הספר מחריד, מפעים, עצוב ושמח. הוא מתחיל בתיאור של ילדה קטנה, בת שלוש, בשכונת קרוואנים באריזונה, שעמדה על כיסא מעל התנור, לבושה בשמלה ורודה שסבתה קנתה לה, ומבשלת נקניקיות במים הרותחים, ומתסכלת עליהן כשהן מתנפחות ומקפצות, והשמלה הנפוחה הזו, למעשה  לא מצליחה "לשמור" עליה. היא גילתה שהיא עולה באש, ומשוועת לעזרה מהוריה.  זוהי הסצנה הקשה בה וולס בוחרת לפתוח את סיפורה.

  וסיפורה של וולס הוא הזוי, כמעט משולל מציאות, לא הגיוני, ובעיקר מעורר ביקורת על שירותי הרווחה, באי התערבותם במצב הרעוע של המשפחה; והסיפור הוא על ג'אנט, לורי (הבכורה), בריאן ומורין. ארבעה ילדים שנאלצו להתמודד בצעירותם ובנערותם עם הורים לא מתפקדים, שכמעט הצליחו להוציא מנפשם כל שאיפה ורצון אפשרי.

  ומדובר בספר קשה מאוד לקריאה. השפה היא מאוד נקייה, וזה מפתיע בהתחשב בסצנות המובאות לאורכו, שחלקן חביבות וחלקן הרב מבעיתות. זהו סיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים, של ילדה להורים נוודים, אשר עברו מבית לבית, וכל אחד מהם היה מוזנח יותר מהאחר, עד שלבסוף בחרו להתיישב בבית המשפחה של אביה, וולץ', שבדרום וירג'יניה.

  וולס לא חוסכת בפנינו בפרטים, כאמור, וחושפת אותנו לצדדים הקשים ביותר בחייה עם הוריה. הוריה היו משכילים ומוזרים, והתעקשו לגדל את ילדיהם מעבר לנורמות המקובלות. השקפת עולמם החתרנית והמתנגדת לממסד היו לקללה וברכה עבור הילדים.

  אביה של המחברת היה טיפוס כריזמטי, אלים ושיכור, ודאג להצית את דמיונם של הילדים, לקחת אותם לעולמות אחרים, ולדמיין את טירת הזכוכית שיבנה להם. אמה של המחברת בחרה בכלל לחיות בעולם משלה, מכורה לריגושים, בחרה לצייר ציורים שחשבה שלהם כוח מיסטי, ולא התייחסה לילדיה כלל. הייתה הורה נמנע לחלוטין.

  בכל זמן שהמשפחה בחרה לעזוב בית מוזנח, זה היה כשהנושים דפקו על הדלת והכסף נגמר, זה היה כשהרומנטיקה נגמרה והתחילו ריבים בין ההורים, וכשלא ניתן היה להשאיר את המצב כפי שהוא.

  לכל אורך הסיפור, המתחיל בילדות המוקדמת של וולס ואחיה, הילדים תומכים אחד בשני, ומצליחים להגיע לחיים עצמאיים למורת רוח הוריהם. לאחר שוולס הופכת לעיתונאית מצליחה ובונה לעצמה חיים בריאים, היא פוגשת את אמה, במקרה, כאשר הייתה בדרך למסיבה נוצצת, ורואה מחלון המונית שעדיין היא בוחרת לחיות את חייה ברחוב, ומחטטת בפחי אשפה. זו מבחינתה הייתה נקודת המפנה, וההחלטה לכתוב את ספרה האוטוביוגרפי.

  לורי, האחות הגדולה מצליחה להתמיד בלימודיה הגבוהים והיא נחשבת לפקחית במשפחה, מורין הייתה היפה ובריאן היה האמיץ. ג'אנט תמיד נחשבה לילדה הממוצעת, אך אמה תמיד האמינה בה.

  חשוב לציין שספר זה אינו מהווה סגירת חשבונות של וולס עם הוריה, שהיו בהחלט טיפוסים אקסצנטריים וחריגים במיוחד בתפישתם. היא כותבת את הסיפור המחריד, מבעית, משעשע והיפה הזה אולי כאות להוקרה להוריה על גידולה המיוחד בצל אישיותם התימהונית- גבולית- מיוחדת מאוד.

  הספר מאוד מרגש. אני סיימתי אותו עם תחושה של הלם, שלקח לי להתאושש ממנו זמן רב. זהו ספר לא קל, אך מהווה מסמך חשוב.

ספר מטלטל ומזעזע שעורר בי המון כעס. אם לא הייתי יודעת שהסיפור אמיתי, הייתי נוטשת. הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורל המשפחה ובעיקר הילדים.

הספר לא קל אבל אני שמחה שקראתי, זה ספר שמותיר חותם עמוק, ממליצה בחום!

