט, ובין אם תוכנן מראש להיות כזה – הקהל שבא לבלות ולצחוק נדהם לקבל הופעה מסוג אחר לגמרי. האנשים היו קמים ועוזבים, או מורידים את אמן-הסטנדאפ הוותיק מן הבמה בשריקות בוז, אלמלא נמשכו כבחבלי קסם להציץ לגיהינום של אחר.
הסטנדאפיסט דוֹבָלה גִ'י, הפכפך מרתיע ומקסים, חושף בערב הזה את השריטה של חייו – הבחירה המבעיתה והגורלית שנאלץ לעשות בין שתי נפשות קרובות.
סוס אחד נכנס לבר הוא ספר סוחף, כתוב בתנופה ובגַעַש, על בגידות באהבה ובחברוּת, על אשמות שמבקשות גזר-דין. האמן נקרע בו בין חובתו לקהלו לבין חובתו לעצמו. לכן מתנהל הספר על קו הגבול המרוסק בין יסודות ומצבי-רוח ורגשות לא-מתיישבים. בדיחות מפולפלות מפלחות את האפיזודות הכי מעוררות חמלה, הזדהות ועצב. הבעות פנים מנוגדות חוצות זו את זו במעופן.
דויד גרוסמן מגיע בספר זה לשיא חדש של כתיבה מופלאה, מלאת מתח ורגש עז, מלהיבה בהמצאותיה ובמורכבות שלה, וגם בתפירה העילית של פרטיה והסתעפויותיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוס אחד נכנס לבר - דויד גרוסמן
|
|
מס' גולשים שצפו בספר היום: 0 |
תאריך הכנסה לאתר 18/06/2020
על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו... המשך הביקורת
על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".
המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.
דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.
ספר מיוחד ומומלץ.
תאריך הכנסה לאתר 20/04/2019
לפני שלוש או ארבע שנים, לא בטוחה בדיוק, קיבלתי את הספר מתנה ליומהולדת. אמנם שמעתי באיזו חצי-אוזן ביקורת חיובית על הספר אבל החלטתי לנצל את פתק ההחלפה ולקחת לי ספר מתח, הז'אנר המועדף עליי. וזהו. לא הבטתי לאחור. עם השנים צצו לא מעט ביקורות חיוביות והמלצות חמות וחשתי קצת החמצה שאולי לא הייתי צריכה... המשך הביקורת
לפני שלוש או ארבע שנים, לא בטוחה בדיוק, קיבלתי את הספר מתנה ליומהולדת. אמנם שמעתי באיזו חצי-אוזן ביקורת חיובית על הספר אבל החלטתי לנצל את פתק ההחלפה ולקחת לי ספר מתח, הז'אנר המועדף עליי. וזהו. לא הבטתי לאחור. עם השנים צצו לא מעט ביקורות חיוביות והמלצות חמות וחשתי קצת החמצה שאולי לא הייתי צריכה להחליף ספר זה. והנה שנת 2019, פסח, ואתר icast נתן מתנה האזנה לספרים ובדפדוף בספרים הקיימים עיניי צדו את הספר, כמו אות משמים ומיהרתי להקשיב לספר זה.
קצת על העלילה אשר מתרחשת כולה בעת מופע סטנדאפ של הסטנדאפיסט דובל'ה ג'י - בן 57 ביום ההופעה. המופע מתרחש בנתניה. למופע זה הוא מצליח לשכנע את אבישי לזר (מספר הסיפור), שופט בית משפט מחוזי בדימוס אשר לו ולדובל'ה יש עבר, ילדות משותפת, אבל השנים הפרידו בין השניים.
האולם מלא והמופע מתחיל, ודובל'ה יורד על הקהל די ברשעות ועל העיר נתניה – הקהל מריע וצוהל. עיניו צדות קורבן, הוא מתביית על אישה קטנת ממדים שאותה מכנה גמדה. מסתבר שהיא והוא הכירו בילדותם והיא דווקא זוכרת אותו לטובה, כילד טוב וכעת נחושה בדעתה לומר את דעתה ולהזכיר לו כמה רגעים. מנקודה זו המופע מקבל תפנית חדה עבור הסטנדאפיסט אשר התאמץ כל השנים לפתח דימוי של bad boy בצורה קיצונית. הוא מתחיל לחשוף את חייו.
הדמות הראשית, דובל'ה ג'י, עלתה לי על העצבים לאורך כל הדרך. אמנם הוא הצליח לרקוד לי על מיתרי הרגש כאשר פרס את סיפור חייו אבל הוא איש מעצבן, הומור שמציג לקהל מעצבן לדעתי. לא אהבתי את צורת המחשבה שלו אך מאידך הוא ריתק אותי בכל צעד בעלילה. הרגשתי שאני הולכת שבי אחריו במעין קסם שאינו ברור לי (עדיין) עד הסוף. אני בספק שארצה ללכת למופע של כזה אומן או מישהו דומה לו כדמותו של דובל'ה. אמנם דובל'ה הינו דמות ראשית, דמות שתופסת נתח גדול מהעלילה אבל אין הוא המספר. המספר הוא כבוד השופט ואנו מקבלים מיני-פרשנויות לסיפוריו של דובל'ה ונחשפים לקשר בין השניים.
כמעט ולא קראתי בעבר מספריו של גרוסמן מסיבה כזו או אחרת, אך איכשהו יש לי הרגשה שאת הספר: 'סוס אחד נכנס לבר' הוא מעניין ומיוחד באופן אחר. קולח ולפעמיים קליל, אותנטי, מצחיק ועצוב, ציני ועמוק.
אז כמו שציינתי, הקשבתי לספר שאת הקריינות ביצע תומר שרון (התותח) והרגשתי כיושבת ומקשיבה למופע - הגשה נהדרת לקורא. קולו של תומר שרון היה כמו כפפה ליד עבור העלילה. מאוד תיאטרלי ומשעשע. לעיתים ממש סטאנדאפ ולעיתים רגש עמוק. אין ספק שהעלילה הועברה אליי בצורה טובה יותר בזכותו.
