"יתגדל ויתקדש שמה רבא
מהלך אימים
וזורע חרדה".

(זלי גורביץ / פסוק מפחיד עמ' 131)

זה לא רק ספר על קדיש. זו אנתולוגיה שמקבצת יחד אוסף של יצירות שמתכתבות עם התפילה הזאת.
יש כאן מכל וכל, יהודה עמיחי, ש"י עגנון, דבורה בארון,  עמוס קינן, לאה גולדברג, אבות ישורון ועוד ועוד.
האוסף יפה, מציג יצירות בלבד בלי פרשנות דתית, בעיקר טקסטים ומעט צילומים של תחריטים של משה גרשוני.
הבחירה ביצירות משקפת התייחסות רחבה לקדיש מהיבטים רוחנים, חברתיים הגדרת זהות פרטית ולאומית. יש כאן עושר יצירתי שמעיד על היחס בין דת לתרבות בחברה היהודית. האבל שעומד מול קהל, מקריא את המילים הכמעט מאגיות האלה והקולקטיב שמולו עונה אמן.
גם הטקסטים שנבחרו כאן חזקים, מחברים בין כוח החיים לפרידה:

"על מת אומרים, הלך אל עולמו
ואנחנו חיים והלכנו, את אל עולמי
ואני אל עולמך, על מתים אומרים קדיש
ואנחנו אומרים קדיש כל יום, קדיש בתפקיד
הלל ושבח ושמחה וכח ושיר אהבה
כי לא המתים יהללו יה.
קדיש כמו קידושין. הרי את, הרי אתה
הרי אנחנו, הרי העולם, הרי עולמנו".

(יהודה עמיחי עמ' 30)

העושר הלשוני והתרבותי גדול. היצירות שנבחרו עושות שימוש במילות התפילה, בסמליות שלה, רובם שומרים את ההקשר התרבותי כמו בסיפור של דבורה בארון - קדישה, פורסם לראשונה ב 1908 והוא עדיין חזק ונוגע על נערה שמבקשת לומר קדיש על סבה. או קטע יפה של ש"י עגנון מתוך תמול שלשום שנוגע באמירת קדיש על אם. ועוד ועוד סיפורים קצרים, שירים וקטעים מתוך סיפורים שנוגעים בתפילת הקדיש.
אין כאן הרגשה של קריאה עצובה, או סיפורי אבל. התחושה היא של קריאת טקסטים שמשלבים סיפורים עם יהדות והשקפת עולם, השילוב מוצלח ונוגע.
למילים יש כוח מאגי, מרגישים את זה בקריאת הסיפורים, את השפעת התפילה על הגיבורים, את המשמעות החזקה שלה, המיסטית, גם בלי להיות דתי זו אחת התפילות המוכרות, והספר מדגיש זאת היטב. יש משהו מאחד בתפילה הזו שנאמרת מול קהל אבלים, ובסוף התפילה ישנה אמירה לאומית שיוצאת מהאבל הפרטי:

"עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל ישראל
ואמרו אמן".