זהו סיפור על משפחה מוזרה שחיה חיי נוודות במדבריות של דרום מערב ארצות הברית. הבת היא הסופרת שכותבת את סיפור חייה.

ההורים רוצים לחשל את הילדים כדי שלא יפחדו מכלום ולכן מעמידים אותם בסכנות ופחדים ומתנהגים בחוסר אחריות כלפיהם.

דוגמא לכך היא כשאחת הבנות הייתה בת שלוש היא נכוותה קשה בעת הכנת נקניקיות והייתה מאושפזת, הקטע הזה היה בלתי נתפס וקשה מאד.

הילדים מחפשים אוכל בפחים, לובשים בגדים יד שנייה ומתקלחים בקושי פעם בשבוע. הם עובדים מגיל קטן וחוסכים בסתר בכדי שיוכלו ללמוד בעתיד ולחיות חיים נורמלים.

ההורים חינכו את הילדים בעצמם והילדים לא למדו בבתי ספר. האב הוא מאד חכם ולימד את הילדים פיזיקה אבל גם לירות ברובה מגיל מאד צעיר. בדרך כלל הוא שיכור ומהמר. עובד בעבודות מזדמנות, מבזבז את הכסף ואחר כך בורח מנושים ולוקח את כל המשפחה לגור במקום אחר.

האם אגואיסטית, עסוקה בציור ובקריאת ספרים במקום בלהיות אמא לילדיה. היא מורה במקצועה אבל בקושי עובדת. כל היום מרוכזת בעצמה ובפנטזיות על חיים טובים בעתיד.

גם האב חי בפנטזיות, הוא חולם לבנות להם טירת זכוכית ושואף להמציא מכשיר שימצא זהב ויהפוך אותם לעשירים כדי שיוכלו להקים את בית חלומותיהם.

אמנם ההורים אהבו את הילדים והיו גאים בהם אבל הדרך שבה הם גידלו אותם שגויה מאד. והילדים, למרות החינוך הלקוי, יצאו מוצלחים, למדו לקרוא, הרבו לקרוא ספרים, מלבד בת אחת שלא הצליחה להשתקם.

היו הרבה קטעים קשים ובלתי נתפסים במיוחד כשהמשפחה עברה לגור עם האם של האב ושם קרה להם מקרה מזעזע שיכול להשליך על מה שעבר כנראה האב בילדותו ואולי להסביר את התנהגותו כלפי הילדים שלו.

אני גאה בילדים שלא ויתרו, שחלמו לצאת מהמצב ועבדו קשה בשביל זה והצליחו לשפר את חייהם. ספר קשה אבל מצויין, ממליצה בחום!

ג'אנט וולס מספרת ב"טירת הזכוכית" את סיפור ילדותה והתבגרותה בשנות ה-60 וה-70. משפחתה של ג'אנט – ההורים רוז מרי ורקס, אחותה הבכורה לורי, אחיה בריאן ואחותה מורין – חיתה רוב השנים בעוני מחפיר, נודדת ממקום למקום מתוך אילוץ כמו בריחה מנושים, או בשל חוסר יכולת להאחז במקום אחד ומתוך תשוקה להיות בתזוזה מתמדת. לא נסיבות כלכליות הן שהיו שורש המצוקה, אלא אישיותם של ההורים, והחיבור הרה האסון ביניהם.

רוז מרי, שעל ילדותה הבלתי שגרתית ניתן לקרוא בספרה השני של וולס, "סוסי בר", פיתחה אישיות מרוכזת בעצמה, אדישה כלפי ילדיה, ואדישה כלפי סביבתה הפיסית. היו לה שפע של תיאוריות נאות בנוסח "מה שלא הורג אותך מחשל אותך", היא הטיפה לילדיה להתעלם מדעתם של אחרים, והאמינה בחיבור לטבע. דעות יפות, אולם הבעיה היתה בישומן: מחמת האדישות המשפחה התגוררה בבתים מתפוררים, עמוסי זבל, נגועי טחב. הילדים הסתובבו לבושים בבגדים מחנויות צדקה, קרועים ומהוהים, ארוחות מסודרות היו בחזקת ארוע נדיר. על תמיכה אימהית אפשר היה רק לחלום. כך, לדוגמא, הגיבה רוז מרי כשג'אנט סיפרה לה שדודה, אחי אביה, נגע בה באופן בלתי הולם:

"אמא, דוד סטנלי לא מתנהג יפה", אמרתי.

"את בטח רק מדמיינת את זה", אמרה.

"הוא שלח אלי ידים! והוא עושה ביד!"

אמא הטתה הצדה את ראשה ונראתה כמי שהדבר נוגע לליבו. "סטנלי המסכן", אמרה, "הוא כל כך בודד".

