להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע את גרסאותיהם הסותרות של אביו ואמו בספר שלפנינו. ספר טוב או ספר רע, שאלתי את עצמי מול הביקורות של קוראי סימניה.

אולי כדאי שנתחיל מהתחלה, כי כמו שאמרה אמא של דניאל, כדי להסיק מסקנות צריך לשמוע את הסיפור מראשיתו.
נתחיל בכותב הספר, טום רוב סמית', שכתב ספר מצויין, שהוא "ילד 44", ספר מופרך וגרוע: "הנאום הסודי", ספר שעליו ויתרתי מראש: "סוכן מספר 6", והחווה. אני יודעת שסימניה משופעת בפיינשמקרים, שהעוו את פיהם ואת חוטמם על ילד 44, אבל אני עומדת על דעתי (עניות דעתי), שהספר טוב מאוד. (הסרט איום, ראו הוזהרתם, לא מובן בכלל, לא מנומק ומוגזם ביותר). 
על הנאום הסודי כתבתי, שנדמה כי עלילתו המופרכת הוטלאה מכל החומר שנשאר על רצפת העריכה של ילד 44.

הביקורות המגומגמות ונטולות ההתלהבות על החווה גרמו לי להתעלם מהספר, אלא שמישהו השאיל לי אותו בשבוע שעבר ובלעתי אותו במהלך השבת.

עובדה שאומרת משהו. תסלחו לי, כן? אני מתנצלת מעומק לבי על העובדה המצערת, כי בדעתי להעניק לו ארבעה כוכבים. אני יודעת שיש בי איזה שדון מרדן עמוק בפנים, או טרול, אם אנחנו עוסקים בספר זה, שבו לטרולים תפקיד מכובד, ולפעמים אני מאוד אוהבת לבעוט במוסכמות. אתם חושבים שהספר גרוע? אני חושבת שהוא טוב מאוד. אה? איך אני? אמיצה, לא? חושבת מחוץ לקופסה ומסתכנת לעמוד לצידו של טום רוב סמית' שצוחק כל הדרך אל הבנק, למרות דעתכם, ולא משתף אותי באחוזים.

עכשיו נחה עלי חובת ההוכחה.

דניאל, בחור לונדוני, מעצב גינות על גגות, מובטל למחצה והומו, שעשה רק חצי צעד אל מחוץ לארון, מקבל שיחת טלפון מאביו שבשבדיה, כי אמו מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. דניאל המופתע מארגן טיסה לשבדיה, אבל בעודו ממתין לה, הוא מקבל שיחת טלפון מאמו כי היא שוחררה מבית החולים והיא בדרכה להית'רו כדי לספר לו על פשעים שבוצעו על ידי כמה אנשים, ביניהם אביו.
הוריו של דניאל יצאו לגמלאות מניהול משתלות ועברו לגור באיזו חווה מבודדת בדרום הכפרי של שבדיה. אמו היתה ילידת שבדיה והיא עזבה אותה בעודה נערה.

כשאמו מגיעה, היא משביעה אותו להקשיב לה ולא לאביו המתעתד להגיע ולכבול אותה לשקריו. בשורת מונולוגים, שהיא רוב רובו של הספר, פורסת בפניו אמו את חייה המוזרים בשבדיה, את חשדותיה בקשר לפשעים שבוצעו ואת הדרך שבה דחקה אותה חבורת גברים אל הקיר, כדי להוכיח שהיא חולת נפש.

מכיוון שאנחנו למודי ספרי מתח סקנדינביים, נהניתי לקרוא ספר שמתאר את שבדיה הכפרית, מנהגיה, חגיה, שיסודם פאגאני דווקא, ולא נוצרי, הפסטיבלים העממיים ובעיקר, על חיי המשפחה הפאטריאכלים, המסוגרים, שמרניים, מדיפי ריח של סגירות ועובש, יושן והתפוררות, כאילו היה מדובר בסיפור שארע לפני עשרות בשנים. 

