בתוך שני סיפוריים ציוריים, מתגלות שתי דמויות מפתח בספרה של לאה איני. כל אחת וייחודה, אך יחד עם זאת מאוד דומות. למרות, שסיפורה של אחת מתרחש בארה”ב והשני בישראל, אחת מאותגרת שכלית והשניה נערה שאף עוזרת בשיעורי הבית, האחת אישה בת 29 והשניה תיכוניסטית; שתי הגיבורות מתמודדות עם קשיים דומים ויש ביניהן לא מעט נקודות דמיון: היותן חריגות ומנודות מהחברה, התמודדות עם מיניות (בעיקר מיניות מנצלת כנגדן , המאיימת ומפחידה אותן), התמודדות עם משפחה קשת יום, הבריחה למקום המקלט (אצל סמוקי הביצות והמזבלה ואצל לאה הגומחה בבית הספר), היותן אומניות בנשמה (סמוקי יוצרת כלבי ים ממתכות שמוצאת במזבלה ולאה כותבת וחולמת להיות סופרת), תהיות על הגורל שלהן.
ג’ני, הינה סמוקי, גיבורת הסיפור “בת המקום”, הפותח את הספר.לאה, הינה גיבורת הסיפור “ספרא”.
שני הסיפורים נוגעים ללבנו, הם כתובים כל אחד בשפת הגבורה. לפעמים בשפה קצת מבולבלת, לפעמים בצורה ציורית למדי, אך השפה הייחודית מכניסה אותנו לתוך מחשבות ותחושות הגיבורות.

סמוקי, הינה אומנית מתכות. היא מייצרת כלבי ים ממתכות ישנות שהיא מוצאת במזבלה.היא החליטה שבמקום לכתוב חיבור היא תלחים כלב ים. כלב ים שנולד מהמשפט הסתום של מלווין. היה זה כלב ים שהיה עשוי מחורים.
במהלך השנים היא ייצרה המוני כלבי ים. אותם היא היתה לוקחת לרחוץ במי הביצות שבסמוך לביתה. לאחר מות האישה שפרסה עליה את חסותה, היא חשבה שהיא תוכל לקחת אותם איתה. הם היוו חלק בלתי נפרד מחייה. כן, היא סקרה עכשיו את מעשי ידיה, כלב הים שכולו עיניים כבר היה מתועד, סודר ומוכן לנסיעה. היא לא רצתה לחשוב הנסיעה של מי, איך ולאן. היא רק המשיכה להתארגן, והמשיכה ועברה ביסודיות לכלב ים מספר 2,3,4…זה היה שבט.
לאחר שהוסבר לה שהיא לא תוכל לקחת אותם איתה למעונה החדש, היא החליטה לקחת את כולם לביצה. שישארו לשחות בה. “פה יהיה להם הכי טוב” סמוקי הנהנה “הם בני המקום”.
גם היא מחליטה לא לעזוב ולעבור למשכנה החדש. היא מרגישה שהיא גם בת המקום ולא תוכל לחיות בשום מקום אחר.
סמוקי, היתה אמורה לעבור לאיש חסותה החדש, ד”ר מנואה,שמסתבר שהוא בנה החורג של האישה הזקנה שלקחה אותה תחת חסותה. ד”ר מנואה,היה זאולוג אשר התגורר בחוות תנינים, שבאופן פרדוקסלי תנינים טורפים כלבי ים. והוא אף אמר: “עם התנינים אין הפתעות, ההשרדות היא תמיד על צד ה’רוע’, החיים כשדה טרף מתמיד…ואילו אנשים פה ושם, אתה עוד מגלה ניצוץ של הקרבה. אחרי שלומדים וחוקרים תנינים, בני אדם הם באמת נסלחים.”
סמוקי רואה בקשרים בין אנשים גורל. היא ראתה בקשר עם אשת חסותה, שנפטרה, קשר גורלות. ובכלל, היא רואה את ההשפעה של אנשים כגורליים על אנשים אחרים: איך זה שלפעמים הגורל הכל –יכול הוא בכלל גם אנשים כמו…כמו ההורים שלה, וכמו שרלוט, וכמו ג’וש, ואפילו כמו ניל? ומה זה אומר על סמוקי עצמה?
היא אף רואה עצמה כגורל של אחותה וילדיה , ולכן, היא מוותרת על המעבר לחווה, לטובת האפשרות שאחותה וילדיה יזכו לחיים טובים יותר בחוות התנינים.

