דודי ואומי הם שני אחים תאומים שהיה ביניהם קשר נדיר ויפה בעוצמתו. אומי נולד חירש וכתוצאה מכך מגיל צעיר מרגיש דודי האח השומע והחזק מבין השניים, צורך לגונן על אומי, לשמור עליו מפני בריונים בבית הספר שניסו ללעוג לו ולהציק. גם בבית שומר דודי על אחיו אומי מפני זעמה של האם. אימם אינה מקבלת את העובדה שאומי אינו שומע. דודי מתעמת איתה לעיתים קרובות והמריבות ביניהם נגמרות תמיד ברע.
האב יאיר מפשר ומרצה את האם כל הזמן.
סבתא גיטה אמם של אם התאומים, היא הסבתא האהובה שלהם, שטיפחה אותם פינקה וכינתה בשמות חיבה. סבתא הייתה מומחית גדולה לנפש האדם ולנפש אמא בפרט. שניהם היו קשורים אליה מאוד. אביהם של התאומים ניצב היה חסר עמוד שדרה מול האם שרודה בו ללא רחמים והופכת אותו כנוע ומתרפס.
במשך כל הילדות שלהם, טיפח דודי אהבה ומסירות כלפי אחיו החירש. אחיו התאום היה דומה לו בכל רק בהיר יותר. אומי ידע לצייר בצורה מדהימה ואילו דודי ניחן ביכולת של משחק מרשימה.
במשך כל הדרך שעברו השניים, לא תיאר לעצמו דודי את עוצמת הבגידה שחש כאשר אומי החליט להתנתק ממנו במפתיע ולצאת לטיול ברחבי העולם כשלצידו חברתו רוזטה.
"אומי בחר. אולי לא הכול, אבל הרבה יותר ממני, הוא בחר לא תמיד להתנחמד, הוא בחר לצייר את מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, גם אם זה נראה לאחרים מוזר ונלעג." (עמוד 110).
שתי מאהבות יש לו לדודי האחת נעמה עובדת סוציאלית אם לפעוטה לא מושכת ושמנה, דואגת ומפנקת והשנייה רלי החטובה היפיפייה אך אינה מסוגלת לתקשר כראוי מפנקת במיטה שני ניגודים שעוזרים לו לעבור את הימים הקשים ללא אומי שלו.
הזמן עובר ואימיילים מתחילים להגיע מאומי בתדירות לא גבוהה בהם הוא מודיע לדודי, על הטיולים שלו ועל הגרוע מכל שהוא מצליח לחיות ללא הצורך לחסות בצילו של דודי האח המגונן.
דודי כותב תסריט אישי משלו מעין סקיצה לספר: `החיים ללא אומי` בהם הוא מתעד את כל מה שקורה לו ללא אחיו האהוב. הוא משחזר את הילדות שלהם, מול הורים שאינם מסוגלים להתמודד עם ילד פגוע ואת האהבה והמסירות שלו האינסופית לאח שנולד לעולם של דממה.
"השפה שלנו התבססה על חיקויים קצרים ומדויקים של מצבים, פעולות ומטלות. בתרגומו המתוחכם של זאטוט בן שנה וחצי הוחלף `בוא לאכול` בתנועת יד חדה לכיוון פה פעור. שעות שלמות עקבתי בדריכות אחר אירועים שונים, שובר את הראש איך לתרגם אותם לתנועות." (עמוד 42).
דודי מתכונן לשחק בהצגה: `מחכים לגודו` בתפקיד לאקי מתוך מחזהו של בקט.
הוא אינו נרדם ללא ספר בחיקו: "אם אינני קורא לפני השינה אני נרדם רעב, כאילו לא אכלתי ארוחת ערב." (עמוד 216).
הימים עוברים על דודי בבלבול הוא אינו מוצא נחמה בחברותיו, גם הקשר עם הוריו נראה לו שהפך להיות טוב יותר כשהוא ואומי אינם בבית. דודי מרגיש כאילו חיכו הוריו להתבגרותם כדי לחיות את חייהם כראוי.
סבתא גיטה האהובה חולה מאוד לאחר שני אירועים מוחיים שעברה.
דודי מחליט לנסוע לבקר את אומי בארצות הברית, טיול שטומן בחובו המון נגיעות אישיות וכואבות מהעבר, טעם של בגידה מר ורצון לטשטש הכל אפילו במחיר של כבודו העצמי של דודי.
ספר נוגע ללב, על מסירות של אח שמוכן לגונן על אחיו התאום בכל מחיר. על נאמנות להורים, ולסבתא היקרה גיטה שטיפלה ודאגה לכל מחסורם של התאומים.
ספר על אישיותם של בני אדם, על אהבה, ועל נתינה ללא גבולות.
ספר שנוגע בנימים האישיים.
אהבתי מאוד ואני ממליצה עליו מאוד.