מומלץ - קריאה מהנה,
יעל
תאריך הכנסה לאתר 10/07/2017
דויד גרוסמן מזמין אותנו למופע סטאנדאפ. אישית – לא אוהבת סטאנדאפ, פעם אחת הספיקה לי לראות שזה ממש לא לטעמי, אבל ספרים אוהבת אז הסתקרנתי. ואכן – ההתחלה היתה כמעט בלתי נסבלת עבורי. המונולגים האלו, עם אוסף של קלישאות ואמירות אסוציאטיביות, ירידות בוטות על אורחי המופע ופה ושם בדיחות גרועות,... המשך הביקורת
דויד גרוסמן מזמין אותנו למופע סטאנדאפ. אישית – לא אוהבת סטאנדאפ, פעם אחת הספיקה לי לראות שזה ממש לא לטעמי, אבל ספרים אוהבת אז הסתקרנתי. ואכן – ההתחלה היתה כמעט בלתי נסבלת עבורי. המונולגים האלו, עם אוסף של קלישאות ואמירות אסוציאטיביות, ירידות בוטות על אורחי המופע ופה ושם בדיחות גרועות, היו קשים מנשוא - ולא עמוד אחד או שניים אלא לאורך עמודים רבים. הדבר היחידי שמנע ממני מלהניח את הספר בצד ולהפסיק לקרוא היו אותן אתנחתות שבהן סופר על שיחת הטלפון בין הסטאנדאפיסט – דובלה, לבין חבר הילדות שלו – שרגא, שאותו לא ראה שנים וממנו הוא מבקש לבוא לצפות במופע הסטאנדאפ שלו. בחוכמה רבה, גרוסמן מצליח לשקף לקורא (לפחות לקוראים כמוני) את רגשות הדחיה שמתעוררים מקריאת העמודים הראשונים. בבירור – זה בכוונה. אותו חבר נשכח – שהיתה לו קריירה מוצלחת כשופט - הוא עצמו סולד מסטאנדאפ ולא ממש מתלהב לבוא למופע. השכנוע האיטי שעובר החבר, עבד לגמרי גם עלי. לא יכולתי להניח את הספר.
ואז אחרי שעוברים את החלק הראשון, והסטאנדאפיסט מתחיל להגיע ללב הסיפור – אז באמת כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד. זה פשוט תופס אותך בגרון. גם אז, גרוסמן משחק איתנו, מספר לנו איך אנשים בקהל לאט לאט עוזבים –"באנו לצחוק, והוא עשה לנו תשעה באב" הם אומרים (נכון, גם אתה הקורא היקר מת לעזוב את הספר המעצבן והחודר מתחת לעור הזה?! כאילו אומר לנו הסופר בקריצה). ואני נשארתי, יחד עם הבודדים שנשארו באולם. עדיין, עם רצון רציני לעזוב, עדיין לא מבינה את הפואנטה ובשביל מה כל הסבל הזה, אבל נשארתי, כי לא יכולתי לעזוב. כי היו מספיק רמזים קטנים שהראו שהוא בעצם אדם טוב.
ואז – לקראת הסוף, מתחילים להבין. אז מבינים וכואב ממש. מה זה כואב – הגרון חנוק.
ואז – רק אז – זה משתפר. ואפשר לסיים.
אז לא אכתוב ביקורת רצינית ומעמיקה על מה יש בספר. ביקורות כאלו כבר נכתבו הרבה – על הניגוד המעניין שבין הבמה של הסטנדאפיסט והבמה של השופט, על ההתכתבות עם קפקא (לא לגמרי בטוחה לגבי זה) או על רבדים בסיפור. גם לא אתייחס לפה ושם נגיעות "פוליטיות" או חברתיות שיש בספר, ויש כאלו, פה ושם פזורות כמו פירורים לליקוט. יכול להיות שהייתי לוקחת את לב הסיפור וכותבת אותו בנפרד כסיפור קצר – בלי כל המעטפת המרגיזה. אולי, אבל זה לא מה שבחר הסופר לעשות, והאפקט היה אחר לחלוטין. אז אני רציתי להתמקד בביקורת שלי על חווית הקריאה, ועל איך שמצליח הספר לרתק אליו את הקורא ולטלטל אותו עד עמקי נשמתו, כמעט בניגוד לרצונו.
כי זה לא ספר שכיף לקרוא. למופע סטאנדאפ הולכים כדי לצחוק. אבל כאן המופע לוקח אותך למקום אחר - הרבה מבוכה לא נעימה, ומועקה כללית ברקע כל הזמן, וברור שזה הולך לכיוון רע. אז מה יש כאן – יש כאן אומנות כתיבה שמצליחה לשקף לקורא את עצמו, שמצליחה לגרום גם למי שלא רוצה ללכת למקומות הללו ("הגיהנום של האחר" כמו שקוראים לזה בכריכה) – להגיע לשם בעל כורחו, ולהרגיש את הכאב שלו. אם בא לכם שבת אחת כזו של טלטלה רגשית וגרון חנוק ממש – זה הספר.
תאריך הכנסה לאתר 15/10/2016
החסד קיים, הוא אחד ואין בלתו, וגם בעיצומו של הכאב הכי זוועתי אפשר למצוא אותו רק כך: בתוך מבטו הרואה של הזולת. זה מה שאומר לנו דוד גרוסמן בספרו החדש, סוס אחד נכנס לבר.
שני מספרים יש בספר, שניהם מדברים בגוף ראשון. האחד – סטנדאפיסט שעומד על הבמה ומדבר,... המשך הביקורת
החסד קיים, הוא אחד ואין בלתו, וגם בעיצומו של הכאב הכי זוועתי אפשר למצוא אותו רק כך: בתוך מבטו הרואה של הזולת. זה מה שאומר לנו דוד גרוסמן בספרו החדש, סוס אחד נכנס לבר.
שני מספרים יש בספר, שניהם מדברים בגוף ראשון. האחד – סטנדאפיסט שעומד על הבמה ומדבר, מצחיק, מציג, מספר את חייו לקהל הנתנייתי הנוכח באולם, ובה בעת גם לקוראי הספר. האחר הוא האיש שזוּמן לצפות בו, להיות לו לעד. המספר הראשון שוטף, שוצף, יורה את דבריו, מגלגל אותם מעל הבמה, מייעד אותם לשומעיו, חלקם אולי הוזמנו כמו המספֵּר האחר, ואולי לא, רובם שם כדי לצחוק, לשם כך באו, הם עדיין אינם יודעים מה צפוי להם. איזה וידוי שלא יאמן ישמעו במהלך הערב. המספר האחר מביט. רושם. מתעד. נזכר. לומד. מתאר את המספֵּר הראשון. את מה שהוא רואה. את מה שהוא יודע. את מה שהיה בעברם המשותף.
המספר היושב בקהל אמור להיות מיומן ובעל יכולת הקשבה: במשך שנים כיהן כשופט, עד שנאלץ לפרוש, כי העז לומר בגלוי את דעתו על אחד העדים שניצבו לפניו, כינה אותו חלאת אדם. כל חייו אומן לשמור את רגשותיו לעצמו. לא להביע או לגלות אותם. כך מוטל עליו לנהוג בבית המשפט, הסביר לאהובתו, כשזאת כעסה עליו לאחר דיון שבו נכחה: נערה, בת לאב מתעלל, העידה בפני המספר, והוא שמר על ארשת פנים קפואה. "הילדה שפכה את נשמתה שם, הביטה בך ממש בתחנונים ורק חיכתה שתראה לה סימן קטן, קטנטן, של אהדה, של הבנה; מבט אחד שיגיד לה שהלב שלך איתה, ואתה – " נזפה בו. היא אישה שמבינה מה חשוב באמת בין בני אדם. כשהציעה לו נישואים הבטיחה לו להביט בו תמיד בעיניים טובות, "עיניים של עֵד אוהב", ומאז, הוא יודע, "לא אמרו לי בחיי דבר יפה מזה."
