לאחר שלושת ספריה האחרונים עסקו בנושאי היהדות – וסקרתי כל אחד מהם לחוד – בספרה החדש "היהדות של הכרנו" (כנרת זמורה ביתן, 2014) ממשיכה יוכי ברנדס לעסוק בנושא. הספר עוסק בחלקו הגדול במגוון נושאים אקטואליים ביותר החל מהפלות וכלה בסוגיית הפליטים והוא מרתק ביותר. המאמרים הקצרים יחסית – 47 מאמרים בספר של 279 עמודים – הם טורים שהתפרסמו מדי שבוע בעיתון "ישראל היום", כפי שמצוין בחלק ה"תודות" (אין הקדמה לספר וזה בסדר גמור מבחינתי, אבל למה אין מראי-מקומות למובאות?).

אספק טעימה קצרה מכל חלק:

החלק הראשון עוסק ב"תיקון עולם" ובו אומרת ברנדס, למשל, כי בתנ"ך מודגשת הזכות למשפחה, ולא כל-כך משנה איזה סוג משפחה זו. זה שהיו יחסים פוליגאמיים – ידוע. אך מלבד זאת – שרה מאפשרת לאברהם לעבר את הגר שפחתו – האין זו דוגמא קדמונית של אם פונדקאית? בת פרעה אוספת את משה – האין זו דוגמא קדמונית של אימוץ? ומשה עצמו בכלל מתחתן עם גויה, מדיינית (אף כי חז"ל יטענו שהתגיירה). וכן הלאה, דור אחר דור, הדוגמאות רבות מספור.

פרק אחר בחלק זה עוסק בהמתת חסד. כאן מביאה ברנדס את סיפורו של רבי חנניה בן תרדיון, מהרוגי מלכות, שביקש שיסירו את הספוגים מעכבי המוות מעל לבו בעת שנשרף. מכאן ניתן ללמוד, אומרת ברנדס, שבמצב של עינוי קשה מותר לזרז את המוות על-ידי הסרת המעכבים החיצוניים, בימינו – אמצעי ההחייאה המשוכללים. עם התפתחות הטכנולוגיה יש לשער שיכולתנו להאריך חיים בצורה מלאכותית רק תגבר ולכן נחוץ לנו להתעשת כמה שיותר מהר, היא אומרת.

החלק השני דן ב-"דת ומדינה" ובו ברנדס מדברת, למשל, על מינוי הרבנים הראשיים ועל שושלות היוחסין של הרבנים, לעומת מנהיגים דגולים בהיסטוריה היהודית, שזכו בגדולה בזכות עצמם. כך, בספר שופטים, כל השופטים הם חיוביים ונטולי ייחוס, למעט בעל ייחוס אחד, אבימלך בן גדעון, שהוא גם היחיד שנזכר לשלילה, כפי שזכור לכולנו ממשל יותם המפורסם.

בחלקים אחרים היא דווקא אומרת דברים יותר מרגיעים מבחינת הציבור הדתי, כגון ראייה בעין חיובית את פועלו של הרב עובדיה יוסף, שנטה להקל, למרות ה"בדיחות" הפוגעניות שלו. או המלצה לא לכפות על החרדים שינוי מהיר שלא יצלח, כגון בסוגיית לימודי הליבה, שכן הדברים מצריכים זמן הסתגלות.

החלק השלישי דן ב"מעמד האישה" ובו למשל דיון בעגונות: תמר נאלצה "לגנוב" את הזרע של יהודה, כי נעגנה מחמת דין ייבום שנהג בזמנה. רק בתקופה מאוחרת יותר הונהג דין החליצה, המשחרר נשים מהיעגנות ומאפשר להן להקים משפחה. זו רפורמה מהותית. והיכן מעדכני ההלכה של ימינו? שאלה זו חוזרת כחוט השני בדבריה של ברנדס בנושאים שונים.

ולמשל נושא ההפלות. בתנ"ך נאמר כי על הריגת עוברים יש רק לשלם קנס וכי זה אינו נחשב רצח. ואולם בתרגום השבעים "לא יהיה אסון" תורגם ל"לא יהיה מעוצב" (כלומר שהעובר לא יהיה מעוצב, ואז יש רק לשלם קנס), ובהמשך הנצרות אף הרחיקה לכת עוד יותר וטענה שההפלה אסורה בכל זמן. ביהדות, עובר לא נחשב ישות כלל עד יומו ה-40. ובכל מקרה חיי האם קודמים. אך היהדות הושפעה מהנצרות בנושא רגיש זה. הדבר מזמין לדיון מעמיק.

החלק הרביעי עוסק ב"ישאל והעמים" ובו דיון ב"מהגרים מאפריקה", כשביהדות ניתן למצוא תימוכין לכל אחד מהצדדים בויכוח אודותיהם: מצד אחד "עם לבדד ישכון", או "אדם קודם לזולתו", אך מצד שני, למשל, "אל תסגר עבד אל אדוניו", החוק המהפכני של ישראל בזמנו. ובאמת המצב הוא לא חד משמעי לאף אחד מהכיוונים, כך שצריך למצוא פשרה ביניהם – כן לקבל פליטים הנמלטים על חייהם, אך לא לקבל מסתנני עבודה, למשל (אינני בטוח שזה בדיוק מה שהיא אומרת, אך כך אני מפרש את הדברים). ועוד היד נטויה.