רקס היה טיפוס שונה. הוא ניחן ככל הנראה באינטליגנציה גבוהה ובידע נרחב, מעין גאון טכני. היו לו חלומות גדולים על פיתוח טכנולוגיות ועל תיקון עוולות, חלומות שנותרו על הנייר, בשל החיבור הקלוש שלהם למציאות (במובנים רבים הוא הזכיר לי את האב בספרו של פול תרו, "חוף מוסקיטו"). שמו של הספר, "טירת הזכוכית", ניתן לו על שם תכניתו הבלתי אפשרית של רקס לבנות טירה מזכוכית עבור משפחתו. בשל חוסר מנוחה וחוסר יכולת לקבל סמכות לאורך זמן, הוא לא הצליח להתמיד בעבודה כלשהי, והמשפחה סבלה לפיכך באופן קבוע מחוסר כסף, וכתוצאה מכך מתזונה לקויה ומתנאי חיים בלתי נסבלים. בנוסף לכך, רקס היה מכור לאלכוהול, ולעתים, בהיותו שיכור, היה נתקף זעם וטירוף. רקס בא גם הוא ממשפחה בלתי שגרתית, וסבל מהזנחתה של אם בלתי יציבה, שגם לה לא היה מודל הורי. כך סיפרה רוז מרי על חמותה:

הוריה של ארמה הלכו לעולמם כשהיתה ילדה קטנה. היא נזרקה מקרוב משפחה אחד למשנהו, התיחסו אליה כאל שפחה. שפשוף כביסה על קרש כביסה עד שניגר דם מפרקי אצבעותיה – זה הזכרון המרכזי של ארמה מילדותה […] "ארמה לא מסוגלת להפטר מהמצוקה שלה", אמרה אמא, "זה כל מה שהיא מכירה."

אולי רקס היה בעל ואב שונה אם היה נישא לאשה נחושה יותר, שהיתה מסוגלת להתמודד אתו במקום להכנע לקסמו האישי. אולי רוז מרי היתה אשה ואֵם שונה אם היתה נישאת לגבר יציב שהיה מחבר אותה לסביבתה. הצירוף של שני אלה יחדיו קבע את ילדותם הבלתי נסבלת של ארבעת ילדיהם. ובמפתיע, שלושת הילדים הגדולים פילסו את דרכם בנחישות הרחק מן הגורל שהיה עלול להיות מנת חלקם, ורק הבת הצעירה קרסה בגיל העשרה. למרות העוני הנורא והרעב המכרסם, הילדים ספגו מהוריהם רוחב אופקים – כולם למדו לקרוא בגיל צעיר מאוד, והיו תלמידים מצטיינים – ופיתחו תושיה, אולי מתוך חוסר ברירה, שעזרה להם לעזוב את הבית בזה אחר זה בהגיעם לגיל שבע-עשרה, ולבנות לעצמם חיים עצמאיים.

"טירת הזכוכית" לא נכתב בכעס או ברחמים עצמיים. ג'אנט וולס מתארת רגעים יפים של אהבת אב. רקס, למרות טירופו, אהב את ילדיו, בעיקר את ג'אנט, אבל לא היה לו מושג כיצד לתפקד כאב, ואולי גם לא היתה לו היכולת בשל אישיותו ובשל התמכרותו. רוז מרי, שיחסה האגבי והרשלני אל ילדיה והאגואיזם שלה מעוררים חמת זעם, התיחסה כך גם אל עצמה, כשלורי, הבת הבכורה, ביקשה מהוריה לעזוב את דירתה בניו-יורק לאחר שהפכו את חייה לגיהינום:

"לורי עושה את הדבר הנכון", אמרה לי. "לפעמים זקוקים למשבר קטן כדי שהאדרנלין יתחיל לזרום ויעזור לך להגשים את הפוטנציאל שלך".

"טירת הזכוכית" הוא ספר נוגע ללב על כוחה של משפחה, לטוב ולרע, על הורות גרועה ועל מצוקה העוברות מדור לדור, על כוונות טובות שמשתבשות, על חולשות ועל עקשנות, ועל הכוח להחלץ מכל אלה ולפלס דרך עצמאית. מומלץ.

"מה את יודעת על חייהם של משוללי הזכויות?" שאלה בזעם מרצה במכללה שבה למדה ג'אנט וולס, מחברת הספר טירת הזכוכית, לאחר שזאת אמרה כי לדעתה "לפעמים אנשים משיגים את החיים שהם רוצים בהם." נושא הדיון היה – הסיבות לכך שיש אנשים חסרי בית. האם, תהתה המרצה, פרופסור למדעי המדינה, שימוש בסמים הוא הגורם לתופעה, תוכניות סיוע ממשלתיות שגויות, או אולי זה קורה בשל קיצוצים בתוכניות הביטוח הלאומי ובגלל הכישלון ליצור הזדמנויות כלכליות לעניים.

