ספר כואב ומטלטל שנארג בחמלה רבה על ידי כינרת מעיין.

החלק הראשון של הספר מתחיל בנהירה לבריכת השחייה של הקיבוץ.

המון רב זורם לחגיגות פתיחת עונת הרחצה המסורתית. הקהל חג וסב סביב נתחי הבשר והירקות הצלויים.

מנגבים ואוכלים בעיניים נעוצות בעוסקים במלאכת האבסה. ואיך לא? ברקע מושמעים שירי ארץ ישראל ומוזיקה לריקודי עם.

שום דבר ממה שקורה בערב הזה מעניין את דרור. ההיפך עמוד 7: "גופו זועק אליו מחמת השעמום והמיאוס, מבקש להסתלק מכאן, ואם אפשר – לרוץ מהר למיטה ולכסות את ראשו בשמיכה."

גם שרה ואלי - הוריו של דרור חסרי החן, והילוכם המהוסס שוטטו בין הדוכנים העמוסים, וליקטו אוכל כמו כל העדר. הם העדיפו להתעלם מהמצוקה שדרור היה שרוי בה ולהיבלע בהמון.

דמעות שזלגו מעיניו של דרור הצליחו לשדר את בקשתו... עמוד 9: "עוד כמה רגעים, דרור.  נסיים לאכול ונלך מכאן," היא מרגיעה אותו." לאחר מכן שרה ודרור יצעדו יחדיו לבית הילדים...

דרור, דור שני לאם ניצולת שואה. המפגשים עם אמו שקטים, ללא מילים, ובמרווחי המילים ניתן לחוש את עוצמת הכאב והאיבה.

שרה ואלי למדו לחיות מתקציב חודשי שהקיבוץ הקציב.  הם קיבלו שלוש ארוחות ביום, ובחדרם החזיקו רק מוצרים בסיסיים ומה שהקיבוץ אישר כמו:  גבינה, ריבה ומעט ירקות.

אלי, יליד מצרים נישא לשרה בגיל מבוגר יחסית. דמותו מצוירת כאדם מופנם, מגושם ומסורבל. דרור התבייש באביו בגלל גילו, עד כדי כך שנמנע להראות בחברתו בגן השעשועים. שרה לעומת אלי, גם הייתה קבורה בסירי המטבח,  ולא נפרדה מהסינר וריחות הבישול שהתלוו אליה.

שרה הגיעה לארץ מאירופה בחסות הסוכנות היהודית. את אלי היא הכירה אחרי מלחמת ששת הימים, באמצעות ועדת הפו"פ של התנועה הקיבוצית. דמותה שורטטה כאישה נמוכה, מעט מגושמת, ובודדה כי כל משפחתה נכחדה בגרמניה. את דרור שרה ילדה אחרי שאחותו התינוקת נפטרה בהיותה בת חודש.

כינרת מעיין מתווה לקורא את שביל החיים של דרור, החל משנות השבעים במאה הקודמת, מבית הילדים ועד לגיוסו כאיש מודיעין ובעל משפחה משלו.  

דרך עיניו של דרור נפרשת בפני הקורא תמונה מטלטלת על החיים בחברה שיתופית. לצערי כרי הדשא הירוקים בקיבוץ,  והמשרים את האווירה של "היחד", מסתירים חבורות לא מעטות. 

דרור הילד בונה לעצמו עולם משלו. הוא מתחבר לנמלים, מופנם, חוטף מכות מחבריו והופך ללעג. אף אחד מהמבוגרים לא מגן עליו, כולל קלרה אשת החינוך ולא רק...

בקטעים רבים מהספר מצאתי את עצמי כועסת וכואבת, על היחס המבחיל שהחברה הסגורה העניקה לדרור והוריו.

לדוגמא: ספויילר.... כששרה לא הגיעה למטבח שבוע ימים, הזעיקו את דרור שבינתיים עזב את הקיבוץ והודיעו לו שאמו נעדרת. למה אף אחד מהחברים, לא דפק על דלתה לראות מה קרה לה, ובדק מדוע היא נעדרה באותו יום ממשמרתה? במיוחד שמדובר באירוע כשלעצמו אינו אופייני לשרה. האם כך נהוג בין חברים?

דרור נולד למציאות כואבת של התעללות נפשית ופיזית, זה כואב מאוד ואני ככותבת לא מוצאת מילים ראויות לתאר את התחושה הזו.