הסטנדאפיסט ביקש ממנו להגיע ולצפות במופע. מה בעצם הוא רוצה ממני, תוהה השופט לשעבר, ואינו יודע שהוא צפוי למסע נפשי גואל. להזדככות מתוך ייסורים, לשיעור בהבנה של הזולת, שרק באמצעותו יוכל להבין גם את עצמו.
בעבר, כשהיו שניהם נערים, כבר לימד אותו הסטנדאפיסט את מה ששכח בינתיים, כשהדחיק והשכיח מעצמו גם את החברות ביניהם: כיצד להביט באדם אחר. כשנפגשו לראשונה שאל אותו שאלות שילדים אינם נוהגים לשאול – איך קוראים לאימא שלך, איפה הוריך הכירו… בידע הזה שרכש השתמש אז כדי לכבוש את לבה של נערה: שאל אותה, הקשיב לדבריה, מחה את דמעותיה, אבל חש שהוא מרמה. שלמד שיטה שבְּרָזֵיהָּ הוא שולט, אך מלוא משמעותה אינו נהיר לו.
גם עכשיו כשהוא יושב ומקשיב לסטנדאפיסט, עליו לעבור תהליך: יש רגע שבו הסטנדאפיסט פונה אליו בשאלה אילמת, והוא אוטם את מבטו. מיד אחרי כן הוא חש עד כמה הכאיב, תוהה מדוע נהג כך, ומתוך חשבון הנפש הרגעי הזה – לומד ומשתנה. עד תום הערב כבר יהיה אדם אחר. כבר יוכל לחזור אל הפגיעוּת של עצמו. כבר תהיה לו תקנה, ואולי אפילו תקווה.
עוצמת הסבל בסיפורו של הסטנדאפיסט בלתי אפשרית. היא הולכת ונפערת לאטה כמו תופת, בפני הקהל ולעיני הקוראים של הספר. הוא, כמו הסופר שיצר אותו, מערים עלינו: שניהם מאכילים אותנו בפיתיון הנעים של הצחוק, כדי שנבלע גם את מה שטמון בתוכו. בווירטואוזיות מילולית עוצרת נשימה הצליח דוד גרוסמן בספר הזה לעשות משהו שנראה כמעט בלתי אפשרי: לייצר טקסט אותנטי לחלוטין של סטנדאפיסט – אפשר בהחלט לראות מישהו עומד על הבמה, אומר את הדברים, עושה את המעשים והחיקויים ומשחק את המשחקים – ובה בעת להעלות על הבמה את דמותו העמוקה, המשוכללת, האמינה, של השוטה. כן – אותו שוטה ששייקספיר הִרבה להציג: מי שתפקידו לומר את האמת האיומה, ולעשות זאת מתוך מה שנראה לרגעים כמו התבדחות קלילה. השוטה הוא היחיד שמרשים לו – כי לְמה כבר אפשר לצפות ממנו? – למתוח ביקורת. כמו למשל – השוטה של המלך ליר. שמספר לו עד כמה הוא טיפש. שמדבר בגלוי בגנות בנותיו ומתאר אותן כמות שהן, מרושעות, מסוכנות.
השוטה בספר סוס אחד נכנס לבר בפירוש מצחיק. הצופים בו הגיעו כדי לצחוק. ממנו. אתו. לא משנה. לרגעים הוא שובה אותם. ואִתם גם את הקוראים. ואז מפחיד. שולף בדיחה, מגלגל שטף מעורר השתאות של שנינויות, ופתאום שולף סכין מילולית סמויה ונועץ אותה בלבם. ובלבו של המספר האחר. ובזה של הקורא.
מעטים נשארים עד הסוף. הם אלה שמסוגלים לראות. אלה שיכולים להעניק במבטם את החסד הנחוץ. כל האחרים מצטרפים אל מי שפגעו בו בילדותו. וּבַמְסַפֶּר האחר. וּבַנוּ, הקוראים. את כל מי שמסתלק מלווה הסטנדאפיסט במבט עצוב. בילדותו למד לצחוק מעצמו, להצטרף אל הסובבים שעשו זאת, אחרת לא היה שורד את האלימות שהקיפה אותו.
לעומת זאת את סוס אחד נכנס לבר אי אפשר להפסיק לקרוא. גרוסמן מצליח לייצר עלילה מותחת, לעורר שאלה שנענית רק ממש בעמודים האחרונים, ולמרבה הפלא מחכה בסופה אפילו נחמה.
תאריך הכנסה לאתר 18/07/2015
"כי הפָאקינג נשמה יימח־שמה מתהפכת עלינו כל שנייה, שמתם לב לזה? שמתם לב לזה, נתניה? הם עונים לו בשאגה שכן, ששמו לב, והוא: פעם היא רוצה ככה, ופעם היא לא רוצה, ופה היא מפוֹצצת לך אוּפוֹריה עם זיקוקים דינור, וחצי דקה אחרי זה מביאה לך נַבּוּט בראש, ופה היא מחורמנת,... המשך הביקורת
"כי הפָאקינג נשמה יימח־שמה מתהפכת עלינו כל שנייה, שמתם לב לזה? שמתם לב לזה, נתניה? הם עונים לו בשאגה שכן, ששמו לב, והוא: פעם היא רוצה ככה, ופעם היא לא רוצה, ופה היא מפוֹצצת לך אוּפוֹריה עם זיקוקים דינור, וחצי דקה אחרי זה מביאה לך נַבּוּט בראש, ופה היא מחורמנת, ופה היא עם קריזה וקַפְּריזה וטִיז־טִיזָה! מי יכול עליה תגידו לי, ומי בכלל צריך אותה"?
