"נראות אשמות – נשים במשפט הקולנוע" (סדרת מגדרים, הקיבוץ המאוחד, 2014) מאת אורית קמיר (בספר לא מצוין, אך לפי ויקיפדיה עיקר התמחותה במשפט, ספרות ופמיניזם) הוא ספר, אקדמי לחלוטין, ההולך על קו התפר שבין משפט וקולנוע ומראה כיצד נשים מוצגות במשפטים בסרטים. המחברת עצמה מתארת אותו כך: "נושאו התמטי של הספר הוא הבניה תרבותית של נשים, נשיות, שיפוט, הדרת-כבוד (honor) וכבוד סגולי (dignity) בדיאלוג הרב-ממדי ורב ההשפעה בין משפט וקולנוע" (מבוא, עמ' 11). אנסה לפרט.

כבר לורה מאלווי במאמרה המכונן "קולנוע נרטיבי ועונג חזותי" הבחינה, כי נשים מוצגות בקולנוע בעמדת נצפות וכמושא של מציצנות (סקופופיליה ווויוריזם). חוקרים אחרים הבחינו בדמותה של הפאם-פאטאל בסרטי הפילם-נואר כממלאת תפקיד פתייני עבור הגבר, הבאה בדרך-כלל על עונשה. אפיון זה תקף גם לגבי נשים המהוות מכשול לגבר שלא בסרטי הפילם-נואר. החידוש בספר זה לפי תחום עיסוקו, קודם כל, הוא בהפניית המבט לתחום המשפט בקולנוע.

לספר הקדמה ארוכה שבה המחברת מציינת את ארבעת עיקרי שיטתה. לא אפרט הכול, אלא את העיקר בעיניי. קודם כל, מחקר מעניין מצא, כי אנשים בקיאים יותר במשפט כפי שהוא מוצג בקולנוע יותר מאשר במשפט האמיתי הקיים בארצם. עובדה זו מטעימה בחשיבות מיוחדת את המשפט המוצג בקולנוע. ומשפט זה לא נערך אך-ורק בכלים משפטיים, מומצאים ככל שיהיו, אלא אף בצורת ההצגה הקולנועית. עוד עובדה מעניינת היא, כי המשפט של הקולנוע האמריקאי מאומץ גם בארצות אחרות.

דבר שני ועיקרי – המחברת מבחינה, כאמור, בין הדרת-כבוד (honor) וכבוד סגולי (dignity), וכן כבוד מחיה (respect). הדרת כבוד היא "כבוד מעמדי הקשור בסטטוס חברתי, ביוקרה, בייחוס ובכוח" (עמ' 32). אצל הגבר זהו למשל הייחוס המשפחתי או הביסוס הכלכלי, ואילו אצל האישה, טוענת המחברת, זהו קרום-הבתולין. כך לפחות בחברות המבוססות על הדרת-כבוד. כשהאישה נישאת היא מאבדת את הדרת הכבוד שמעניק לה הקרום ומקבלת תחת זאת את חסות הגבר שנשא אותה. אך כאשר היא נאנסת היא לא מקבלת דבר בתמורה וכך היא נותרת נעדרת כבוד. לכן יש נטייה פחות לשמוע את גרסתה לכל הסיפור.

לעומת זאת, השקפת העולם המושתת על כבוד סגולי קובעת "שערכו המוחלט של האדם כיצור אנושי הוא התכונה החשובה ביותר שלו... ערך האנושיות, צלם האדם, החברות במשפחת האדם, הם-הם כבודו הסגולי של האדם" (עמ' 35). לכן לכל אדם יש הזכויות שלו. אך לתפישת העולם ההומנית יש כבוד משלים, נרחב יותר, הוא כבוד המחיה, הבא עקב "ערכן של התכונות האנושיות המייחדות אותו לעומת בני האדם האחרים" (עמ' 36). המתווה של הספר נראה עתה, אם כך, ברור: הוא יבחן עד כמה הסרט שייך לקטגוריה הראשונה ועד כמה לשתיים האחרות.

דבר שלישי, הנובע מכך, הוא חלוקה לקטגוריות: "לסיכום, אם כן, המחקר שבספר זה חושף קורלציה בין שלושה אלמנטים: חפצון של נשים, הצגתן כאשמות, והחלה של ערכי הדרת כבוד. במקביל הוא חושף גם קורלציה בין שלושה אלמנטים אחרים: הצגתן של נשים כקורבנות של תקיפות מיניות, תפישתן כסובייקטים אנושיים אוטונומיים ופעילים, והחלת ערכי כבוד סגולי וכבוד מחיה" (עמ' 41).

ביסוד הרביעי המחברת משווה את הגותה להוגות פמיניסטיות קודמות, הן בכלל, הן בתחום המשפט והן בתחום הקולנוע – לורה מאלווי שהזכרתי. כמו כן, הוא מצהירה על רצונה לשנות את קטגוריית האונס לכל תקיפה אלימה שאינה באה מתוך הסכמה.