מקומם לקרוא  כיצד משה "קצין קרבי" לשעבר ואסתי אשתו זוכים להטבות מיוחדות. בנם - נתן בורח  ממסע צבאי ועל כך אפילו מקבל פרס... נו בוודאי ... "שמור לי ואשמור לך".  משה דר,  כנציג הקיבוץ זכה להטבות מפליגות,  שאף חבר קיבוץ לא זכה להם,  והוא מצידו מצא את הדרך לדשן את עצמו ברכב צמוד, דירה בת"א, נסיעות לחו"ל ועוד.

לצערי במקום שאמורה להתקיים אינטגרציה וקואופרציה,  מצטיירת חברה סגורה, אליטיסטית, ואכזרית כלפי החריג והשונה... חבל! חברה שאמורה לעטוף את כל הבא בכותליה בצמר גפן,  דווקא  היא מוקיעה את החלש ושוללת ממנו את הכבוד המינימאלי.

הספר לא קל,  היה לי קשה עם תיאורי ההתעללות והיחס המזלזל שדרור זכה להם כמו: טקס התספורת, חבטות, הצקות, זלזול,  משימת צחצוח הנעליים, המקלחות המשותפות כשדרור מנסה לגונן על מבושיו,  ולהציל את רסיסי הפרטיות מעיניים צופות (עמוד 54). ועוד....

למרות הייסורים שדרור עבר, אני אישית מצדיעה  לו על כך שהצליח לצוף מעל המים, לבנות לעצמו חיים חדשים ומשפחה משלו.

לדמות הראשית כינרת מעיין בחרה את השם "דרור" ...אהבתי! תרתי-משמע...

לשמחתי דרור יצא לחרות ביום שעזב את הקיבוץ, וכבר לא היה צריך להמתין לשעות הלילה בבית הילדים, שהיו עבורו שעות ההתייחדות עם עצמו, ללא אותם עיניים בוחנות, בורקות ומתיזות ניצוץ ורוע.

אני בטוחה שבפעם הבאה שאבקר בקיבוץ ואצעד על גבי כרי הדשא הירוקים... אזכר בספר הזה.

ספר נהדר של כינרת מעיין, שכתוב בפרקים קצרים, מהודקים ובגובה העיניים.

מומלץ בחום

לי יניני

זהו סיפורו הכואב של דרור אשר ילדותו ונעוריו בקיבוץ היו סבל מתמשך. זה התחיל עוד עם הוריו, שרה ואלי. שרה הייתה ניצולת שואה אשר כילתה את שנותיה בעבודה קשה במטבח הילדים ולא זכתה למילת הערכה או התחשבות ולו הפעוטה ביותר. אלי היה ילד חוץ בקיבוץ, בן למשפחה קשת יום ממצרים. גם הוא עבד במסירות ברפת והיחס שקיבל מן הקיבוץ היה אטימות, זלזול וחוסר התחשבות. ניתן לומר שהם היו משפחה שקופה שאפילו ברכת שלום פשוטה אינם מקבלים מחברי הקיבוץ.

דרור היה ילד דחוי על ידי "חבריו", אולם חמור הרבה יותר, גם על ידי המערכת (המטפלות, המחנכות, המדריכים וחברי ועדת החינוך) שהייתה אמורה לעזור לו ולטפח אותו. כמורה לשעבר היה לי קשה מאוד לקרוא את התיאורים על יחסה של המערכת הקיבוצית לילד החלש. אולם דרור היה ילד אינטליגנטי, בעל עולם פנימי עשיר אשר בשלב מאוחר יותר סלל לו את פריצת הדרך.

מנגד מתוארת משפחת דר, מאושיות הקיבוץ. האב משה, קצין קרבי לשעבר, הוא נציג הקיבוץ במוסדות המנהלים בתל-אביב וזוכה בהטבות מפליגות (רכב צמוד, דירה בעיר, נסיעות לחו"ל ועוד פינוקים שחבר קיבוץ מן השורה יכול רק לחלום עליהם). האם, אסתי, עירונית שהתאהבה בקצין הכריזמטי, באה לקיבוץ, פתחה בו סלון לקוסמטיקה אשר נשות הקיבוץ נהנות לבקר בו ולהתקרב למשפחת המצליחנים. הבן נתן, ילד מפונק הזוכה, בזכות אביו, ליחס מפנק וסלחני מן המערכת (בדיוק הפוך מדרור) ומצליח אפילו בצבא לחמוק מעונש על מעשה חמור שביצע.

מגיע הרגע שבו מתהפכת הקערה על פיה. די לחכימא ברמיזא ואין בדעתי לכתוב ספוילרים.