מאוד קשה למצוא מילים כשמסיימים לקרוא את הספר הזה. המוח מרוקן, כאילו עבר עליו מכבש שלקח את כל המילים שיש וכתש אותן עד עפר, כאילו נשפך עליו מפל גועש של מילים ששטף את הכל ולא הותיר אחריו כלום מלבד בוץ עכור. משהו דומה לזה הרגשתי כשסיימתי את "נופל מחוץ לזמן". גם אותו קראתי ביום אחד, בנשימה אחת ובטן מכווצת. וכשקראתי את הספר באמת חשבתי גם על "נופל מחוץ לזמן" וגם על "אישה בורחת מבשורה". לא כי הם כתובים דומה. ממש לא. כל אחד מהשלושה כתוב בסגנון אחר לגמרי. זו אחת מגדולותיו של גרוסמן. הוא ממציא את עצמו כל פעם מחדש. אבל יש בהם הרבה מהמשותף, ולא רק במובן הטריוויאלי של הנושא המשותף, המוות. המוטיב של מסע שצריך לעבור כדי להיפגש עם המוות, המוטיב של האמונה המאגית שאם רק נחשוב על משהו רע אז הוא בטח כבר קרה ואם נוכל שלא לחשוב אותו, שלא לפגוש אותו, אולי נוכל לשנות את מה שכבר קרה. רק דויד גרוסמן יכול להתפלש בחומרים הקשים האלה, ולאחוז את הלב של הקורא בצבטות קפואות, בשעתיים של סטנדאפ במרתף בנתניה.
לא בכיתי, כמעט ולא צחקתי, בעיקר לא נשמתי.
תאריך הכנסה לאתר 15/04/2015
אני זוכרת שצפיתי לא מזמן בסרטון סטנדאפ קומדי שהעלה אחד מידידיי ברשת החברתית.
עלה לבמה בחור צעיר ועב כרס, לבוש טי-שירט שחורה ומכנסי ג׳ינס שחורים כאילו אלו יטשטשו את מימדיו העצומים.
הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מרמלה ובמשך רבע שעה העביר דאחקות על העיר,... המשך הביקורת
אני זוכרת שצפיתי לא מזמן בסרטון סטנדאפ קומדי שהעלה אחד מידידיי ברשת החברתית.
עלה לבמה בחור צעיר ועב כרס, לבוש טי-שירט שחורה ומכנסי ג׳ינס שחורים כאילו אלו יטשטשו את מימדיו העצומים.
הוא הציג את עצמו ואמר שהוא מרמלה ובמשך רבע שעה העביר דאחקות על העיר, תושביה ובעיקר על עצמו, מוצאו ומימדי גופו.
הוא היה מצחיק, שנון והקהל אהב אותו. לעיתים אף התעכבה המצלמה על חייל מתפתל מצחוק או בריה דומעת, מקנחת את עיניה בזהירות שלא תמרח חלילה את המסקרה.
וכל אותו זמן אני עוקבת אחרי הבעותיו, מחייכת לפרקים ולא מסוגלת להיקרע מצחוק. לא משום שהבדיחות היו טיפשיות או ברמה נמוכה אלא כי כאב לי לצחוק עם כולם על מראהו, על ההתעקשות להנמיך את קומתו, להשפיל עצמו עד עפר ולו כדי לגרום אנדרלמוסיה בקהל, פרצי צחוק בלתי נשלטים ומחיאות כפיים סוערות.
אני מבינה את ההגיון שמאחורי הקלעים: If you can't beat them, join them
עדיף להראות חסינות ולצחוק על פגמיך עוד לפני שאחרים יבחינו בהם ויעשו ממך מטעמים, כל הג׳אז הזה.
ויש יתרונות נוספים לסיסטמה הזאת: אתה מתחשל ואף אחד לא יכול לנפץ את החומות שבנית סביבך, לפלוש ולפגוע.
אתה הוא המנצח על התזמורת ואתה גם תחליט מתי יגמר הקונצרט/קרקס/סיוט הזה. וברוב הפעמים הוא לא נגמר טוב, כי בסוף היום אתה נשאר לבדך עם כל השטיקים, ההתחכמויות והפגמים.
והצחוק לא מרפא את הכאב. הוא כמו רטיה קרה, זמנית על פצע פעור.
וכדי להמשיך בחייך אתה מחפש פתרונות שרובם זמניים ואלו לא מוציאים אותך מהמעגל הבלתי פוסק הזה.
לדויד גרוסמן יש את כל הסיבות בעולם להיות דואב: בנו הצעיר אורי, נפל במלחמת לבנון השניה ולהיות הורה שכול אני לא מאחלת אפילו לאויבים שלנו.
בספר הזה ניכר כאב עצום, חריף ומרוכז. כזה שלא נתקלים בו כל יום.
כאב שדווח עליו שהוא כה כביר עד שלכמה רגעים אתה לא מרגיש דבר; לא בגדיעה ולא בזרימת הדם המתפרץ ולא בניתוק הסופי של האיבר מהגוף.
דובל׳ה ג׳י הוא הדמות הראשית בסיפור.
קומיקאי שדרך הופעת סטנד-אפ מספר לנו את סיפורו הנורא.
על הדרך הוא זורק גם כמה בדיחות; חלקן קשורות לסיטואציה וחלקן לגמרי מנותקות ממנה.
רובן לא מצחיקות.
אפילו לא הומור שחור, אולי אפור-רק כדי לסתום חורים ולנסות לחפות על החוסר בדמויות משניות, מקשרות שיחזקו את הדמות הראשית ויעניקו לה נפח, אנושיות ותירוץ מינימלי להזדהות עמה.
העלילה מתפרשת על בקושי 200 עמודים ללא הפסקות פיפי או חטיפים מהמזנון. אין פרקים ואין כותרות, אין הכנות שלפני ואין רמזים.
גרוסמן מכריח אותך להישאר ער וקשוב במשך כל המופע: לסבול בדיחות מיותרות, לדמיין מצבים מביכים בין השחקן לקהלו ובעיקר לקבל את מה שהוא דוחף לך בכח: סיפור קלישאתי חסר מעוף ולוקה בחסר.
באיזשהו שלב חשבתי שתהיה פואנטה, לקח, משל ונמשל.
אבל שומדבר! כמו שהתחיל המופע כך גם נגמר: הבדרן המיוזע שותה מהתרמוס שלו, שמח שהכל מאחוריו.
הנחיל מורשת למקשיביו, פרק עול, הגיע לשיא והולך הביתה שמח וטוב לב.
אני מודה: הוא עבד עלי בעיניים. לא יכולתי להניח את הספר מידי כי יש לו, כנראה את הכלים הספרותיים הדרושים להחזיקני בלשון.
אך לאחר הסיום הרגשתי מרומה, כמו שפעם תחמן אותי נהג מונית שהאריך נסיעתו רק כדי לגבות ממני תעריף גבוה יותר.
למה ככה? זה יפה?