בסיפור השני בספר, “ספרא”, אנו מכירים את דמותה של לאה.השם שלה מצויין פעם אחת במהלך הסיפור. היא מוזכרת כ”היא” או בשמות הגנאי להם היא זוכה מהסביבה (שרמוטה צ’חצ’חית, סתומה). חוסר השימוש בשמה, במיוחד לאור השימוש הנרחב בשמה ובכינוייה של סמוקי, מראה לנו על ההתייחסות האישית של הסופרת, המחזק את תחושתנו (מעבר לשם הזהה), שמדובר בה עצמה.
לאה, התיכוניסטית חובבת הספרות והקולנוע, מגדירה עצמה כמי שהיתה רוצה להיות סופרת ופושעת (בהקשר של הפושעת,אנו נתקלים במהלך הסיפור, כמה שמסתבר הטרדה שלהטלפונית את המנהלת של בית הספר).
במהלך הסיפור, היא מתארת סיטואציות, כסיטואציות מספרים וסיטואציות מסרטים, בעיקר מסרטים של לואי דה פינס, שהיה שחקן קומדיות צרפתי, שהתפרסם בשנות ה-60 וה-70 ונחשב לגדול שחקני הקומדיות הצרפתיות.
היא בורחת מחייה, חסרי האהבה, לעולם הדמיוני של הסרטים והספרים. הקשרים היחידים המתוארים כקשרים חמים הינם עם כלבה ועם סבתא, שהיא אף מציינת שהיא הולכת לבקרה כדי לקבל נזיד של אהבה. היא נלחמת עם הוריה, בעיקר עם אביה, כדי שסבתה תגור עימם, וכשזה לסוף קורה, היא מרגישה מוגנת ואינה צריכה עוד לברוח מהבית ולחפש מקלט ב”גומחה” שבבית הספר.
בתחילת הסיפור היא מגדירה את עצמה כנערה חולנית, ולפי המשך הסיפור, מסתבר לנו שהחולניות הזו, נועדה לאפשר לה להתבודד לבדה בחדרה, כי הרי רק כשהיא חולה עוזבים אותה שם לנפשה.
החיים הם ספר או סרט מבחינתה : ” זה הרי לא יאומן, את מבינה, זה סצנה מספר, מסרט, אין משהו אחר…”.
המילים , הסיפורים והדמיון, מאפשרים לה למקום מפלט. זהו העולם שלה: “היא חייבת להבדיל בין מה שאפשר למה שלא, לקחת בחשבון את כל הסימנים. גם המציאות סיפרה סיפורים. אחדים גרמו לרגליה להתנדנד גם כשהיתה בריאה. היא הלכה אל וחזרה מן בתוך סוגריים מרקדים. פה נחתו על ראשה כקורות. שם הסתחררו מולה כקירות מצויירים.כהבטחות או שקרים”.
הדמיון, הוא המקום שאפשר לה להתקיים, לשרוד את חיה העגומים : ” היא אהבה מדענים. גם הם ניזונו מן הדמיון.חיו בעולמות משלהם. ועל אף שזיהו בעיות במציאות, המציאו תרופות ופתרונות נשגבים דווקא מתוך זה שהם היו בודדים.
אהבה את ההמצאה. הדמיון היה מקום פתוח, מושג ומתחלף שאפשר לה להיות ולא להיות בו- זמנית…לאן יובילו אותה המשוואות האלו עם נעלם אחד, שני נעלמים, שלושה, שהכבידו על מציאות שבעצמה היא סוד?!…מתהלכת בעולמות שאני ממציאה, שממציאים אותי, סיפורים, דמויות, שמות, שפות משלי… לפעמים מדביקה פנים של אדם אחד לאחר, שאולי בכלל לא נברא מעודו, או מגדירה לעצמי.”.
לאה אומרת על הספרים בספריה, ולמה הם, שכל אחד מהם הוא מקום, עולם, סגורים וחנוקים כאן בכזאת כוונה, בשיטתיות? הרגישה שבדומה למאבק שמתקיים עם החיות, זה או ספרים או בני אדם…
לפני שיצאה (מהספריה), הביטה שנית בקברם המשותף של הרפאים הללו, שנאחזו בתכריכי הזיכרון כאילו כוסו באבק מזהב, ובושה בקנאתה. היא תדחק פעם לנשף השכחה העליון הזה? היא תוברג?