הסטודנטית וולס, שנאלצה להתמודד עם זעמה של המרצה ועם המבטים הלטושים של הסטודנטים סביבה, מלמלה משהו כדי להרגיע את הרוחות. "יש משהו במה שאת אומרת," היא אמרה. הספר שכתבה לימים מנסה לכאורה להוכיח שהמרצה שגתה לחלוטין.

למעשה, שתיהן צדקו. אין ספק שג'אנט וולס הכירה היטב את חייהם של מחוסרי הבית. כבר בעמודים הראשונים בספר היא מתארת כיצד ראתה ערב אחד את אמה מחטטת בפח זבל, מחפשת בו אוכל. כיצד התביישה באמה, וגם בה עצמה. היא כבר הייתה אז אדם מבוגר והיא הצליחה להינתק מהחיים שהועידו לה הוריה, יצרה לעצמה מציאות שונה לגמרי − בית נאה ומוסק, זוגיות שפויה, עבודה קבועה, וחשה מבוכה למראה אמה, ואשמה על כך שאינה מסוגלת לעזור לה, וגם על כך שהיא מתביישת וחוששת שמא יקשרו אותה עם עלובת החיים, דרת הרחוב.

ובכל זאת, אי אפשר להקיש מחייה, מעברה, מהטירוף הלא יאומן שבו גדלה ג'אנט וולס, ולהסיק שכל מחוסרי הבית דומים, ושאת מלוא האחריות למצבם יש להטיל עליהם בלבד.

טירת הזכוכית הוא סיפור חייה הגלוי, ללא שום הסוואות, העמדות פנים או סייגים נוסח "כל דמיון מקרי בהחלט" של המחברת ושל שתי אחיותיה ואחיה. הארבעה נולדו להורים מופרעים במידה קיצונית. אישה נרקיסיסטית. גבר שיכור ואלים. אנשים שאין קץ למוזרותם. קשה להבין איך הילדים הללו שרדו בכלל, איך נשארו בחיים (אכן, הייתה להם אחות אחת שמתה בינקותה), ואיך ייתכן ששלושה מהם הצליחו לצאת שפויים ומתפקדים מתוך הילדות שנגזרה עליהם. (בניגוד להם האחות הצעירה ביותר כנראה לא הצליחה בכך). האם משמעות הדבר שאין בעצם צורך בכל מה שידוע לנו שילדים צריכים כדי לשרוד, ללמוד, להחכים, לגדול ולהפוך לאנשים טובים ומתפקדים שמסוגלים לקשור קשרי חברות וזוגיות?

ההזנחה – בעצם זאת מילה חביבה מדי כדי לתאר את ילדותם של בני משפחת וולס – ההתעללות הקשה שעברו − מעוררת פלצות. אדישותה המוחלטת של האימא גובתה במלל פסאודו אידיאולוגי. לכל דבר היה הסבר: כשנאלצו לאכול בשר מקולקל מלא ברימות נזפה בהם שלא יתפנקו, ופשוט יוציאו את החלקים האכילים. כשביקשו מההורים רשות לסגור את החלונות בלילה, אחרי שסוטה נכנס למיטתה של ג'אנט ונגע בה, אסרו עליהם לעשות זאת "כי אוויר צח חשוב לבריאות". בכלל, לכל ההתעללויות המזוויעות היה תמיד איזה הסבר מנומק. לקורא לא ברור איך ייתכן שדעתם לא נטרפה. האימא השיבה על שאלה דומה באחת מאמירותיה ה"פילוסופיות": מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. הזוועות משתלשלות משיא לשיא. בכל פעם נדמה שיותר נורא מכך לא ייתכן. למשל – הנסיעה הארוכה, כמעט יממה, שבה הושיבו את הילדים בחלקה האחורי של משאית להובלת רהיטים, אסרו עליהם לדבר, כי נסיעה כזאת אינה חוקית, לא נתנו להם שום דבר לאכול, לא עצרו בדרך כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, לא שמו לב שהדלת האחורית נפתחה והילדים כמעט נפלו החוצה, ואם אין די בכל זה – גם הפקידו בידי ילדה בת שמונה את השמירה על התינוקת, שבכתה במשך שעות, עד שמשום מה השתתקה. (אבל לא מתה, למרבה הפלא). מספר האירועים שבהם כל הארבעה או אחד מהם היה אמור להיהרג הוא אינסופי. ג'אנט מספרת עליהם כמו בבדיחות הדעת. כך למשל, באחת המאורות שבהן גרו כל הבית היה מחושמל. בכל פעם שרצו לגעת באיזה מכשיר, נאלצו להתעטף בשכבות מבודדות של בד. לא תמיד זה הצליח, ומדי פעם קיבלו מכות חשמל רציניות. הם נהגו לדווח זה לזה על הסכנה בענייניות, כמו על תחזית מזג האוויר. דוגמה אחרת: כשג'אנט הייתה בת שלוש היא עלתה באש, כשהכינה לעצמה נקניקיות, והסיר התהפך עליה. כשלא חיטטו בפחי זבל כדי למצוא אוכל, נהגו לאכול כל מה שהצליחו לקנות בזול, וכך למשל אכלו רק ענבים, במשך שבועות. הם חיו לצדן של חולדות ומקקים, שוב מתוך האידיאולוגיה הגורסת שלכל בעל חיים יש זכות קיום. העוולות שנחשפו להן היו אינסופיות. כך למשל, כדי ללמד את ג'אנט לשחות השליך אותה אביה לתוך בריכת גופרית, מתוך, הוא הסביר, חשיבה חינוכית מסודרת.