ואמנם, יסודו של הסיפור הוא במה שקרה עשרות שנים קודם לכן, אבל הכפריים מתוארים כאוסף של אנשים שרדיית דבש ובישול ריבות, שלא לדבר על גידול חזירים, הם שיא אינטלקטואלי בשבילם. 

לאחר שהוא שומע את סיפורה המוזר של אמו, מגיע אביו כדי להכחיש ולהפריך, אבל דניאל נוסע לשבדיה כדי למצוא את התשובה האמיתית, ומגלה להפתעתו כי ישנה גרסה שלישית אמיתית למבוך הזה.

הספר מרתק לכל אורכו. לטעמי, אם היו בו יותר קטעים על התבוננותו המבקרת של דניאל וספקותיו ועל ההלם שאחז בו והאופן שבו מתפרקות כל האמיתות של ילדותו, הוא היה שלם ועמוק הרבה יותר.

כמו כן, הפריעו לי המשתנים בזמן. לפני ארבעים שנה, לפני חמישים שנה, לפני ארבעים שנה, פעם אחר פעם סמית' נוקב בציר הזמן המשתנה הזה וגם כותב כי הוריו בשנות השישים לחייהם, מה שאינו מדוייק. אמו היתה בת 16 כשעזבה את שבדיה, וארבעים שנה עברו מאז. הווי אומר, היא בת 56. ואם היו עוברות 50 שנה, היא הייתה בת 66, וזה לא מסתבר מפני שאביה בן 85.

יש לי רגישות גבוהה מאוד לתיארוך נכון ולרישום זמנים מדוייק (זוכרת לי, 25 שעות ביממה...) וכבר לעגתי למיסטר ז'ואל דיקר, שפיספס קשות בספר "האמת על פרשת הארי קברט". מי שכותב ספר, מוטב שגם ידע חשבון בסיסי, מה גם, שבכל מחשב וטלפון חכם וגם טיפש מסתתר לו מחשבון.

אז היה לא היה, קרה או לא קרה, תקראו את הספר, טוב או לא, תשפטו בעצמכם.

היו לי ציפיות מהספר הזה מביקורות קודמות שקראתי.
אני אוהב ספרי מתח מפתיעים ומקוריים וחשבתי שגם הפעם נפלתי על ספר מתח כזה.
יש בו בספר הזה הרבה מאוד דברים טובים.
הדיאלוגים הספר הזה טובים, הרעיון מבריק, הספר זורם וכתוב בצורה מאוד קריאה ובסך הכל הרבה נקודות טובות.
אבל הרגשתי שלמרות הרעיון היפה והדיאלוגים הטובים הספר השאיר אותי במקום מאכזב.
הוא השאיר אותי אדיש וזה הכי גרוע מבחינתי.
זה ספר עם המון פוטנציאל. ולדעתי הפוטנציאל הזה לא מומש עד סופו.
קצת על הסיפור.
דניאל חי באנגליה ואביו ואימו היגרו לשבדיה וקנו שם חווה.
יום אחד דניאל מקבל טלפון מאביו שמספר לו שאימו עברה התקף פסיכוטי ושהיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי.
דניאל המודאג וההמום מיד אורז ומתכוון לטוס לשבדיה ואז הוא מקבל טלפון מאימו שמספרת לו סיפור אחר לגמרי ומזעזע.
היא מודיעה לו שהיא תפגוש אותו בשדה תעופה ותסביר לו כבר את הכל.
דניאל פוגש את אימו וכאן מתחיל הסיפור של אימו טילדה המספרת לו על פשע נורא שבוצע בידי חבורת גברים וביניהם אביו של דניאל.
מי מהם דובר אמת? למי להאמין? לאימו או לאביו?
ומה הוא יעשה כדי לגלות את האמת?

