כתב עת ספרותי בישראל פונה מראש לקהל יעד מצומצם, מטבע הדברים בעת הזו שעולם הדפוס על כל ביטוייו הולך ומצטמצם היכולת להוציא גיליון עשירי של כתב עת ספרותי אינה דבר של מה בכך. גם הבחירה להתמיד בהוצאתו לאור ולתת במה לעשייה הספרותית העניפה בישראל כיום היא מעשה לא פשוט שלא בהכרח יצליח לקיים את כתב העת הספרותי ללא סיוע, לא פלא שכתב העת הספרותי יוצא בתמיכתם של גופים שונים לאורך הזמן, גופים שיש להם רצון לחזק את היצירה הספרותית גם בעת הזו. בספר הנוכחי חברו להוצאת אחוזת בית שני גורמים: המכון הצרפתי של שגרירות צרפת בישראל ובית שלום עליכם.
לגיליון הנוכחי שני מקדמי מכירות,:
עצות של יוצרים לכותבים וכותבות בראשית דרכם - קמצוץ מהם מעטר את העמוד האחורי של כריכת הספר. חלק מהם אני שמחה להביא לסקירה שלי בשם אומרם:
דורי מנור מציע למשורר המתחיל בין השאר: "אם אתה מחפש דרך לפרוק רגשות, כתוב יומן אישי. זכור כי שיר טוב הוא יצירת אמנות לכידה ומשוכללת, לא תשפוכת ספונטנית של רגשות." וגם: "קרא הרבה שירה, הקפד לקרוא גם הרבה שירה לא עברית (בשפות המקור או בתרגום טוב). זכור כי משורר הקורא רק שירה ישראלית, כמוהו כקולנוען המכיר קולנוע ישראלי בלבד."
רונית מטלון מציעה לסופר המתחיל: "רצוי, ואפילו רצוי מאוד, לכתוב מתוך הכרח בלבד. עיסוק זה ששמו כתיבה הוא בסופו של דבר מפוקפק מאוד ולעתים גם עגום. משום כך נחוץ מאוד להגיע אליו אך ורק מתוך הכרח פנימי ויושר פנימי. קריירה זה לא." ומוסיפה: " כותבי פרוזה אינם יכולים להתחמק מהדבר העיקרי הכרוך במדים זה והוא עניין בבני אדם וסקרנות כלפיהם. אם בני אדם אינם מעניינים אותך, נראה לי שמוטב להניח לעיסוק הזה שהוא כתיבת פרוזה."
אנשי יצירה מתחומים שונים משיאים גם עצות מנסיונם למחזאים מתחילים, מלחינים, מבקרי ספרות, מתרגמי שירה, למו"לים פרטיים ולסופרי יידיש.
ו- מעשה תיקון: סופרים כותבים מחדש יצירות אהובות - אף כי הגדרה זו אינה מדויקת משום שיותר משהם כותבים את הסיפורים האהובים עליהם מחדש, הם מוסיפים להם נקודת מבט אחרת, שלא בהכרח התקיימה בסיפור, בדרך ההופכת את העיון בהם לחוויה ספרותית חדשה לגמרי.
בין יתר היצירות הנדונות בחלק הזה בכתב העת: טוביה החולב, מוות בוונציה, דירה להשכיר, כיפה אדומה, מות העש, ינטל ועוד. חביבה עלי במיוחד הייתה בחירותו של דרור משעני לבחון מחדש את סיפור חקירתו הראשונה של הרקול פוארו - הבלש של אגתה כריסטי בספר "הרצח המסתורי בסטיילס" כשהוא מתמקד בדמות משנית יחסית בספר, אמילי אינגלתורפ.
בהמשך נותן כתב העת במה לשירה מקורית מן העת הנוכחית, לשירה מתורגמת מתקופות שונות כשחלק נפרד מוקדש לשירים מתורגמים מתקופת מלחמת העולם הראשונה. בין קטעי השירה פזורים קטעי פרוזה שונים, מקוריים ומתורגמים מתקופות שונות, המתכתבים בחלקם עם השירה שמקדימה או ממשיכה אותם, כמו שקטעי השירה השונים בכתב העת מתכתבים אלו עם אלו, גם אם לא זו הייתה מטרתם.
אחד הקטעים החביבים עלי ביותר בעת הקריאה בספר היו אסופת מכתמים שכתב אמיל סיוראן - הוגה דעות רומני צרפתי מן המאה העשרים, בספרו "היקשי מרירות" ומייצגים נאמנה את תפיסת עולמו הפסימית והניהליסטית, אך משוחים בהומור דק והתרגום של ראובן מירן מרחב ו-דורי מנור עשה עמם חסד. מספר פנינים קסמו לי במיוחד ואני שמחה לצטט אותם:
"אינני חי אלא משום שביכולתי למות בכל רגע שאמצא לנכון: אלמלא רעיון ההתאבדות, הייתי הורג את עצמי זה מכבר."
"ספקנות שאינה תורמת להרס בריאותנו אינה אלא תרגיל אינטלקטואלי."
"במגעי עם בני האדם אבדה לי כל רעננותן של הנוירוזות שלי."
"בפסימיסט מתרכזים טוב לב לא יעיל ורוע לב שלא בא על סיפוקו."
" לקוות זה להכחיש את העתיד."
"איש לא יוכל לשמור על בדידותו אם לא ידע איך להשניא את עצמו על הזולת."
הפערים בין היצירות השונות בספר בולטים, וביתר שאת בקטעי השירה המופיעים בו.
כתב עת ספרותי המשקף את הספרות העברית העכשווית על שלל גווניה ונותן במה גם למקטעים מתורגמים שונים, המעשירים את עולמם של חובבי ספר באשר הם.