אכן, למרבה הפלא, היה שם גם מין חינוך. הילדים האלה למדו להיאבק בחירוף נפש, ואף עשו זאת, בשיתוף פעולה ביניהם. והייתה שם גם הרבה השכלה, כי שני ההורים, על אף מופרעותם, היו, כך אפשר להבין, רחבי אופקים ובעלי ידע רב. כל בני המשפחה הרבו לקרוא. האב נהג לאתגר את ילדיו כדי שילמדו לחשוב, לימד אותם להיות יצירתיים, הקנה להם ידע. ומה שברור ביותר מהספר, שלמרות הטינה העזה, המוצדקת, למרות הכעס האינסופי, התדהמה מעוצמות העוול, מצטיירת בספר הזה גם אהבה. היא אינה כרוכה בסליחה נוצרית או ניו-אייג'ית מעוותת. ג'אנט, וגם אחיה ואחיותיה, לא סלחו להורים ולא הבינו לרגע את התנהגותם. ובכל זאת, ולמרות הכול, נראה שהמחברת עצמה מסוגלת לתאר את כל מה שעוללו לה בלי לחוש רק שנאה ותיעוב אינסופיים. ברור גם שקסמו של האדם הייצרי, התוסס, החכם מאוד, המשיך לשבות אותה, ושלמרות כל מה שעולל היא מסוגלת לראות גם את פגיעותו. את אמה, לעומת זאת, היא מאירה באור שלילי הרבה יותר. האימא מצטיירת כאנוכית, מרוכזת בעצמה, מנותקת מהמציאות, שוגה בחלומות שווא של גדולה מדומה, אדישה לזולת באופן העמוק ביותר, מרירה ושקועה ברחמים עצמיים, אישה שלא היססה לגזול אוכל מפי ילדיה. לעומתה ג'אנט וולס חשה כי האב, למרות הכול, כן ראה אותה לפעמים באמת, ובכמה מקרים גם נרתם לעזרתה. חרף זאת, בערך העוסק בסופרת בוויקיפדיה כתוב שג'אנט וולס חיה כיום בחווה רחבת ידיים, בחברת בעלה השני ואמה.

לקראת סופו של הספר מתגלה סוד שקשה מאוד לשאת או להבין אותו. הוא שופך אור חדש ומזעזע על חיי הנוודות והעוני שהוריה של הסופרת בחרו בהם. כן, בל ספק, במקרה שלהם, זאת הייתה בחירה, לא כורח גורל. קשה להבין מדוע החליטה האם, היא בעיקר, להסב כל כך הרבה סבל, אף על פי שיכלה בקלות רבה למנוע אותו. בכל מקרה, חייה שימשו סמן דרך לבתה: לג'אנט וולס היה ברור מרגע מסוים בילדותה שהיא תעשה הכול כדי לעצב לה חיים שונים לחלוטין מאלה של אמה. והיא הצליחה.

כמה שאלות מתעוררות בעקבות קריאת הספר. ראשיתן היא התהייה כיצד ייתכן שילדים יסבלו כל כך, ושאף לא ייחלץ לעזרתם. אכן, היו כמה אנשים שהושיטו להם יד: הרופאים והאחיות בבית החולים שבו אושפזה המחברת כשהייתה בת שלוש ונשרפה (אבל איך אפשרו להוריה לחטוף אותה ולהסתלק, בלי שאף אחד יחפש אותה?). מורה אחת, שהפליאה אותה בכל פעם (כמעט תמיד) שלא היה לילדה כסף לשלם תמורת ארוחת הצהריים שלה ואמרה לה "הודיעו לי שמישהו כבר שילם". שכן שהסכים לתת להם מים. אבל כמה מעטים וספורים הם היו. וכמה מאכזב להיווכח שהממסד רק שלח פעם אחת מישהו שתפקידו היה לבדוק מה שלומם של הילדים, שוחח קצרות עם אחת מהם, ולא שב עוד. הדעת אינה סובלת את המחשבה שכך ייתכן גם כיום, גם במקומותינו. שיש ודאי ילדים מופקרים, נתונים למרותם של הורים חסרי אחריות, פליליים, חולי נפש, אכזריים, באין מושיע.