הייתי צריכה לתת שני כוכבים, נתתי שלושה בגלל שפיספסתי בגללו שיחת טלפון עם חמתי :-)
תאריך הכנסה לאתר 07/02/2015
זהו ספרו הראשון של דויד גרוסמן שאני קוראת ואין לי ספק שלא האחרון. 'אישה בורחת מבשורה' ממתין לתורו כבר הרבה זמן וכעת אקדם אותו לראש הערימה. שמו של הספר לא מרמז דבר על חווית הקריאה הטעונה והמתוחה הממתינה לקורא. עטיפה צבעונית עליזה מעט, בצבעי תכול וצהוב כשאיור מעט מוזר מככב בה. 'סוס אחד... המשך הביקורת
זהו ספרו הראשון של דויד גרוסמן שאני קוראת ואין לי ספק שלא האחרון. 'אישה בורחת מבשורה' ממתין לתורו כבר הרבה זמן וכעת אקדם אותו לראש הערימה. שמו של הספר לא מרמז דבר על חווית הקריאה הטעונה והמתוחה הממתינה לקורא. עטיפה צבעונית עליזה מעט, בצבעי תכול וצהוב כשאיור מעט מוזר מככב בה. 'סוס אחד נכנס לבר' שמו של הספר הוא כותרת של בדיחה וזה הרמז למה שעומד להתחולל בספר אבל בעצם זה רק קצה הקרחון או רכבת הרים דוהרת המניעה את המילים בהם בוחר להשתמש גרוסמן המטעינה את הקורא ברגשות ובדרך לא מהססת לדרוס פרות קדושות. המחבר לא חס על גיבוריו וגם לא על קוראיו מערבב בדבריו ציניות המעורבת בחמלה, בוז וקריאת תגר על החיים.
"-ערב טוב, ערב טוב, ער—ב טוב קסרי—יה!!" כך זה מתחיל ולא ידוע איך זה יגמר. התפאורה במה עליה איש דל גוף, נמוך וממושקף דובלה ג'י שם הבמה שלו סטנדאפיסט. מולו במרתף בנתניה שולחנות של קהל צופים מגוון בשלל גילאים שבאו לצפות בהופעת סטנדאפ בתחילת ההופעה מקסים דוב'לה את הקהל, מפזר בדיחות בשלל צבעים, יורד על העיר שלהם נתניה, וגם על חלק מהקהל לקול מצהלותיהם. בקהל יושב אבישי מוזמן אישי של דובל'ה הוא מתעד את מה שאירע באותו ערב. אבישי שופט בדימוס היה חבר ילדות של דוב'לה הילד המתוסבך, חיי השניים התפצלו במפתיע והתאחדו לאחר שדובל'ה מבקש בשיחת טלפון מפתיעה אחרי עשרות שנים שלא התראו, שאבישי יסכים להיות אורחו במופע במרתף. אבישי: "אני חושב, איש לא יפה ולא מלהיב או מושך, ואיך הוא יודע לגעת בדיוק במקומות שהופכים בני-אדם להמון, לאספסוף." (עמ' 40).
בהופעה חובט דוב'לה בעצמו, חובט בקהל בדיוק כמו שחבטו בו החיים. מתפשט ומתערטל במילותיו מול הקהל והאמת יוצאת מפיו טיפין טיפין. נראה לרגע שהשחקן על הבמה צוחק על הקהל ומשחק בו ומיד ברגע אחר מתהפכת התמונה ונראה שדווקא הקהל הוא זה שמושך אותו למלכודת דבש. אבישי: "איך הוא הצליח, אני חושב לעצמי, איך, בזמן קצר כל-כך, הוא הצליח להפוך את הקהל, ואפילו אותי במובן-מה, לבני-בית בנפש שלו? וגם לבני-ערובה שלו? (עמ' 61).
במהלך הפלרטוט עם הקהל לא ניתן להבחין מתי מתחיל דוב'לה ומתי נגמר אבישי שני הקולות מתמזגים לרגעים קסומים כשהעבר הפצוע של הסטנדאפיסט מבליח מתוך ההופעה וסוחף איתו את חבר הילדות אבישי. במרכז ההופעה הולכת ומשתלטת על האומן הצעקה של ילדותו, העוול שנגרם לו מידי הוריו שהביאו אותו לעולם. סיפור של לוויה קשה מתוך מחנה הגדנ"ע באר אורה, בה שהה.הזיכרונות נוגעים באביו הספר והסמרטוטר ובאמו עם הצלקות בידיה ובנפשה כשבתווך ילד קטן שהולך על הידיים כי כך בחר לראות את העולם.
לרגעים רבים בקריאת הספר היה נדמה לי שאני באותו מרתף עם האווירה הדחוסה ואין לי אוויר ויש מתח ממש כאילו הייתי חלק מהקהל השבוי של דוב'לה. לספר אין פרקים מה שמותיר את הקורא חסר נשימה ומתוח. סיפור חייו הנוגע ללב של הילד והנער דוב'לה משתלבים בהופעה כשהקהל מבקש כל הזמן בדיחות אותן נאלץ להשחיל האומן בין הסיפור קורע הלב של חייו.
ספר שלא תרצו להניח מהיד והוא ילווה אותכם זמן רב. הוא נוגע בנאמנות להורינו, בבגידות חברינו, בחולשות באלימות ובטוב לב של אנשים.
מומלץ מאוד!
תאריך הכנסה לאתר 08/12/2014
חייבת להתוודות, זה הספר הדיגיטלי השני שאני קוראת וממש לא קל לי. העיניים מתעייפות מהר וחסר לי הדפדוף, אבל בכל זאת צלחתי אותו ולקראת הסוף כבר הסתגלתי.
זהו ספר מיוחד, שרק גרוסמן יכול לכתוב. לא ספר פשוט לקריאה מכיוון שאין פה עלילה אבל ספר שבהחלט קשה להניח מהיד לאחר שהתחלת... המשך הביקורת
חייבת להתוודות, זה הספר הדיגיטלי השני שאני קוראת וממש לא קל לי. העיניים מתעייפות מהר וחסר לי הדפדוף, אבל בכל זאת צלחתי אותו ולקראת הסוף כבר הסתגלתי.
זהו ספר מיוחד, שרק גרוסמן יכול לכתוב. לא ספר פשוט לקריאה מכיוון שאין פה עלילה אבל ספר שבהחלט קשה להניח מהיד לאחר שהתחלת לקרוא.
הגיבור הראשי הוא דובלה, סטנאפיסט בן 57. גרוש כמה פעמים ולו חמישה ילדים. יום אחד הוא מתקשר לחבר ילדות שלו, אבישי, שכיום הוא שופט בדימוס, ומבקש ממנו לבוא לשמוע הופעת סטנדאפ שלו. אבישי שכח מדובלה ובקושי נזכר מיהו אבל מחליט ללכת לצפות בהופעה. אבישי הוא הכותב של הסיפור, מתעד את הופעת הסטנדאפ של דובלה.
