לא ממש האמנתי שאסיים את הספר הזה ואפילו איהנה ממנו.

אני כבר יודעת שאני הולכת לקרוא את כל ספריו של גל אמיר

יש לי כבר את רובם (חוץ מ 2)

אני מתחברת מאוד לסגנון הכתיבה שלו, היא שנונה, מצחיקה, צינית ומרתקת בהחלט.

אני ממש לא מתחברת לספרי פנטזיה במיוחד לא כשבסיפור יש ערפדים ששותים דם בלבד!!!

גל אמיר שילב כאן סיפור מתח נהדר יחד עם פנטזיה, הספר בנוי מפרקים שהם פעם צד משטרת ישראל ופעם הערפדים שחיים ונושמים ושותים דם והורגים רק כדי להשביע את צימאונם לדםםם.

עידו ממן הוא שוטר רציני שהתגרש מאשתו רחל לטובת שרון, שוטרת שאיתה הוא גם התחתן בשנית.

הוא נשאר בקשר רופף עם רחל גרושתו אבל הוא דואג לה.

ערב אחד הוא מוזעק לזירת פשע שבה בוצע רצח אכזרי שהרוצח השאיר אחריו עקבות ברורים למציאתו רק שמבדיקת טביעת האצבעות של הרוצח מתגלה שהוא מת לפני יותר מ 35 שנים.

מתפתחת דרמה מרתקת מאוד שבה עידו מבין שהתיק הזה גדול על יחידת המשטרה בפיקודו ואת התיק מקבלת אשתו שרון שנחשבת לשם דבר בפענוח מקרי רצח קשים.

אף אחד במשטרה לא מעלה על דעתו שמדובר בחבורת ערפדים.

בתחילת הסיפור לא הבנתי מה אני עושה עם ספר שאני לא מתחברת לז'אנר שלו אבל יחד עם זאת מצאתי את עצמי קוראת ולא יכולה לעזוב את הספר, צחקתי המון מהשנינות של גל אמיר:

עמוד 126:

"משתתפים בצערך", "שלא תדעי צער". זה די קומם אותה, ה"שלא תדעי צער". היא תהתה אם המאחל מתכוון לכך שתמות לפני כל מי שאכפת לה ממנו.   

אז נכון שמדובר בספר שהוא רק 184 עמודים אבל שמחתי שבזכות גל אמיר נחשפתי לז'אנר נוסף שטרם "נגעתי" בו.

כיף של ספר בהחלט

ומומלץ בחום.

תהנו

עליזה אלחרר