הסרטים מחולקים לשלוש קבוצות: בראשונה, סרטים לא פמיניסטיים של "הדרת כבוד", הכוללים את – רשומון, תיבת פנדורה, סחיטה, אנטומיה של רצח. בשנייה, סרטים פמיניסטיים של כבוד סגולי, הכוללים את – צלע אדם, שאלה של שפיות, העלמה והמוות. בשלישית, סרטים אולטרה-פמיניסטיים, בהם הגיבורה זוכה גם לחברה תומכת של נשים, הכוללים את – שאלה של שתיקה, שושלת אנטוניה, להצית, ארץ קרה, עקבים גבוהים.

למשל, נתבונן בסרט הראשון, ראשומון. הסרט, כידוע, מגולל פרשה משפטית אחת מכמה זוויות שונות וכבר הפך לשם דבר בגלל זה. במרכז העלילה עומדים סמוראי ואשתו ושודד הכופה עצמו עליה. סוף דבר, הסמוראי מת, כיצד? והנה, לפי סיפור אחד האישה מבקשת שאישה הסמוראי והשודד ילחמו, כי לא תוכל לחיות עם שניהם בחיים. בסיפור שני האישה מבקשת מהשודד להרוג את הסמוראי, כי רק כך תוכל ללכת איתו, והוא דווקא שואל את הסמוראי אם להרוג אותה. בסיפור נוסף האישה מפצירה בסמוראי שיהרוג אותה, רק שלא יביט בה במבט המאשים והמתעב שלו. אם כך, אנו רואים, שבכל מקרה האישה מוצגת באור לא מחמיא, העונה אחר החוקיות, הלא-כתובה אמנם, של עולם מסורתי, הפועל לפי עקרון הדרת-הכבוד. ואולם, אין להתפלא על כך, שהרי הסרט נעשה ביפן המסורתית של שנות החמישים והוא נכתב לפי אגדות יפניות מהמאה ה-11. והמחברת אומרת: "הסיפור מדגים כיצד אישה יכולה, בה בעת, להיות אובייקט (מיני) וגם אשמה (מינית, בניאוף, בגידה)" (עמ' 88), כאשר הסרט "אינו מציע נקודת מבט אלטרנטיבית" (עמ' 90). עוד המחברת אומרת, כי הסיפור מזכיר את סיפור אדם וחווה עם הנחש, שהוא מיתוס מכונן וגם בו האישה נתפשת כאשמה.

לעומת זאת, נתבונן בסרט האחרון, עקבים גבוהים. תחילה המחברת מציינת, כי יש ויכוח האם הפוסטמודרניזם עוזר לפמיניזם או לא, כשהדעה הרווחת היא שהוא לא עוזר אלא מזיק, שהרי אם לא ניתן להכריע ערכים – גם בערך זה לא ניתן להכריע, כביכול. ועוד יש ויכוח על הבמאי אלמודובר, האם הוא פמיניסטי או לא. לדעת המחברת הוא מציג פוסטמודרניזם פמיניסטי. עתה, מבלי לספר את כל העלילה הסבוכה, בסרט יש שופט גבר, המנסה למצוא את האשם, או נכון יותר האשמה, ברצח שבוצע. למחברת זה מזכיר את משפט שלמה המפורסם, בו הגבר הכריע בין שתי נשים, המאופיינות רק כ'זונות'. וכך קורה, בעצם, גם בסרט של היצ'קוק "מארני". לעומת זאת, בעקבים גבוהים השופט הוא גם זמר דראג ובאופנים שונים הוא מבטא אימהות, המתחרה מול האימהות של אם הגיבורה האמיתית. כמו כן, הוא נוקט בעמדה משפטית רכה ולא נוקשה וגברית. בעיקר הסרט מבטא חמלה כלפי הגיבורות ובכך מתייחס לכבוד הסגולי ולכבוד המחיה שלהן. והעובדה שהגבר השופט מופיע בדמות אישה היא בעלת משמעות פמיניסטית עמוקה: היא אומרת שאת החמלה הנשית גם גברים יכולים לאמץ וכי היא אינה מהותנית.

את ניתוח שאר הסרטים בהרחבה אשאיר לידי הקורא.

אוסיף רק כי סרט מעניין מבחינת המצע של הספר, שלא נכלל בו, אף כי יש התייחסות אליו, הוא הסרט הפמיניסטי הגדול "תלמה ולואיז". כזכור, אחת מהגיבורות עוברת ניסיון אונס והשנייה הורגת את האנס ומכאן שתי הגיבורות בורחות מן החוק. אז נכון שאין כאן משפט, אבל זו בדיוק הנקודה. הגיבורות מעדיפות להימנע מערכאות משפטיות כנראה בדיוק מסיבה זו שהן מוטות לטובת הגברים.

לסיכום, אין הרבה ספרים בעברית על הקולנוע והספר הזה הוא תרומה מבורכת כבר מעצם עובדה זו. מעבר לזה הוא מעניין ורציני והתזה המרכזית שלו יכולה לשמש ככלי שימושי. במיוחד הספר מיועד ומומלץ לכל מי שמתעניין בקולנוע, במשפט ובמה שביניהם, וכן לכל המתעניין (גם בלשון זכר) בתורות פמיניסטיות.