הספר נפתח בהוצאה להורג של נייל צ´יזם. המחשבות האחרונות של נייל לפני שהוא יגיע לכיסא החשמלי שזכה לכינוי ´ספארקי הזקן´ יהיו על העיירה בה נולד, סטיי מור. אותה סטיי מור שחווינו את היווסדה ב´הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו´, אותה סטיי מור ששמענו על התפתחותה ב´כשהמלאכים נחים´. כבר בשורות הראשונות נצבט הלב, כשמגלים שתושבי העיירה אפילו לא יודעים מהו מקור השם, וחלקם אפילו לא חושבים שיש משמעות לשם (סטיי מור - stay more, הישאר עוד). אם הייתי יכולה, הייתי הולכת לבקר את נייל צ´יזם בכלא, ומביאה לו את ´הארכיטקטורה´. שילמד משהו על המקורות שלו.
לפי החוקים של אותם ימים, צריכים להיות 12 עדים בזמן הוצאה להורג, על כולם להיות גברים. נייל מגלה שלא רק שאין 12 גברים שישמשו כעדים, יש אפילו אישה אחת בחדר. האישה, וירידיס מונדיי, נשלחה מטעם העיתון המקומי על מנת לצייר את הנידונים למוות. היא לא כתבת, היא מאיירת, וכפי שיתברר לנו בהמשך - היא אישה חכמה מאוד.
נייל צ´יזם נשלח לכלא באשמה של אונס קטינה, נערה בת 13. האם הוא האנס? האם מדובר בעלילות שווא? האם זה בסדר להוציא להורג אדם שאשמתו מוטלת בספק? ובכן, באותם ימים, זה לא ממש הפריע לאף אחד. לאף אחד, חוץ מוירידיס מונדיי, והיא תעשה הכל על מנת להשיג חנינה לנייל.
מעבר לעלילה, הספר הזה הוא שיר הלל וסגידה לטבע. תרופות סבתא, שיקויים שונים ומשונים, אמונות טפלות. הכל כתוב באהבה, ובלי טיפת התנשאות מערבית.
הספר הזה שונה לחלוטין משני הספרים הקודמים שתורגמו לעברית מבית היוצר דונלד הרינגטון. בניגוד ל´ארכיטקטורה´, יש לו עלילה - התחלה, אמצע, סוף. בניגוד ל´מלאכים´, יש פה טובים ורעים. הטובים - טובים מאוד, הרעים - רעים מאוד.
העיירה סטיי מור כבר לא נמצאת במרכז הסיפור (אבל בהחלט יש לה תפקיד), יש פחות משקל לשמות שהכרנו בספרים הקודמים (ולמרות זאת, לא יכלתי שלא לחייך כשנתקלתי בספר במשפחת אינגלדיו, ובאישה הזקנה שמתגוררת כיום בביתם, אותה "חברה של הגברת הראשונה" מ´הארכיטקטורה´). העיירות התפתחו, התושבים כבר לא בורים כמו בעבר, הקסם הכפרי והפשוט קצת נעלם כשהקידמה הגיעה למערב.
ובכל זאת, יש משהו נוגע בספר הזה. הוא מצליח לעורר מתח, הוא מצליח לרתק את הקורא, הוא מצליח להעביר סיפור רומנטי מבלי להיות דביק להחריד.
קשה לי להאמין שמי שיתקל בספר הזה מבלי לקרוא את ´הארכיטקטורה´ קודם, יהנה ממנו. אולי הוא ישאב ממנו הנאה, אבל הוא לא יצליח להבין אותו עד הסוף. אי אפשר להכיר את משפחת צ´יזם, משפחתו של נייל, מבלי להכיר את הסיפור על הטל של צ´יזם, הויסקי הלא חוקי שהמשפחה מייצרת. יהיה קשה להנות מהסיפור הנ"ל, שמזכיר גם את טחנת הקמח של אינגלדיו, מבלי לדעת איך ולמה הטחנה הזו הוקמה.
מי שנהנה מהארכיטקטורה, יהנה לחזור לסטיי מור ולתושביה גם בספר הזה. מבחינתי, הוא לוקח בהליכה גם את ´כשהמלאכים נחים´. אני יודעת שאסור להשוות בין ספרים שונים של אותו ספר, אבל בספריו של הרינגטון, זה באמת בלתי נמנע.