lonely as a poet on the walls of Jericho
Or the moon without the comfort of the stars
I am loathe to know it that a man without a soul
Is nothing but a split canopic jar" – קריידל אוף פילת'.

שם באנגלית: לא יודע אם יצא באנגלית, הסיפורים הם "MS. Found in a bottle", "The Assignation", "Morella", "Eleonora", "The Oval Portrait", "The Masque of the Red Death", "The Mystery Of Marie Roget", "The Murders in the Rue Morgue", "A Descent into the Maelstrom", "The Pit and the Pendulum", "The Black Cat", "The Oblong Box", "The Purloined Letter", "the Facts in the Case of M. Valdemar", "the Cask Of Amontillado" ו"hop frog".

הערה: יצא גם בתור הכרך הראשון של הקובץ "ספורים"/א.א.פו בשנת 1957 (ע"פ המהדורה השלישית), גם ע"י מחברות לספרות. הייתי כותב גם על שני הכרכים האחרים אבל המפץ הגדול!! שהרג את כל הדינוזאורים (זה בסדר, גם אני לא הבנתי את זה) יגרום לחור שחור שיטרוף את כל כדור הארץ ויטביע את הקרחונים (??) ובגלל זה מצאו הרבה חיות מתות בשוויץ (הם פשוט מנסים ליצור צ'ופקברה). דיליי, אה?

אם קראתם ביקורות קודמות שלי אני בטח לא צריך שאני בטח לא צריך לספר לכם כמה אני מתלהב מהסופר הזה... כתבתי כאן ביקורות של שני ספרים שלו עד עכשיו – "הרציחות ברחוב מורג ועוד סיפורים" 4 סיפורי מתח ובלשים, ו"הבור והמטוטלת", 4 סיפורים אימה שלו. הראשון די מקפח את הצד הרגשי שלו, השני חושף את הקורא רק לסיפורי אימה (עם מסתורין)... כדי לקבל מבט קצת יותר טוב על פו כנראה שצריך לקרוא את הקובץ המקיף ביותר שלו (בעברית), וזה מה שעשיתי.

בספר יש 5 תעלומות – "מעשי הרצח ברחוב מורג" (גופות אם וביתה נמצאות בחדר נעול), "תעלומת מרי רוז'ה" (שמבוסס על מקרה אמיתי של נערה יפה שגופתה נמצאה מרוטשת בחוף) ו"המכתב הגנוב" (על מכתב חשוב שנגנב מאישיות פוליטית גדולה והמשטרה לא מצליחה למצוא... למרות שברור לה מי הגנב), שלושת הסיפורים של אוגוסט דופין שהיו לסיפורי הבלשים הראשונים אי פעם, על פי הסדר, ו"כתב יד שנמצא בבקבוק" (על אדם שספינתו שקעה... והספינה המזורה שעלייה עלה) ו"התבה הארוכה" (האדם הנתקל בהתנהגות מוזרה של חברו על ספינה בלב הים).

אחריהם מגיע סיפור מצחיק, לצערי היחיד בקובץ, שנקרא "דלגדע" (על גמד שהמלך שבה וצחק עליו). לא יודע איך להגדיר את הסיפור, הוא לא אימה ואין לו הרבה עומק (עד כמה שאני זוכר) אבל הוא לא בדיוק סיפור ילדים למרות שיש לו קצת צורה של משל... בכל מקרה, הוא מעולה.

אחריהם מגיעים בספר 5 סיפורי אימה גותיים וקלאסיים – "מסווה המוות האדום" (הנסיך פרוספרו מארגן נשף מסכות בטירה שלו ומתעלם מהמגיפה שמשתוללת בארץ שלו), "הבור והמטוטלת" (על חייל המעונה במרתפי האינקוויזיציה הספרדית), "החתול השחור" (על בן אדם שמתעלל בחתול למרות שהוא אוהב אותו), "חבית האמונטלדו" (על נקמה מצמררת של בן אדם בחברו) ו"הצלם הסגלגל" (על אדם שמצייר את אשתו והאהבה ביניהם) למרות שבמחשבה שנייה לא כל כך יודע אם להחשיב אותו לאימה...

הסיפורים האחרים בספר הם שניים על רעיות מתות – "מורלה", שאפשר להחשיב אותו לאימה, ו"אלאונורה", סיפור רומנטי ומדהים.

השניים האחרונים שנשארו הם "ירידה אל המלשטרם" (על אדם שנקלע למערבולת נוראית), סיפור אימה שדי אהבתי, ו"העובדות במקרהו של מר ולדמר" (על אדם שיכול לתקשר גם אחרי המוות בגלל שהפנטו אותו לפני שהוא מת) שהרבה התלהבו ממנו (וחשבו שהוא אמיתי) אבל אותי הוא דווקא קצת שיעמם.

בשורה התחתונה אחרי כל החפירה הזאת – פו הוא סופר גדול ומשפיע, הסופר הכי טוב בתקופתו, ואני מאוד ממליץ על הספר שחושף אותנו לכמה צדדים שלו.

ולהוצאה עצמה (ופה אני מתייחס לכרך הראשון ב"ספורים") – כתב קצת קטן, לפעמים ציטוטים לא מתורגמים כשהם לא באנגלית, והייתי שמח אם הם היו מכותבים את תאריך היציאה של כל סיפור. והתרגום? כמו שכולם יודעים אהרן אמיר הוא מתרגם גרוע עם שפה נמוכה ודלה (ציני, אל תדאגו:-P, התרגום ענקי).

ובונוס קטן (כאילו לא חפרתי מספיק גם ככה), תעשו לעצמכם בחינה עצמית קטנה עם המילים מביאורי המילים בסוף הספר: אבְטִי, בִרְכִיָה, גַחֲמָה, גָשּוֹשּ, זַבָּרִית, כַּו, לַזְבֶזֶת, מִדְבָּךְ, מַזָה, מֶירַב, מפרש לואי, מִפְתַּח, סַפְנָה, סַק, סִקְלָה, עַוָק, עַלְעוֹל, קְלָנִית, קִמוֹרָה, קָרוּם, רַהַב, שַֹג, שְֹקִיטָן, שַֹרְכַּף, תָּלִיעִ.