אמנון ז'קונט כתב ספר שכולו ברוח ימי התנ"ך, ומצליח להכניס אותנו לעולם העתיק, היישר לפרשיית רצח, בלי מצלמת מעקב אחת, בלי חיפוש אחר רישומי השיחות בטלפון הסלולארי, ובלי מעבדה לזיהוי פלילים אחת לרפואה. איך הוא עושה את זה? קסם ממש. ניכר בו שהאיש יודע היסטוריה, ניכר הידע העצום על התקופה, הפוליטיקה וההתנהלות המקראית, על המתרחש בין הכוהנים לבני העם הפשוטים, בין הפלישתים לעברים ועל מעמד הנשים העגום באותה תקופה. מתי לאחרונה שמעתם על העם הפלישתי מלבד שיעורי התנ"ך בבית ספר, שיעורים ההולכים ומתרחקים...? ז'קונט שבוי בקסמן של נשים, וניכר החיפוש אחר המניעים שלהן. כבסיס רקע איתן לכל הספר מהדהד סיפורם של שמשון ודלילה. גיבורי המשנה בספר מהווים תפאורה מאתגרת ומסקרנת לגיבורה הראשית. דמויות צללים ההופכות מרכזיות בסיפור כל אחת בתורה לצד גיבור מת אחד, הוא בנה של אביגיל יותם, (זהו גם השם של בני, מה שאולי מסביר בחלקו את הסתייגותי מהפרולוג והקושי שלי להיכנס לספר דווקא דרכו). דמותו כאוטיסט מתוארת להפליא ומדויקת להפליא. בכלל תענוג לקרוא את שמות הדמויות בספר, כולן עתיקות ומפתיעות, ומהוות חיזוק נהדר לסיפור התנכי, ומלמדות ממש, כמו גם אזכור פריטי היומיום, כלי הנשק כלי הבית והביגוד של אותה תקופה. עולם שלם של הטיפול בצמחי מרפא נשזר בספר ומהווה 'טקסט-בוק' ממש לנושא. נהניתי מהספר מעבר לסיפור העלילה המרתק, מעצם הלימוד ממנו, זו הייתה חוויה מעשירה שממש לא רציתי שתיגמר. בעיני זהו אינו ספר מתח רגיל, מכיוון שהוא נשאר בתודעה עוד זמן רב לאחר סיום הקריאה בו. הוא מזכיר לנו מה שפעם, טרום עידן "כל אחד יכול לעשות הכל", שכתיבה היא עבודה קשה, המצריכה מחקר מעמיק בתקופה ובניית מורכבות של דמות על רבדיה לאורך ולרוחב התרבות ממנה צמחה. הסתייגות אחת יש לי והיא מעטיפת הספר ומדמות האשה שעליו, העושה עוול לתוכנו ושאינה מצביעה על ברו. זהו ספר חשוב ופורץ דרך גם משום התיאורים המיניים שבתוכו המהווים העדות היחידה הרומזת לדעתי, לזמן כתיבתו.

"אביגיל" הינו ספר מתח ההנקרא בנשימה אחת. הוא נכתב היום ומתרחש אי אז לפני למעלה מאלף שנים. ג'קונט מפליא לתאר את הארץ ותושביה בתקופת השופטים. את הדרכים, את הערים השונות על תושביהם ושליטיהם. כל אלה חברו כדי להבהיר ולתת את הסיבות הדרושות לרצח המסתורי. ולהתפתחות העלילה והדמויות. כך ניתן רקע מרתק להתמצאותה של אביגיל בצמחי המרפא, בהתחקותה אחר טיפוסים שונים של גברים.
אפשר לאמר שמסע נקמתה של אביגיל מתחיל עם לדת יותם. היא נוקמת את הטראומה שגופה עבר בלידת בנה כשהיא רק בת ארבע עשר. היא יולדת בן שאלדד אינו יכול לאהוב כמוה. אביגיל מקריבה את יותם. היא אינה יכולה להיפרד מילדותו. אבל היא גם אינה יודעת להכיל אדם שעובר את גיל הבגרות.
במות בנה, תשוקתה לנקמה מקבלת כוח ועזוז. חושיה מתחדדים, היא בולשת ועוקבת. באומץ של אדם שאין לו מה להפסיד. היא יוצרת קשרים. וכשנרקמת אהבה חדשה, אז - מגיעה הנקמה לשיאה. אביגיל לא שוכחת ולא סולחת, אבל המטרה שלה היא לנקום ולהתאכזר אל כל מהות זוגית. ובכך היא גם דנה את עצמה לכליה.