כל הסיפור הוא הופעת הסטנדאפ של דובלה ביום הולדתו. הוא מספר בדיחות ומלהיב את הקהל, גם לועג לקהל וצוחק על אנשים ולאט לאט מכניס להופעה את סיפור חייו הטראגי, כבן לאם ניצולת שואה ולאב קשוח מאד, ילד בודד ומושפל ע"י חבריו. ברגע שדובלה מתחיל עם סיפור חייו, הרבה מהקהל פורש באמצע. אחת מהנשארות היא גמדה שהיכירה את דובלה הטוב והרגיש בילדותם.
דובלה מספר את האירוע הכי משמעותי בחייו, שהיה בעת מסע בבסיס גדנ"ע שבו פגש במקרה גם את אבישי. באמצע המסע הוא נקרא לעזוב את המסע בגלל פטירת אחד מהוריו. לא נאמר לו מי נפטר, אימו או אביו, וכל הדרך ללוויה הוא מנסה לנחש ממי התייתם ונאלץ לבחור בין שתי הדמויות הכי קרובות אליו, בחירה שתשנה את כל חייו.
דובלה חושף את נפשו מול הקהל ועל ידי כך מרפא את נפשו הפצועה עקב אותה בחירה גורלית.
סיפור יוצא דופן, כתוב בשפה יפה, סיפור עצוב וכואב. אין פה עלילה כלשהי או מתח ולכן לא כל אחד יתחבר לסגנון, לשיקולכם!
תאריך הכנסה לאתר 08/11/2014
סוס אחד נכנס לבר, או: האם סיפור צריך עלילה?
ספרו החדש והמאתגר של דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר, הוא ספר מיוחד. לא רק בגלל תכניו אלא גם בגלל האופן שבו הוא כתוב: יש לו עלילה מעטה בלבד. כמובן שהוא נכתב כך במכוון, ומעניין לבחון אותו בעיניים של כותבים ולנסות ללמוד ממנו.
הסיפור כולו... המשך הביקורת
סוס אחד נכנס לבר, או: האם סיפור צריך עלילה?
ספרו החדש והמאתגר של דויד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבר, הוא ספר מיוחד. לא רק בגלל תכניו אלא גם בגלל האופן שבו הוא כתוב: יש לו עלילה מעטה בלבד. כמובן שהוא נכתב כך במכוון, ומעניין לבחון אותו בעיניים של כותבים ולנסות ללמוד ממנו.
הסיפור כולו מתרחש במהלך הופעה של בדרן סטנד-אפ (דובל'ה ג'י) וקו הסיפור המרכזי בנוי כסצנה אחת ארוכה, המספרת ב"זמן אמת" את מהלך ההופעה ואת תגובות הקהל. תוך כדי ההופעה מספר דובל'ה ג'י לקהל על עצמו ועל חייו, ובעיקר מספר בפירוט על מסע שעשה מבסיס הגדנ"ע באר אורה בנגב הדרומי חזרה לביתו בירושלים כדי להשתתף בלוויית אחד מהוריו שנפטר.
למרות שהעלילה איננה במוקד העניין של גרוסמן, הספר איננו נטול עלילה: סיפור ההופעה הוא עלילתי (דובל'ה ג'י מתעקש לספר על ילדותו במקום להצחיק ולכן מאבד חלק מהקהל, אבל עובר תהליך אישי תוך כדי ההופעה) וכמוהו גם סיפור המסע להלוויה. אבל העלילות הן מינוריות, והקונפליקטים מתפתחים באיטיות ואינם מגיעים להכרעה סגורה – ממש כפי שהבדיחה שעל שמה קרוי הספר איננה מסופרת במלואה.
מה מאפשר לספר לוותר ולו באופן חלקי על השימוש בעלילה, ובכל זאת להיות ספר מצוין?
לא כל ספר מתמקד בעלילה. יש ספרים שמתמקדים בדמויות המאכלסות אותם ובעולמן הפנימי. יש כאלה שמתמקדים בנושא רעיוני שהם חוקרים או במשמעות האלגורית של הסיפור. אחרים מתמקדים בסביבת הסיפור, בעולם (הפיזי, החברתי, התרבותי וכד') בו הוא מתרחש. בכל ספר נמצאים כמובן כל המרכיבים האלה, אבל כל ספר מתמקד יותר באחד מהם ונותן משקל פחות לאחרים.
ספר שמתמקד בעלילה חייב לפתח את הקונפליקט העלילתי במלואו ולהביא אותו להכרעה ולפתרון סגור. אבל ספר שמתמקד בהיבט אחר איננו חייב לעשות כך. הוא צריך לפתח ולהביא להכרעה רק את ההיבט בו הוא מתמקד: תהליך השינוי של דמות, הדיון הרעיוני בנושא, היכרות הקורא עם סביבת הסיפור, וכד'.
מאחר שגרוסמן מתמקד בעיקר בדמותו של דובל'ה ג'י ובדיון הארספואטי שהספר מעורר, הוא יכול לוותר על פיתוח מלא וסגירה מוחלטת של העלילה, להסתפק, אם תרצו, בעלילה מופשטת במידת מה, ועדיין ליצור ספר משמעותי, מטלטל ומרתק.
האם הסטת המיקוד מהעלילה פוגעת בספר?
עלילה היא המרכיב היסודי בכל סיפור. היא הרובד הגלוי של הסיפור, וככזו אי אפשר לוותר עליה לגמרי. מצד אחד, סיפור ללא עלילה טובה תמיד יגרום לקורא לחוש שמשהו חסר, רמת העניין והמתח תיפגע ואיתן יכולתו של הסיפור לרגש. מן הצד האחר, אם הסיפור איננו מוכוון-עלילה ביסודו, עלינו להיזהר לא לתת לעלילה משקל יתר שיאפיל על ההיבטים האחרים שנמצאים במוקד הסיפור.
אז לקרוא או לא לקרוא?
לקרוא! כל ספר של דויד גרוסמן הוא חגיגה. וכאשר סופר כמו גרוסמן, בעל ניסיון מוכח בטוויית עלילות מפעימות, מחליט לצמצם את חשיבות העלילה – ברור שזה נעשה מתוך בחירה ושיש בזה גם תועלת ויתרון.
מומלץ!