פרק אחר עוסק בברית המילה ושואל – למה באמת אנחנו מלים את בנינו? לאחר פסילת התשובות המתחמקות, כגון מטעמי בריאות או מניעת שונות, ברדנס מודה באומץ כי תשובתה היא – "ככה"! לא לכל דבר יש הסבר רציונאלי. התשובה הזו משקפת את המצב אצל הרבה אנשים חילוניים, מדעת או שלא מדעת. אך ניתן להסביר בפשטות יחסית: ברית המילה נתפסת ככרטיס הכניסה ללונה-פארק ששמו העם היהודי. החילוני עדיין רוצה להיכנס להגדרה זו, אף כי הוא אינו עולה על רוב המתקנים בגן השעשועים הזה, כלומר לא מקיים את רוב המצוות. כפי שהסבירה ברנדס במקום אחר, יהדות היא לא רק דת אלא גם לאום וברית המילה הפכה לסמל מרכזי בהשתייכות אליו. זה הסברי, הגם שאני מודע לזה שהוא אינו מושלם ודורש הרחבה, מה גם שאף המנהג הזה יכול להתמעט עם השנים.

החלק החמישי והאחרון עוסק ב"חגים וזמנים" ובו, למשל, ברנדס מתייחסת לחודש תשרי, שבסופו אנו קוראים את פרשיות בראשית ונוח, ומוצאת אותו כזמן טוב ל"חשבון נפש אקולוגי". בבראשית, למשל, בפרק א' אנו מצווים לשלוט בטבע, אך בפרק ב' – "לעבדה ולשמרה" – ובין שני קטבים אלה עלינו להלך. נוח שמר על החיות ועל כן זכה בדין לרשת ארץ, והקשת היא כעין קשת-מלחמה הפוכה, כפי שמפרש הרמב"ן.

בפרק אחר היא מדברת על חנוכה ואומרת, כי יש שתי סכנות לעם היהודי: מתייוונים ומתנוונים; המתייוונים הם גורמים אנטי-ציוניים, שמוצאים את דיבת ישראל רעה. זה בסדר לרצות לתקן – היא אומרת בפרק אחר – אבל הדבר צריך לנבוע מאהבה. ומצד שני המתנוונים הם לומדי התורה שאינם מחדשים בה דבר. דווקא החילוניים שקריאתם רעננה – היא אומרת בפרק אחר, שוב – מצליחים בפעמים רבות לחדש דברים נפלאים.

כפי שאמרתי וגם הדגמתי – הספר מרתק וסופר-אקטואלי (יש בו – מלבד הנושאים הגדולים שהזכרתי ואחרים שלא הזכרתי - התייחסויות למותו של אריק איינשטיין, מחד, ושל עובדיה יוסף, מאידך, או למפורסמים הנאשמים בהטרדות מיניות, למשל). כמו כן, ניכרת בו ידענות רבה, מכל רובדי היהדות. הדברים אף מלווים בסיפורים שונים של אחרים, או בחוויות אישיות, המעשירים את הספר.

השאלה למי הספר פונה? הרבה דתיים ידחו אותו בשל חדשנותו. כבר את כותרתו הם ידחו – "היהדות שלא הכרנו"? הרי זה נשמע כאוקסימורון; היהדות היא רק מה שאנו מכירים מדור לדור. אפילו את הג'ירפה, המותרת לאכילה לפי ההלכה, אין אוכלים משום ש"אין מסורת על כך". ואף כי אני בטוח שדתיים פתוחים בדעתם ימצאו בספר עניין רב. מצד שני, גם הרבה חילוניים ידחו את הספר, מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתעניינים ביהדות – מה אכפת לנו מה הדת הפרימיטיבית הזו אומרת? אנו קובעים את המוסר לעצמנו. ושוב, גם כאן אני בטוח שחילוניים פתוחים בדעתם ימצאו עניין רב בספר.

אך יותר מכל אלה אני סבור שהספר פונה אל זרם די חדש, שצובר תאוצה בארץ בשנים האחרונות, וניתן לכנותו: "היהדות המתחדשת". בזרם זה, שאני מכניס בין כנפיו את ד"ר רות קלדרון מצד אחד ואת הרב בנימין לאו מצד שני (אף שאולי אני מגזים בכך), מנסים להיות מודרניים ועם זאת לשאוב מתוך מקורות היהדות. יש בו גוונים רבים וסגנונות שונים, אך נראה שזהו המכנה המשותף הרחב שלו. אני תולה תקוות רבות בזרם זה ולדעתי הוא יכול ליצור פה פריחה תרבותית, ואולי אף יותר מכך. אני עצמי מצאתי את עצמי מסכים לרוב מה שברנדס אומרת.

על כן כולי תקווה שספרה המעולה של ברנדס יצליח בחנויות ובזאת גם יתגבר על המכשול שמעמיד בפניו חוק הסופרים החדש.