אני אוהבת לקרוא רומנים היסטוריים. ורומנים על תקופת התנ"ך.

בכלל תמיד אהבתי תנ"ך (הסתכלתי על הספר כספר היסטוריה).

אך, כאשר הספר כתוב על ידי היסטוריון, הכיף הוא כפול.

נכון שהספר אמור להיות ספר מתח, אבל ממה שנהניתי במיוחד היה...4 עמודים האחרונים של הספר.

כלומר, 4 עמודים של הערות.

ומה יש בהערות? החלק היסטורי.

תמיד אהבתי לחקור מאיפה צומחות הרגליים, וכאן היה בשפע.

למשל – הערה מספר 17 – במשך דורות היה סוד ייצורו של הבד השקוף למחצה – טול – נחלתם של אומני עזה, מכאן השם   GAZA  לרטיות רפואיות.

או הערה מספר 11, על שעטנז. אני ידעתי שאסור ללבוש שעטנז. מה שלא ידעתי שלכהנים כן מותר ללבוש שעטנז ואף אחד לא יודע מה ולמה המנהג הזה.

והרבה מאד מידע על צמחים ועל תכונות הריפוי שלהם.

אז על מה הספר?

הספר מתרחש בתקופתו של שמשון. 1070 לפני הספירה.

ימים שרוב הזמן העברים עבדו את אדוני, אך לפעמים גם אלילים אחרים.

זמן לא טוב לנשים, שהיו קניין של הבעל.

זמן שהיו שפחות ועבדים.

אביגיל הייתה נשואה לאלדד. היו כאלה שכינו אותה "מכשפה". אך היא הייתה בעצם מרפאה. מרפאה ובעלת אינטואיציה והגיון בריא.

אלדד בעלה היה "הרואה". הוא היה מוצר דברים, מנבא. היה יושב על אבן בשער העיר. אך כולם ידעו שהכישרון הוא של אביגיל ולא של בעלה.

לאביגיל ואלדד היה בן אחד, יותם, כבן 15. לפי מה שאנחנו יודעים היום, הילד היה על הספקטרום האוטיסטי.

אלדד לוקח לו אישה שנייה, פלישתית.

יום אחד, הבן יותם נרצח. מישהו ניסה להסוות את הרצח כך, שיחשדו שאשתו השנייה של אלדד רצחה אותו, וכמעט והורגים אותה במכות.

אביגיל, מבינה מהר מאד שלא הפלישתית עשתה את זה, ומצילה אותה.

כמו כן, באותו הלילה נעלם הנביא. אביגיל בטוחה (ויש לה הוכחות) ששני הדברים הללו קשורים.

ומכאן מתחיל המתח.

אביגיל אוספת עדויות וראיות.

היא מחליטה לא לותר, היא חייבת להבין למה נרצח בנה ועל ידי מי.

היא חיה עכשיו בשביל לנקום.

אנחנו "פוגשים" בסיפור את שמשון ואת דלילה.

אביגיל בורחת להרים, לאישה זקנה שלמדה אותה ריפוי. היא לוקחת איתה את אשתו השנייה של אלדד.

היא אף "מאמצת" 5 גורי תנים המגנים עליה.

לאט לאט, חתיכה חתיכה, ראיה ראיה, אביגיל מנסה לפתור את התעלומה מי זה שרצח את הבן שלה.

מצד שני, הרוצח, מתחיל לפחד מאביגיל. הוא פוחד שהיא תגלה מי הוא ולמה עשה את זה, אך מצד שני הוא נמשך אליה.

לא רק סיפור מתח יש כאן.

מה שיפה בספר, הוא הרקע, האווירה, החיים אז. תיאור הרחובות, תיאור המצב, מלחמות פלשתית ועברים, המצב בארץ ועוד. תאור מאד ריאליסטי ואני מאמינה שאמיתי.

נהניתי מהספר  וממליצה.

וגילוי נאות, אני מכירה את אמנון ז'קונט.

הספר “אביגיל” מתרחש בתקופת השופט שמשון בשנת 1070 לפני הספירה ומספר על אשתו של אחד האנשים הקרובים לשופט שמנסה לגלות מי רצח את בניה יחידה יותם.