הספר למעשה מחולק לשני חלקים עיקריים.
החלק הראשון שבו אימו של דניאל מספרת לו את הפרשה ואת כל הסיפור
שזה החלק הארוך בספר.
והחלק השני שבו דניאל מחליט לנסוע ולחקור בעצמו ולהבין מה קרה ובכל לגלות גם את האמת על הוריו ולהבין מי מהם צודק.
אני שוב אומר שיש בספר הזה דברים טובים, אני כן חושב שהוא לוקה בחסר בעיקר בסוף ואותי הוא לא מתח.
וספר מתח שלא מותח אותי הוא כבר בבעיה.

בסך הכל בסדר. לא יותר מזה.

זהו טום רוב סמית במיטבו, בדיוק כמו שהיה בספרו 'ילד 44'!

אני אתחיל מהסוף - ספר נהדר, כתוב מדהים, רעיון נפלא ותצורה של ספר פשוט נהדרת!

דניאל, בן לטילדה וכריס, מתגורר בלונדון בעוד שהוריו מתגוררים בשנה האחרונה בחווה נידחת בשוודיה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון מאביו שמודיע לו כי אימו עברה התקף פסיכוטי ומאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. דקות לפני עלייתו למטוס לשוודיה הוא מקבל שיחה נוספת, הפעם מאימו. האם נשמעת לחוצה ומודיעה לדניאל שהיא בדרכה אליו ללונדון וכי הוא חייב להאמין לה ולא לאביו מכיוון שהיא עומדת במרכז פרשה שמלאה במסכת פשעים מזעזעים.

דניאל נשאר בלונדון ומחכה לאימו. ברגע שאימו מגיעה מתחיל הספר לקבל עניין. היא מתחילה לספר לו את סיפורו ומנסה לגרום לו להאמין לה מה שדורש בעצם להאמין לכך שאביו הוא חלק מפשע נתעב שהתרחש בשוודיה. הוא עומד בפני צומת - האם להאמין לחשדות של אימו ולגשת למשטרה או שמא עליו להאמין לאביו ולקבל את העובדה כי אימו חולה במחלת נפש שקשורה בסיפור מילדותה?

לכאורה נשמע מעט משעמם, אך לא כך הדבר. הספר כתוב בצורה שלא ראיתי באף ספר. הוא בעצם מונולוג בתחילת הספר, המונולוג של דניאל שבו הוא מספר בכמה עמודים על עברו ונותן מין סיפור רקע וכאשר האם מגיעה זה הופך להיות המונולוג שלה - כל הספר (עד מס' העמודים האחרונים) הוא בעצם המונולוג של האם, היא מספרת את הסיפור לדניאל, כאשר הקטיעות בסיפור הוא רק להראות שדניאל עדיין שם, עדיין מקשיב ומחובר להכל. הספר הוא זרם סוחף של מילים ושל הסיפור שהאם בנתה ושאותו היא מעבירה לבנה. הסיפור כל כך משכנע שמצאתי את עצמי נשאבת לתוכו, מנסה להיכנס לנעליו של דניאל ולראות אם אני מאמינה לה, התחושה שמקבלים היא כאילו טילדה מספרת את הסיפור לי. אל לכם לטעות, הסיפור לא בנאלי ופשוט! הוא מורכב מתפניות, ממתח, מפחדים שונים ואף מקבל את התפנית המפתיעה מאוד בסוף. 

הסוף של הספר, שבעצם בו מחזירים לדניאל את שרביט הדיבור, גורם לכל קורא להרגיש איך העולם שהוא בנה סביב הספר מתפורר לו בין הידיים וכיצד כל מה שהוא חשב בעצם לא נכון.

סמית עשה כאן עבודה נהדרת, אני לא יכולה להרבות במילים אבל אני מחייבת אתכם לקרוא את הספר הזה. הוא מתנתק לגמרי מכל מה שחשבנו על ספריו הקודמים ומביא ז'אנר חדש, אחר, בעל כתיבה מדויקת ומותחת להפליא, עד כדי כך שקשה לעזוב אותו וללכת לישון גם אם השעה 3 לפנות בוקר (כן כן, זה קרה...). סמית הוכיח לי שאחרי 'ילד 44' אפשר לאהוב אותו עוד יותר.

