נורית זרחי ואני קצת דומות בעולמינו המעופף משהו מדי פעם ופעם שלא קשור ולא רוצה להיות קשור למציאות חיינו.זאת הסיבה מיני סיבות רבות שאני אוהבת את ספרי הילדים של הסופרת הזאת וכותבת עליהם באהבה רבה בכל פעם שיוצא ספר חדש משלה .

באשר לספריה לקהל המבוגרים -לא קראתי אף אחד מהם וממה שקצת חקרתי אודותיהם עכשיו,כל הספרים הללו מכילים לעתים קרובות יסודות אוטוביוגרפיים,גיבורים צעירים שנאלצים לצאת מתוך עולמם הפנימי ולהתמודד עם המציאות הכואבת,ואכן הספר הנוכחי עוסק במוטיבים הללו. 

"בצל גבירתנו" הינו קובץ של 9- סיפורים קצרים שאליהם ומהם מפליגה זרחי אל מחוזות ילדותה. שם חיו בני המשפחה הקטנה בצל "גבירתם"-היא היא האם האלמנה קשת היום, שלשונה חדה כתער ודמותה הדומיננטית מטילה את צילה על ילדיה."גבירתנו, שתפשה את העולם בשפת הסמלים, תמיד כספה, כציפור נודדת בכנף קפואה למחוז הרוח; רמצו בה עדיין גחלי המהפכה, הרומנטיקה שבערה בנפש הרוסית הגדולה; סוג של תשוקה לעומקים שאפשר למצוא כמותם רק במחיצת אלה ששמעו את האופרה מן הרדיו של השכנים באין ידם משגת לרכוש משלהם"."גבירתנו" נעשתה למורה נערצת והשתמשה במיטב כישוריה עם התלמידים בבית הספר. "היא ניגנה, עשתה הצגות, כתבה מוסיקה,יצרה כוריאוגרפיה ותפאורות. היא היתה מוכשרת אבל זה לא היה בתקופה טובה. היו לה חיים קשים מדי".
זרחי -בגיל חמש וחצי נתייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי,אב שנעדר ונוכח בחייה כל הזמן:"המילה אבא נעדרה מהלקסיקון שלי מחוסר שימוש". אמה התחתנה שוב לגבר שהיה מנוגד לזיכרון דמות אביה- וזרחי כילדה לא סולחת ולא שוכחת לאמה על כך.

עוד מספרים סיפוריה אודות: כמיהתה ללמוד את השפה האנגלית ,המורה לאנגלית שמתעסק עם ילדה תלמידה, החתול שהולך לאיבוד, ישראל של פעם שבה זוג צעיר הולך למועדון לילה עם אנשי צבא,ומורה בהפלגה על אונייה שמנהלת רומן עם בחור צעיר שהיה יכול להיות בנה. בסיפורים הללו המוטיבים האוטוביוגרפיים והדמיוניים הממוצאים משולבים זה בזה.

כמו בשיריה ובספריה לילדים גם כאן אפשר למצוא בודאות את האיכות הזרחית,את תחושת הריחוף הקל מעל המציאות,הזרות,הלא מקובלות, המסתורין,הבדידות ,הכאב,החמצה, ההליכה לאיבוד,ועם זאת קבלתם מלאה והפיכתם למשהו חיובי בחייה או בחיי הגיבורות שלה קטנות כמבוגרות.זה גם הניחוח שקיים בקובץ הסיפורים הזה.

לא תמיד מצאתי קורהנטיות בעלילה או בהגיגי הסיפורים.הייתה לי הרגשה שאני קוראת בדפי יומן -אישי שבו זרחי כותבת לעצמה את חוויותיה ללא צורך כמובן בהסברים לעין חיצונית כי ממילא הדברים לא נועדו להיחשף לנפש זרה,ולכן תחושתי הייתה שאיני יורדת עד לסוף דעתה,רצונה, כוונתה ותחושתה של זרחי במה שרצתה לספר בסיפורים הללו.במידה מסוימת זה הפריע והציק לי,אבל אח"כ הזכרתי לעצמי שאני קוראת טקסט של זרחי ומכאן שמראש אין לבקש,לחפש הגיון,סדר,פואנטה, אלא לזרום עם הסיפורים ולהפנים לתוכי את המיסתורין והצללים של אווירתם ,כי זרחי היא כזאת.

בספר -9 סיפורים שחובקים 101 עמודים .לאחריהם -נכתב "אחרית דבר" ע"י שי צור המכיל -92 עמודים של פיענוח אקדמי אודות כתיבתה של זרחי.כעיקרון אני אוהבת לקרוא "אחרית דבר" שנלווה לספר כי הוא מעניק בדר"כ תובנות שראשי הקטן לא היה מגיע אליהם בכוחות עצמו, וללמוד ולדעת יותר,אני תמיד אוהבת, במקרה הזה -קראתי את חלקו וזנחתי."לפרק" את מוטיבי כתיבתה הספרותית לגורמים קטנים קטנים זה טוב,נחוץ והכרחי בתחום הלמידה האקדמית ולא בתוך ספר פרוזה גם אם מדובר בזרחי. אולי בגלל שאני באופן אישי סולדת מכל לקיחת טקסט ספרותי וניתוחו לפתיתים פתיתים קטנים {כמו ניתוח עכבר במעבדה כפי שמתארת לי בתי הקטנה מדי פעם על ניסוייה במעבדה הביולוגית} עד שהטקסט מאבד מטעמו ומניחוחו -לי כקוראת שבאה ליהנות מהקריאה ולא משיעור ספרותי אקדמי באונ' ששם נועדו ניתוחים שכאלה.כך ש"אחרית הדבר" בספר הזה החטיא את מטרתו,אפשר היה לקצר.

בהוצאת "ידיעות" כמו בהוצאת "ידיעות" -לעולם לא תמצא פרטים אודות מקור העטיפה,מאין לקוחה? מה שמה? מי הצייר? כיצד היא מתחברת למהות הספר,כי ממבט ראשון אין התחברות. 

בכל תחילת סיפור יש איורים /ציורים יפים להפליא שמתקשרים אם הסיפור.מי המאייר? מי הצייר? ל"ידיעות" פתרונות. 

נורית זרחי יש אחת בעולם הספרות הישראלי העכשווי.אפשר לאהוב ואפשר לא .אבל על עובדה אחת אין עוררין: כתיבתה יוצאת דופן באיכותה ובציבעוניותה .