תאריך הכנסה לאתר 06/11/2014
שבוע אחרי שהספר שקע למעמקי הנשמה, הגיע הזמן לספר את התחושות שבהם הספר בער מתוכך. כמה כאב מתקיימות במילים כשהן מתקבצות לאמירה אחת עזה. אמירה שאין לה סוף מלבד אומץ. ספריו של גרוסמן ניצבים בהחלט זקופים, בהירים, יציבים וקיימים. הספר הזה בהק מעל כולם. מדינת ישראל עומדת למשפט. משפט שהופך את קרביו של... המשך הביקורת
שבוע אחרי שהספר שקע למעמקי הנשמה, הגיע הזמן לספר את התחושות שבהם הספר בער מתוכך. כמה כאב מתקיימות במילים כשהן מתקבצות לאמירה אחת עזה. אמירה שאין לה סוף מלבד אומץ. ספריו של גרוסמן ניצבים בהחלט זקופים, בהירים, יציבים וקיימים. הספר הזה בהק מעל כולם. מדינת ישראל עומדת למשפט. משפט שהופך את קרביו של כל מי שמעז לקרוא את האמת על האמת שלו. בעצם על האמת של כולנו.
גרוסמן לא צריך אף אחד שיגיד 'הי אדון דויד, אתה כותב את הקרביים שלך או שלנו?' ברור שהוא כותב את השפה הכי עזה של אדם וכן הוא עושה את זה בעיני הטוב מכולם. לוהט מתעוזה ומעוף.
דובל'ה גיבור הספר הוא הדמות הכי רעה טובה, מרתיעה מקרבת, נלעגת ולועגת. דמות בודדה עד שקשה להכיל אותה. דובל'ה הוא אני או אתה, בעצם כולנו. דמות שמגלה לעולם את המחשבות שכולנו מנסים להסתיר מעצמנו. חלום נפלא להופיע מול קהל להתקלף ופשוט להסיר את העור, את כלי הדם להותיר את הוורידים. להיות חשוף גלוי וברור. הסכם מלחמה שלום עם עצמך והקהל מסביב.
גרוסמן מניח יסודות של מילים, שהם השפה הגרוסמנית הפרטית. בדומה אליעזר בן יהודה האיש מחיה את השפה הגרוס מנית ומעניק לקורא סרט שלם של מחשבות, מילים, דיאלוג פנימי חיצוני אלים ורך.
ספר שיהפוך לקלסיקה כמו שאמר דני ידידי. פשוט לקרוא אותו שוב.
חובה
תאריך הכנסה לאתר 31/10/2014
סוס אחד נכנס לבר.... כך מתחילה בדיחה היחידה בספר שאין לה סוף.
דויד גרוסמן עשה לי עם הספר, בדיוק מה שגיבורו דובלה ג'י עשה לקהל שלו בספר.
באתי עם הרבה ציפיות.
התחלה ככה-ככה
בשלב מסוים כבר... המשך הביקורת
סוס אחד נכנס לבר.... כך מתחילה בדיחה היחידה בספר שאין לה סוף.
דויד גרוסמן עשה לי עם הספר, בדיוק מה שגיבורו דובלה ג'י עשה לקהל שלו בספר.
באתי עם הרבה ציפיות.
התחלה ככה-ככה
בשלב מסוים כבר רציתי לפרוש, כי זה לא בדיוק סטנדאפ.
ואז לאט לאט הוא לופת אותך, חזק חזק, ואי אפשר להתנתק, גם אם רוצים.
אז על מה הספר?
3 דמויות בולטות יש בספר. (או אולי 2 וחצי)
המספר, אבישי לזר, הוא שופט בית משפט מחוזי בדימוס. פעם בנעוריו, הכיר השופט את דובלה. שנה שלמה הם היו חברים. השופט שבינתיים התאלמן, שכח את דובי מזמן. דובלה מתקשר אליו ליל אחד, ומשכנע אותו להגיע להופעה שלו. הוא עכשיו סטנדאפיסט. הוא אפילו מוכן לשלם לו על זמנו. השופט נגרר ומגיע.
כל המופע השופט מסתכל, חושב על אשתו שנפטרה ו...אוכל.
חצי הדמות היא אחת מהקהל, גמדה, שהכירה את דובלה עוד מילדות, גרו בשכנות. היא זוכרת אותו לטובה. (וככה מקלקלת לו את השם הרע שלו)
והדמות המרכזית הוא דובלה ג'י. בן 57. (באותו יום יש היה לו יום הולדת). הוא מופיע בנתניה. במרתף. הוא גרוש מספר פעמים, יש לו 5 ילדים.
וכמו שהוא מעיד על עצמו "ילד בן חמישים ושבע נשקף מתוך זקן בן ארבע עשרה".
הקהל מחכה לבדיחות. הקהל מחכה לצחוקים. אך דובלה נותן לקהל בהרבה יותר. כן, מדי פעם הוא מספר בדיחות, מספר סיפורים, אך רוב הזמן הוא מתעלל בקהל, מעליב אותו, צוחק עליו. הוא מציג לקהל, לופת אותו, מכשף אותו. הוא משחק עם הקהל שלו במשחקי אהבה-שנאה. הקהל שבוי שלו, לא יודע איך להגיב.
הקהל רוצה בידור, אך במקום זה, הוא מקבל סיפור יחודי. (לא הבנתי אם דובללה נסחף וסיפר את סיפורו, או תכנן מראש). סיפור שיסופר רק פעם אחת.
סיפור על נער בגיל ההתבגרות בירושלים. נער שאמו ניצולת שואה והנער היה משגיח עליה. אב קשוח אך אוהב. ילדות אומללה. התעללות החברים בו. ההשפלה. הבריחה שלו לחיקויים. הטרגדיה של חייו.
כל זה הוא מספר למעט הקהל שנשאר (כאשר אחרים כבר עזבו אותו, ודובלה מסמן על הלוח בצד כל אדם שעוזב). מתבל את סיפורו הטראגי בבדיחות.
אלו שנשארו (אחרי שהאחרים פרשו בזעם, כי באו לשמוע בדיחות וקיבלו משהו אחר לחלוטין), שבויים של דובלה. הוא חושף לפניהם את נפשו, בלי כחל ושרק. ליצן טראגי.
כמו התחלתי את הסקירה, הספר לפת אותי, ואפילו שבשלב מסויים רציתי לוותר, לא יכולתי.
ממליצה.
תאריך הכנסה לאתר 19/10/2014
קראתי בנשימה עצורה את "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן
ואני מרגישה צורך לשתף אותך, ואולי גם קוראים אחרים, ברשמי העמוקים מתוך הספר.
ראשית, אי אפשר להניח את הספר מן היד. מרגע שהתחלתי לקרא,
לא יכולתי להפסיק, וסיימתי אותו תוך יממה אחת.
השפה קולחת, עשירה אך מאד עכשווית.... המשך הביקורת
קראתי בנשימה עצורה את "סוס אחד נכנס לבר" של דוד גרוסמן
ואני מרגישה צורך לשתף אותך, ואולי גם קוראים אחרים, ברשמי העמוקים מתוך הספר.
ראשית, אי אפשר להניח את הספר מן היד. מרגע שהתחלתי לקרא,
לא יכולתי להפסיק, וסיימתי אותו תוך יממה אחת.