בית הספר “ספרא” הינו הבית ספר שאליו לאה פנתה כדי להתקדם מבחינה לימודית. היא קראה עליו מודעה בעיתון והתרשמה וחשבה שנפל בחלקה מציאה של ממש.
במהלך הסיפור, אנו נחשפים, לקשיים ולניצול שהיא חווה שם, להתנהגות הפסיכוטית של המנהלת, למורים שפותחים בפני התלמידים עולם חדש ובתלמידים עצמם שחלקם זוכים לכינויים מצד לאה במקום לשמותיהם האמיתיים.
לפי לאה היא למדה ב”ספרא”, שאפשר ללמוד מכל דבר, שהחיים עצמם הם שיעור מתמשך, שהאדם נפתח לזולתו בתנאי שהזולת בעצמו חוצה את מפתנו.
בית הספר מהווה מסגרת לחייה, לטירוף שבו היא חייה.הוא מהווה מקלט, שנראה על סף הזייה, לחיים האמיתיים שלה, שמהם היא בורחת.
המיניות היא סוגיה אמביוולנטית אצל לאה. מצד אחד רוצה להיות אישה ולהרגיש מושכת ומצד שני, היא מפחדת מהמיניות שלה. לאט לאט תרשה לעצמה להיות אישה מחוץ לבית. כי בתוך הבית ובסביבתו, שיקרה. היתה בן או נזירה. כשיובי/ שחף, ניסה לאונסה היא נעה בין רצון לכך לפחד.
גם סמוקי, נמשכת למין, ומצד שני היא מודעת לניצול שבכך. אנו רואים זו בעיקר, שבנסיונה להציל את אחייניתה מג’וש.

כמו סמוקי, גם לאה נחשבת לחריגה חברתית. בעקבות זאת היא מרגישה קורבן, ומנסה להבין, כמו סמוקי מדוע החיים שלה ככה: מה יש בה שזה קורה לה? שהיא נרדפת ככה? ניצודה? אולי זה איזה ריח שהיא מדיפה.. של חיה? של כבשה מטומטמת או ארנבת שטסה כל חייה מנקודה לנקודה בסיבובים חדים עד לרגע שבו תזנק אל השיפוד? ומתי זה יפסק? זה ייפסק פעם?…אין “פעם” במערבולת שלה. זה יקרה לכשיקרה, או לא. לעולם. היא נלחמת שכן. היא הלא בצבא הלא, ובהיכון מתמיד, כדי שכן. ובכל זאת, היא שבה ונקלעת אל מעגל הציד. כל עולם שלא מקבל אותה, או שהיא אינה יודעת איך להתקבל לתוכו, כשהוא כבר בועט אותה פנימה- היא בזירות קרב…למה? זה מולד? סביבתי? כלומר, זה בגלל האינמשפחה הזאת שלה? או שזה פשוט ככה. יש הנותנים ויש הלוקחים…

נקודות רבות נוספות יש בספר. ספר מרתק ספרותית, אך לא אמשיך ואפרט על מנת לא להרוס לכם את הקריאה ועל מנת לא להעמיס יתר על מידה.
אם למי מכם, יש מה להוסיף כדי לפתוח דיון, בהחלט מוזמן.
מקווה שתהנו מהקריאה!