בתקופה בה מתרחשת העלילה הארץ שסועה בין העברים לפתלשתים ואף אחד מהצדדים לא מעוניין לעזור לה ונדמה כי לכל צד יש מה להסתיר. מעבר להיותה אשה היא גם פקחית מאד ומבינה בצמחי מרפא צירוף שמחשיד אותה מייד כמכשפה.

העלילה נעה בין צובה לגת ולבסוף היא מגיעה לעזה. מעניין לקרוא על ההבדלים בין הערים של העבריים לערים הפלשתיות העשירות יותר והתוססות יותר. מלמדים אותנו בביהס את המיתוסים על שמשון כיצד הוא ניצח את הפלשתים – שלח 300 שועלים עם זנבות בוערים להבעיר את שדותיהם, סיפור התעוורותו על ידי דלילה ועוד, אבל אמנון ז’קונט נותן פרשנות מעניינת לארועים שהיו אז וכיצד שמשון הצליח לפאר את שמו על ידי מעשים שלא בהכרח קרו (קצת הזכיר לי את הסרט הרקולס שיצא לפני כמה חודשים לאקרנים שגם שם כל המיתוסים שאנחנו מכירים מתנפצים אחד אחד).

הספר מוגדר כספר מתח אבל לדעתי דווקא החלק המותח יותר כביכול היה די צפוי וידוע מראש.

בספר הזה יש יצירה ספרותית כפנינה בתוך קופסא של היסטוריה בתוספת תבלין של סיפור תנכי.

יופי של ספר!

אני לא יודעת אם לשייך את הספר לרומן, לספר מתח,  או לספר היסטורי... הנובלה הזו היא הכול. יש בה מכל טוב והיא משתמשת בכל החושים שזכינו בהם כבני אדם.

את הספר קראתי ביומיים אך ורק בגלל המחויבויות היומיות שלי. אני בטוחה שאם היה לי זמן פנוי זה היה מתחיל ונגמר בלילה אחד בלבד.

הספר הזה הוא "בולען" של הזמן. מחבקים את הספר ואי אפשר לעזוב אותו לרבות התמונה שעל גבי הכריכה שמאוד מתאימה לתוכן.

הסיפור הוא "אביגיל".

לאביגיל היה את יותם – בנה וליותם היה את אביגיל.

ציטוט עמוד 23: ביחד הם היוו יחידה רופפת שהצליחה לשרוד בשולי חייהם של אלדד ושל העיר צובה".

אלדד האב לא כל כך אהב את הילד "הפגום" יוצא חלציו... יותם היה ילד מיוחד עם צרכים מיוחדים ובאבחון של ימינו היינו אומרים  עליו שהוא אוטיסט. יותם אפילו הזכיר לי את הילד מהסדרה שמוקרנת בימים אלה בטלביזיה "פלפלים צהובים". (סדרת טלביזיה מומלצת ללא כל קשר לספר הנוכחי).

מי זו אביגיל? מה כ"כ מיוחד בה?

אביגיל אישה "תותחית" בלשון העם... עקשנית, חכמה, שקולה, אמיצה, עצמאית וגם יופי לא היה חסר לה.

היא הגיעה לצובה עם בעלה אלדד. ליקטה צמחי מרפא וריפאה באמצעותם בפצעים ומחלות. למרות שהסבירה לכולם שלא מדובר בקסם-  כינו אותה בני העם "מכשפה".

אלדד – בעלה היה "רואה" כלומר: ידע לצפות. הוא מצא עיזים שנעלמו, תכשיטים שאבדו וכל זאת מכורסתו.

אז מה הליבה של הסיפור הזה?

אביגיל מוצאת את בנה יחידה במיטת הפילגש של בעלה אלדד. המיטה של דוריה. אבל דוריה לא רצחה את יותם, מישהו נשא על כפיו את יותם והניח אותו במיטתה של דוריה.

ציטוט עמוד 46: "אביגיל רכנה אל האישה המוכה והניחה את כף ידה על ראש, "לא היא הרגה את הבן שלנו."

מכאן ואילך אביגיל יוצאת למסע של חייה. מסע הנקמה והיעד- למצוא את רוצח בנה יחידה – יותם.

אמנון ז'קונט לאורך כל הספר, כותב בשפה מיוחדת כמעט מקראית.  כל כך כיף לקרוא כזו עברית – תענוג!