וכפי שהתחלתי - ספר נ ה ד ר, פשוט לקרוא עכשיו ומהר!

מדד הכוכבים של ראיה: **** מעולה!

כולנו יודעים כי אסור לשפוט אנשים ברגעים קשים, קל לעמוד מהצד ולתת עצות. אמר את זה כבר אז הפילוסוף רנה דקארט: "כוח שיפוט הוא היכולת להבדיל בין דבר אמתי לבין דבר שגוי. במילים אחרות: היגיון פשוט." אך מה קורה שהדברים לא כל-כך פשוטים?. שאתה לא בטוח מהי האמת ומהי הבדיה? שאתה נתקע באמצע בין שני אנשים שאתה כה אוהב ושניהם מאוד חשובים לך? לא סיטואציה פשוטה.

הספר "החווה" בדיוק רוקד ומתהלך בין שאלות אלו - רגשית ושכלית.

דניאל היה בטוח שאצל הוריו הכול מושלם. הם לעולם לא רבו לידו, לא התווכחו, הכול היה שלו. יום אחד החליטו לעבור לחווה בשוודיה ולסיים שם את חייהם. אך כשהוריו הגיעו לשוודיה הם גילו מציאות אחרת, חורף קשה, האדמה לא נתנה מספיק יבול כדי להתקיים, לחיות והגרוע מכך שהשכנים התנכרו להם מסיבה שאינה ברורה. אימו, טילדה, החליטה שאינה משלימה עם המצב ולוקחת את המצב לידיה היא ניסתה ליצור קשר עם השכנים אך הדבר אינו צלח, ההפך היא מבינה שהדברים לא כל-כך פשוטים באזור הכפרי בו הם חיים.

הכתיבה של הסופר מרתקת, לא הצלחתי להתנתק מהספר גם בשעות הקטנות של הלילה עם זאת הסיפור כתוב בצורה מעט מייגעת. חשיפת הפרטים מתמשכת ולא כל-כך מתקדמת. הסיפור הכללי מכיל עובדות רבות שלא מעמיסות על הקורא אך כקוראת לא חשתי שאני מקבלת מענה לשאלות הדחופות אלא עליי לעבור לאט לאט את כל שלל הראיות שטילדה אספה וכעת מציגה בפני בנה. עליי להכיר את האנשים הפועלים, את המחשבות והחששות הרבות.

עמוד 141: "אתה רוצה לשאול אותי שאלה, שאלה שבן מתקשה לשאול את אמו. אבל אני לא אענה עליה, אלא אם כן אתה תשאל בעצמך. אתה חייב לומר את המילים. אתה חייב לאזור די אומץ להביט בי בעיניים ולשאול אם רצחתי את פרייה"

טילדה מאמינה שקנוניה נוראית ומצמררת מתרחשת באזור מגוריה, אפילו בעלה מעורב ולכן אינה סומכת עליו היא נפגשת עם בנה, דניאל ומספרת לו את כל הסיפור מראשית החלטתם לעזוב את לונדון ועד להבנתה כי הפשעים שמתבצעים מצריכים טיפול משטרתי.

חלק גדול מהספר כתוב כדיאלוג בין טילדה לדניאל והצגת הראיות ועד הרגע האחרון לא ברור מהי הקנוניה הנוראית שבגללה טילדה נאלצה לברוח. מדוע חושבים שהיא משוגעת וצריך לכפות עליה אשפוז.

חשוב לציין שהמתח דווקא בגלל זה נשאר עד הסוף.

הדמויות נהדרות:  אהבתי את המתח שנוצר בין ההורים ואת אי הידיעה מי צודק ומי לא.

אהבתי שדמותו של דניאל אינה מורכבת ואין לה עומק אך הסיטואציה דניאל נקלע אליה גורמת לו לבלבול רב וקבלת החלטות לא צפויות.

הספר טוב אך מצריך אקסטרה סבלנות.

קריאה מהנה

יעל