והשאלה האחרת היא זאת שהעלתה המרצה  מהמכללה שביקשה לדעת מה גורם לאנשים להגיע למצב שהם חיים ברחוב ומלקטים אוכל מפחי אשפה. ג'אנט וולס משוכנעת, בשל היכרותה עם הוריה, שאנשים יכולים להימנע מכך, אם רק "ייקחו את עצמם בידיים", יתחילו לעבוד, להתפרנס, לתפקד. אכן, במו ידיה הוכיחה שכך אפשר: היא שיקמה את חייה, לא בחלה בשום עבודה, לא התעצלה, ובחריצות וכישרון יצרה לעצמה מציאות שונה מזאת של הוריה.

למרבה הצער קשה לומר שבישראל בימינו די להיות חרוץ ולעבוד קשה כדי להצליח ולממש את "החלום האמריקני" על עושר והצלחה, כמו שעשתה ג'אנט וולס. לא בכדי כיכב ספרה יותר מ300 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ג'אנט וולס מבטיחה בו שאפשר. שמי שרק רוצה באמת, ולא משנה מניין בא ומי היו הוריו, יצליח.

בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת הססמה "אסור שמי שעובד 40 שעות בשבוע יהיה עני" נכונה מדי, ולא פחות מכך – מרגיזה. כי בארצנו כיום גם גורלם של החרוצים נחרץ. (דו"ח של ה-OECD ממקם את ישראל כמדינה עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב חברות הארגון) והתופעה של מחוסרי בית − אמנם לא דיירי רחוב אלא סתם צעירים וצעירות המשועבדים למשכנתה במקרים המעטים, או, ברוב המקרים, לשכר דירה שמחסל את חייהם ואינו מאפשר להם לגור אי פעם בבית משלהם − היא תופעה נפוצה מדי. בישראל כיום עבודה אינה מבטיחה הצלחה. גם משפחות לא מעטות שבהן שני בני הזוג עובדים קשה נמצאות מתחת לקו העוני. ויש ילדים רעבים.

שש שנים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס! זועק עיגול בצבע ארגמן על גבי עטיפת הספר של טירת הזכוכית.

החלטתי גם הפעם להניח לעגנונים, ביאליקים, בארים, שופמנים, בארונים ושאר גדולי האומה שאני כל כך מוקירה ואוהבת שכן עמדה בפני טיסה ארוכה לישראל הכוללת שני בנדיטים בהירי שיער המצפים מאמם לבידור מקצועי כל אימת שאוחזת בהם הנטייה להשתעמם ומדובר באחת לחמש דקות.

אז קניתי מלאי של חוברות לחופש, חוברות צביעה אתגרית (שבלונות, ערבסקות ושטיחים פרסיים), חטיפים שאינם כוללים שוקולד או סוכרים ותפילת הדרך.

שאלתי מחברתי רב מכר כי הייתי בטוחה שאתקל בהפרעות רבות ולא רציתי לצאת מהריכוז ויצאנו לדרך.

תחזיותי הפסימיות התבררו כלא נכונות; לאט לאט ומבלי להרגיש התבגרו ילדיי מתחת לאפי והפכו לעצמאיים, נבונים ובעלי כושר תושייה.

מעסיקים את עצמם במשחקי מחשב, ברביות, צביעה וניחושים מגוונים לגבי ארוחת הערב הזעירה בטעמי מיקרוגל אותה יקבלו מדיילות אלעל.

פצחתי בקצב קריאה נינוח שהפך עד מהרה למהיר ועצבני ובהמשך כמעט קטלני ופה בדיוק נחה הבעיה:

זה כמו לנסוע על כביש מהיר בערבות טאקסס, מדבר משני צידי הכביש וחוות לרוב אצות על פני הדרך.

הנוף משמים אך היות ואת נוהגת על 180 קמ״ש, who the fudge cares?

הצבעים מיטשטשים, הכחול מתמזג בצהוב וירוק והנוף הופך עד מהרה לכתמי צבע רנוארים, מרהיבים.

את אחוזת תזזית, מתלהבת, מלכת הכביש במובן החיובי של המילה עד שאיזה אייל מחליט לעמוד באמצע הכביש מחמת השיעמום או כי רוצה להרוויח ברולטה רוסית ואת נתקעת בו בכל העוצמה הנאצית שיכולה פולקסוואגן פאסאט לספק לך ועפה לאלף עזאזל, לא יודעת מה השתבש וסביר להניח שגם לא תדעי שכן הגעת לעולם שכולו טוב.