הקטע בו מתוארת המקלחת המשותפת היה קשה לקריאה והזכיר לי סיפורים  של ניצולי מחנות. היו עוד קטעים ממש מקוממים. נזכרתי שבילדותי קנאתי מאוד במספר חברים ללימודים אשר בחופשת הקיץ היו נוסעים לדודים בקיבוץ וחוזרים עם סיפורים על הבריכות, הדשאים, והפעילויות הנפלאות שגרמו לקיבוץ להראות כמין גן עדן קטן...מסתבר (ולא רק מהספר הזה , כמובן) שהחיים בחברה הסגורה והנוקשה היו קשים לחלק לא מבוטל מן החברים.

הספר מתכתב עם ספרו של עמוס עוז "בין חברים" שגם בו מתגלה עולם בעייתי בתוך "גן העדן" הקיבוצי.

הספר כתוב מצוין, הדמויות עגולות והתיאורים מאוד חיים. ניכר שהמחברת (בת קיבוץ בעצמה) יודעת היטב על מה היא כותבת.

מומלץ בחום !

הרבה ספרים נכתבו על הקיבוץ בראשית דרכו.

בהתחלה, הקיבוץ, היה האידיאל הישראלי. "ולתפארת מדינת ישראל". כולם (כולל בספרות) פארו ושבחו והיללו את הקיבוץ. שיווין, כולם שווים. בית ילדים. אותו אוכל ועוד. מאמץ משותף, אהבת מולדת, אהבת חברים ומה לא?

אחר כך התחילו לצאת ספרים, שהוציאו קצת הכביסה המלוכלכת החוצה.

יש שיווין – כן, אבל... יש כאלה ששווים בהרבה יותר. בית ילדים? – טראומה לכל החיים. אחידות שמתגברת על מיוחדות.. ללמוד לימודים גבוהים? למה? הרי צריכים אותך בפלחה. רוצה להיות מיוחד? לא אצלנו. ובכלל – טוב למות בעד ארצנו.

ועוד לא דיברנו על ילדי חוץ ומזרחנים.

לא יודעת אם הספר של כינרת מעיין הוא הספר הטוב ביותר על הקיבוץ. אך בטוח הוא אחד הכנים ביותר על הקיבוץ.

גילוי נאות קטן, בשנת 1960 כאשר עליתי לארץ, הייתי מספר חודשים בקיבוץ, כילדת חוץ. טראומה עמוקה לכל החיים. עד היום אני זוכרת איך ניסיתי מספר פעמים לברוח משם.

עד היום כאשר אני נכנסת לקיבוץ, אני מרגישה מחנק.

קראתי את הספר, והרגשתי אגרוף בבטן, לא פחות ולא יותר. נחנקתי.

להיות ילד דחוי בקיבוץ זה נורא. ילד שגדל בעיר, אחרי בית ספר הולך הביתה, יכול להיות לבד, לא מציקים לו.

בקיבוץ הוא 24שעות עם השכבה שלו, גם בלי, גם אין לאן לברוח, גם דחוי.

ואחרי הקדמה כזאת.....

הספר מספר על דרור. דרור נולד בקיבוץ. דרור הוא ילד דחוי. אמו של דרור הגיע מ"שם". היא הגיעה מגטו. אביו של דרור (שומו שמיים) הוא בן עדות המזרח.

לא אוהבים את דרור בקיבוץ. הילדים מתעללים בו, הגננות והמורים מתעלמים, מתעללים, בזים לו. הוא גדל לבד, מנוכר. הוא היה מחכה ללילה, כי אז סוף סוף במיטה שלו, היה יכול להיות הוא.

ההורים של דרור דחויים גם. האם עד יומה האחרון עובדת במטבח. כאשר אחרי עשרות שנים במטבח, ביקשה לעשות דבר מה שונה – כעסו עליה שהיא שמה את הרצונות שלה לפני הנחיצות של הקיבוץ. גם חלקו של האב לא שפר. חושבים שבקיבוץ דואגים לזקנים ולחולים – טעות.

דרור מספר על ההתבגרות שלו, עד לעזיבת הקיבוץ אחרי הצבא.

שווים – אך יש ששווים יותר  - כבר אמרנו?

ואלו הם העסקנים של הקיבוץ. להם ולילדים שלהם יש זכויות יתר. הם מחליקים את הכל. יש להם הכל. הם לא כמו כולם. הם שווים בהרבה הרבה יותר.

כן, בקיבוץ השוויון היה לא שווה. בקיבוץ היתה אהבה, שנאה, קנאה (הרבה), רכילות (הרבה מאד), התעלמות, התעללות, בגידות, חנופה ורוע לב. סיר לחץ.

את כל זה, מביאה לנו כינרת מעיין, בלי כחל וסרק. בלי איפור. גלוי לחלוטין.

ספר נהדר. ממליצה מאד.