השפה קולחת, עשירה אך מאד עכשווית.
הרעיון מופלא, מרגש, מצחיק ומכאיב בו זמנית.
דובלה ג'י, סטאנאפיסט מוזר, מכמיר לב ומצחיק עד דמעות,
מבקש בקשה מיוחדת מחבר ילדות, שופט בדימוס,
וכבר כאן מסתתרת אמת קשה על החיים:
גזר דין על הילדות שלנו, המעשים שלנו, על מי שגדלנו להיות.
במהלך הערב, אף דמות מן הקהל בערב הסטאנדאפ איננה מקרית,
וכל דמות מסמלת רובד עמוק של רגשות.
דובלה ג'י עולה על הבמה, שהיא מטאפורה לבמת חייו המצמררים,
ומשם ואיליך הקורא מוזמן להציץ אל נבכי נפשו המיוסרת,
יחד עם קומץ האנשים שנשארו לשמוע את הערב עד סופו.
דובל'ה ג'י חושף כנראה בפעם הראשונה בחייו, את הבחירה הבלתי אפשרית והכואבת שלו בין שתי דמויות קרובות לו, שהכאיבו לו בעבר כל אחת בדרכה.
אבישי, השופט בדימוס, שכאב חייו משתקף היטב דרך הסיפור,
יושב שם כמראה לסטנדאפ המתרחש מולו,
והדברים נוגעים לו וגורמים לו לשפוט ולתת גזר דין פעם נוספת.
הספר מופלא בכל קנה מידה.
דודו גרוסמן התעלה על עצמו עוד
(למרות שחשבתי ש"נופל מחוץ לזמן" הינו פיוט מופלא, גולת הכותרת של יצירתו של גרוסמן,
או "עיין ערך אהבה" שהוא הספר הטוב ביותר שקראתי בימי חיי..)
והנה מגיע "סוס אחד לבר..." והופך את הקרביים.
מומלץ בחום רב!!
תאריך הכנסה לאתר 24/09/2014
תחושת מתח ממלאת אותי לפני כל קריאה בספר של גרוסמן. איזו גירסה שלו אפגוש הפעם? את זה היומרני של עיין ערך: אהבה? את זה המבריק של ספר הדקדוק הפנימי ואישה בורחת מבשורה? את השטותניק מיש ילדים זיג זג? את מחבר רבי המכר הרשלן ממישהו לרוץ איתו? או את מה שזה לא יהיה שהוא ניסה להיות בנופל מחוץ לזמן? כל ספר... המשך הביקורת
תחושת מתח ממלאת אותי לפני כל קריאה בספר של גרוסמן. איזו גירסה שלו אפגוש הפעם? את זה היומרני של עיין ערך: אהבה? את זה המבריק של ספר הדקדוק הפנימי ואישה בורחת מבשורה? את השטותניק מיש ילדים זיג זג? את מחבר רבי המכר הרשלן ממישהו לרוץ איתו? או את מה שזה לא יהיה שהוא ניסה להיות בנופל מחוץ לזמן? כל ספר והתעלומה שלו.
התשובה לשאלה הזאת נותרת פתוחה גם בגמר הקריאה של "סוס אחד נכנס לבר". מצד אחד, השם השטותניקי שעורר בי חשש, מצד שני, כבר בעמודים הראשונים ברור ששורה פה הקדרות של ספריו המאוחרים.
מסופר פה על סטנדאפיסט, דובי ג'י שמו, שמזמין חבר ילדות - אבישי לזר, שופט בדימוס, איתו לא נפגש יותר מ40 שנה כדי שיראה מופע סטנדאפ שהוא יקיים ביום הולדתו ה57 (עליו לא סיפר לאבישי), וישפוט כפי שרואות עיניו "מה הוא רואה". לא מה דעתו על מופע הסטנדאפ או על כישורי ההופעה של דובי, אלא מה הוא רואה כשהוא מסתכל על דובי עצמו.
וכך, במרתף באיזור התעשייה בנתניה, מעלה דובי מופע, שמתחיל כמו מופע סטנד-אפ, אך הופך לתדהמת הקהל לערב שבו דובי חושף את נשמתו האפלה מולם, מספר על אביו ואימו, על ילדותו המיוסרת, ועל הלווייה הראשונה שהיה בה בחייו.
הקהל, שבא לקבל מנת צחוק ומקבל פתאום סיפור מצמרר על ילד מסכן בן 14 שהחיים מכים בו, מוחה, מתלונן ונוהר אל מחוץ למרתף, הרחק מסבלו של דובי.
אם כן, שני סיפורים יש פה:
הראשון, הסיפור המצמרר שדובי מעלה על הבמה, על חייו בצילה של אב נוקשה ואם ניצולת שואה, שהוא סיפור קצר מצוין, אך הבחירה בפורמט הסטנד אפ להעברתו מרמזת שהוא לא כל הסיפור.
השני, הוא סיפור הדינמיקה של דובי עם הקהל, שלא מוכן לספוג אותו כאדם מיוסר, אלא רק כליצן, ומפנה כתף קרה ופנים זעופות לסבלו של האיש על הבמה, שמכה את עצמו פיזית ונפשית מולם. יוצאי הדופן הם אבישי, שתחושת אשמה על חטא שחטא לדובי בעברם מצמידה אותו לכיסאו, ואישה קטנת ממדים וכנראה רפת שכל, שהכירה את דובי בילדותו, ויודעת שהוא איש טוב, היא רואה את הנער טוב הלב בן ה14 שהיה דובי, ומסרבת להכיר במעטפות הציניות והרוע שדובי הסטנד-אפיסט עוטה על עצמו.
למעשה, יש גם סיפור שלישי, מיותר לחלוטין, של געגועיו של אבישי לרעייתו המתה, אך זהו סיפור קלוש וחסר משמעות, שנראה שהוכנס לסיפור רק כדי להצדיק או להעמיק את דמותו של אבישי.
הסיפור הפנימי, סיפור ייסוריו של דובי, הוא מעניין, ויכל לעמוד בפני עצמו כסיפור קצר, אך הסיפור החשוב באמת הוא הניכור בין הקהל לדובי, ובאותה מידה של אבישי הילד לדובי, של אביו לדובי, של משפחתו של דובי לדובי. כל זה מסופר בשפת במה משכנעת לחלוטין (אחידות שפה והתאמת שפה למספר שלה הוא תחום שגרוסמן חוטא בו מדי פעם), שנשזרה ביד אמן ממש. המערכת הזאת נותנת נפח לרומאן הופכת את הספר לעצוב ומעניין.
|
|
איגרת מידע נוריתה
קבלו את החדשות האחרונות מהאתר!
|