במקרה של ג׳אנט וולס, גיבורת הסיפור זהו עולם שכולו רע.

הבחורה נולדה למשפחה, איך לומר? מהגיהנום; מתחילת העלילה ועד סופה היא חווה חוויות שבעיני הקורא תחשבנה למזעזעות ומסמרות שיער: עוני, הזנחה, התעללות מילולית ופיזית, השפלות וזה רק מתחיל להתחמם.

היא מתארת את קורותיה ומנסה לעשות זאת ללא כחל ושרק, ללא פילטרים. בעיקר, אני מבינה כדי לזעזע ולסחוט מאיתנו: ״שיואו, לא יאמן מה שעבר עליה״ ומה שאני הצלחתי לדמיין בראשי (ויש יגידו) המעוות הוא עלילותיה של משפחת ״וויט טראש״ אמריקנית שאין לה מה לחדש תחת השמש כי כבר קראתי וראיתי עשרות סרטים וכתבות באותו סגנון וזה לקח לי פחות משעה וחצי להבין שאמריקה מלאה בהן.

הצרה היא שהגיבורה מנסה לעטוף את האימה והזוועות בנייר צלופן מבריק של משלוח מנות, לגונן על הוריה למרות הכל ולתארם כייחודיים ובעלי מעוף (האם אמנית והאב מומחה לאווירודינמיקה, פיזיקה והמצאות על שמעולם לא יצאו לפועל).

אני קוראת את הספר וטסה בו כבכביש מהיר, לא מצליחה להזדהות, להתרגש או להעצב. אוכלת במקביל פיתה רטובה וקשה כאבן, טבולה בחומוס ודוחסת עגבניית שרי לפה והצרות עוברות, חולפות ביעף כמו עננים משני צורה.

הג׳מוס או האייל שנתקע לי באמצע שומקום וקטע לי את הספיד היה הקברניט שהודיע על נחיתה חלקה בתל אביב וכך גם סיימתי את הספר.

הנחתי אותו בתרמיל לצד חוברות הצביעה והעבודה לחופש, עטיפות החטיפים, האוזניות המצופות בשכבת דונג עבה מאזניהם של ילדיי (אולי באמת הגיע הזמן לראות רופא אא״ג) 

ושכחתי ממנו לגמרי.



 

אז כן, הוא העביר לי את הזמן.

קראתיו וכמו במגע קסם הפכתי לאישה על ביונית, מולטי-טסקית שמצליחה לעשות במקביל הכל.

אך נותרתי חסרת רשמים ואפילו קצת כועסת: כמו לאכול חטיף סניקר׳ס או מרס ולהרגיש אשמה לאחר מכן כי הלעטתי עצמי בקלוריות ריקות.

אוטוביוגרפיה לא שגרתית בעליל של משפחת וולס ממערב ארצות הברית בשנות ה-60. ההורים רוז מרי ורקס וולס וארבעת ילדיהם לורי, ג'אנט, בריאן ומורין, שחיו בכאוס מוחלט, ברעב ובחסכים רבים. לא פעם עלתה במוחי השאלה איך מסתדרים הורים לארבעה ילדים בתוך כל הבלגן הזה, שכל הזמן מרחפת מעל ראשם חרב של אי יציבות כלכלית ומגורים בחורבות שורצות חרקים. המשפחה חיה  כנוודים במדבריות של ארצות הברית בשלהי שנות השישים ולא מבחירה.

סיפורה הבלתי ייאמן של משפחה אחת, שמעמידה בספק את כל מה שנקרא נורמלי ובורגני. ג'אנט הבת השנייה במשפחה בת 6 נפשות היא הדוברת העיקרית בסיפור. למשפחה אבא מטורלל וגאון בדרכו עם ידע עצום בפיזיקה אסטרונומיה וגיאולוגיה, המתווה לה דרך חתחתים המלווה במעברים תכופים ובאי יציבות כלכלית משוועת. ספר שגורם (כמעט) לכל משפחה להראות נורמאלית.