בכתיבתו  המיוחדת של אמנון ז'קונט והעריכה הנהדרת של דרור שמעני , הסיפור הזה מצליח להכניס את הקורא לאותה תקופה כמו יד לכפפה.

השנה היא שנת 1070 לספירה. נוף ילדותי של חקלאות ומרעה, נופים של טבע פראי שיד אדם עוד לא הצליחה לשנות... תתארו לעצמכם ... וכבר מתנגן לי בראש השיר של "שלמה ארצי"...

בסיפור הזה יש רצח! ולא כל ספר רצח מעביר את הספר אוטומטית לז'אנר של "מתח". לדעתי הספר הזה הוא לא ספר מתח, אני הייתי מכניסה אותו לז'אנר של פרוזה היסטורית. יש כזה דבר?

אמנון ז'קונט הצליח להחזיר אותי כמה שנים טובות לאחור. לאותה תקופה שלמדתי תנ"ך בבית הספר. פה פגשתי את הכוהנים, המנהגים, השופטים, המלחמות,  את דלילה הערמומית ו"החתיכה", את שמשון "החתיך" שנלחם בפלשתים,  והאווירה הקדומה שיש בה קסם מיוחד.

המסע של אביגיל בארץ כנען מלווה במפגש עם כל מיני אנשים על הדרך... אפילו  "האם הגדולה" בדמות הזקנה המייעצת  עוזרת לאביגיל.  (האם הגדולה מופיעה בתרבויות של מזרח אסיה ונחשבת לאלה מאוד חשובה בתרבויות אלה).

ציטוט עמוד 50: "נקמתי. הדרך לחזור ולהאמין בחיים היא לקחת אותם בחזרה מידי אלה שחיללו אותם. מכה תחת מכה. רצח תחת רצח." אביגיל שתקה רגע ואז אמרה:"... ואם ארצה לנקום, איך אמצא אותו?" ....

קל מאוד להתאהב באביגיל היא מאוד מיוחדת ועוצמתית. הגברים בחייה של אביגיל לא סיפקו לה את התשובות שהיא חיפשה והיא התעקשה. היא סירבה לקונן על בנה כמנהגי האבלות. אביגיל לא רצתה להשלים עם הרצח.

יחד עם זאת בל נשכח שהיא הלכה נגד הזרם כשכל מטרתה "לנקום את רצח בנה", ובנוסף מדובר בתקופה שמקומה של האישה אז,  אינו דומה למקומה של האישה בימינו אלה.

אביגיל הייתה שריון מהלך עם לב רחום וחנון.

השם אביגיל –  יש בו עליונות ושמחה והשם יותם – מגלם בתוכו את המילה תם.  (לדעתי גם השמות לסיפור הזה נבחרו מתוך שיקול דעת).

להלן מספר טעימות מהתבשיל המקסים הזה:

"אם כך, נשאר לי רק לבחור בין מוות למוות. אם אוסיף לחקור-אולי ימות גופי. אם לא אחקור-תמות נפשי". היא קמה בתנועה חדה והלכה משם.

"דברים לא נכונים הופכים לשקר רק במקום שאדם מחויב לומר אמת"...

"קורה שאדם טוב עושה רק ואדם רק עושה מעשה טוב. הטוב והרע מתרוצצים בנו ורק לאדוני הזכות להעניש..."

"האמת ההיא שייכת לעבר. עכשיו את יודעת אותה. איזו תועלת היא מביאה לך? איזו השפעה יש לה על ההווה שלנו, שלי, שלך?"

אזהרה: את הספר הזה מחזיקים ביד, הדפים עוברים מימין לשמאל בלי להרגיש, כשמחוגי השעון מראים את השעות הקטנות של הלילה ואתה לא מאמין - wow – כשתזרח השמש אתה תהיה בעמוד האחרון...

חברים, כל החושים עובדים בספר הזה כולל החוש שנקרא חוש "האימא".

יופי של ספר עם שפה מקסימה. אני מאוד אהבתי וממליצה עליו בחום.  

לי יניני

הערה והארה:  מה שקצת הפריע לי בספר היה שהפרושים למונחים נמצאים  בסוף הספר,  עובדה שגרמה לי  מעת לעת לעבור לסוף הספר ולחפש את הפרוש. אני הייתי מעדיפה שהפרושים למונחים יהיו באותו עמוד. אולי זה פחות יפה, אבל הרבה יותר נוח לקורא.