אם המשפחה מורה בהכשרתה וציירת שאהבה מאוד לצייר ציורי נצח וניקיון הבית או הכנת ארוחות היו מיותרים לדעתה. האם החזיקה בדעות מוצקות של אמונה חופשית. לטעמה ילדים צריכים לדאוג לעצמם ואין צורך שיהיו חוקים מיותרים בבית. האבא היה שתוי רוב הזמן ומהמר כפייתי שנושים רודפים אחריו ללא הפסקה, גאון בתורת הכוכבים ובמתמטיקה, אך כישלון במקומות עבודה בהם לא החזיק יותר מכמה חודשים רצופים. מה שגרם לילדים  לדאוג לעצמם מגיל צעיר. בטן רעבה הייתה מנת חלקם מדי יום, בית מט לנפול, בגדים קרועים, וזוהמה מסביבם. את הבגדים קנו אם בכלל מחנויות יד שנייה. המעברים מעיר לעיר ומבית לבית התרחשו כל פרק זמן קצוב, ג'אנט מתארת מסכת יחסים עכורה לעיתים בין הוריה ואת העוני המשפיל לו חוו היא ואחיה, את הבתים הרעועים שבהם גרו, ואת ההשפלות להם זכו מילדי השכונה שקראו להם זבל ולבית שבו גרו זבל. ביתם שרץ מקקים ופרעושים והגשם שחדר לביתם העלה עובש בכל פינה.

ההורים בדרכם חישלו והעמידו דילמות לא פשוטות לילדיהם הרכים. ג'אנט מתארת את עצמה בגיל שלוש עומדת ומכינה לעצמה נקניקיות כשהשמלה אותה לבשה עולה באש. היא נכוות קשות ומועברת לבית החולים שם היא זוכה לראשונה באוכל  טוב ובמקלחות. עם אביה הייתה לה מערכת יחסים חזקה ואוהבת למרות שהתרשל לא פעם בתפקידו. כשהיה פיכח הוא היה האבא האוהב הדואג החכם והחזק שלה ושלה אחיה. אמה הציירת הייתה מנותקת ותלושה מהמציאות רוב הזמן, שקיבלה כל מצב והתנהגות האב אפילו במחיר פגיעה בעצמה ובילדיה הרכים. האמרות השנונות שלה בבית היו בסגנון הזה:

"אמא תמיד אמרה שאנשים דואגים יותר מדי לילדים שלהם. הסבל בגיל צעיר הוא טוב, הוא מחשל את הגוף ואת הנשמה, ולכן היא התעלמה מאיתנו כשבכינו. היא אמרה לנו שאם מתעסקים יותר מדי עם ילדים שבוכים, זה רק מעודד אותם לבכות." (עמ' 38). הילדים נפצעו לא אחת מחפצים חדים או מתגרות עם ילדים והיו מגיעים פצועים הביתה מה שלא גרם לאם להניד עפעף.

מהות שמו של הספר נובע מהבטחתו הנואלת של האב לבנות לילדיו טירת זכוכית מהודרת שבה יגורו ויחיו אם וכאשר ימצא זהב. חלומותיו למצוא זהב, התנגשו עם המציאות ולא התממשו. בחג המולד מזמין האב את בתו ג'אנט לבחור לה כוכב לחג המולד. במדבר הגדול אליו הגיעו פעם אחת לאחר שהאב פוטר ממקום עבודתו. הוא מזמין אותה לבחור כוכב במתנה.  לדבריו אנשים גרים בדירות מהודרות אבל באוויר מזוהם עד כדי כך שאינם יכולים לצפות בכוכבים וכך הוא צובע את חייהם והמקום המאולתר שבו בחר למגורים למשהו נחשק. זאת הייתה דרכם של ההורים לטעת בילדים אמונה שהם מיוחדים חכמים ולא שגרתיים. מה שעבד לעיתים קרובות.

 למרות כל הכשלים הבולטים לעין של ההורים, מצליחים הילדים כל אחד בדרכו לפתח את עצמו, להפוך את עצמו לעיתים למעין הורה בבית. משפחה זו מציבה בפנינו שאלות חשובות כמו מהי משפחה נורמלית? מהי שפיות ונורמטיביות? וגם את השאלות הגדולות מכולם בהיסטוריה מהי אהבה וחמלה?

דרך הצגת סיפור המשפחה ממרחק השנים בעיני הבת,יוצר לא אחת את הרושם שלמרות הקשיים שנבעו מהתנהגות ההורים יכלו הילדים למצוא שמחה לא אחת בחייהם. ממשחקים מאולתרים שמצאו בחוץ כדרכם של ילדים שחיים את ההווה. הם נאלצו להתבגר מוקדם מדי, להגן על עצמם ולהסוות את המצב הנורא שחוו בבית מאנשים אחרים.

סיפור חיים קשה ולא פשוט של משפחה אחת שנבע מבחירות שגויות  ומקלות דעת של הורים שלא לקחו אחריות על מעשיהם והתנהלו בחייהם תוך רצון להיות מיוחדים אפילו במחיר פגיעה של ילדיהם. הספר מעניק השראה ויכולת הצצה אינטימית לחייה של משפחה שהחיים לא היטיבו עמה ובכל זאת נצץ האור והתקווה האירה גם אותם.

ממליצה על קריאתו!