מי שספרים קצרים נאים בעיניו, יתאהב בספרו החדש של מוסקוביץ'.
לא בגלל שהוא גדול, מפואר ונוצץ. ההיפך הוא הנכון: הוא קטן, מופנם ואפור. וזה סוד הקסם שלו.
הסיפור הקצרצר שכתוב בגב הספר למעשה מדגיש את מה שתיארתי:

ג'וני

הוא סגר את הדלת לאט.

"סרטן." אמר ביובש.

היא זינקה מהמיטה בבת-אחת. חולצת גבר לבנה מכופתרת ותחתונים.

"טוב," לחשה בעיניים בוערות "אז… צריך להתחיל לחיות."

הוא מזג ג'וני ווקר לשתי כוסיות קטנות.

"אני לא אוכל להתמודד עם זה." לחש.

היא הביטה בו. אחר כך בה. אחר כך לא הביטה.

"איך זה בלי הודעה מוקדמת, ככה פתאום, להתחיל לחיות?!"

על פי מילותיו של מוסקוביץ', לחיים יש זרימה משל עצמם. הם ציניים. קרים. ובו בעת מלטפים. מתגמלים ושווים כל רגע.
הוא מלהטת במינוחים. מדבר על בדידות משותפת. מדבר על מוות כעל דרך חיים ועל שיכחה כדרך לזכור.
אין חוקים. הכל מותר. כל כך מוכר, עד שנדמה לך שכתבו עליך. על המשפחה שלך. על השכנים שלך.
אבל עדיין אלה סיפורים קצרים. סופר קצרים. עוד לא התרומם וכבר נגמר.
אני אישית נורא נהנתי. על אף שלפעמים הרגשתי שהסיפורים נעים במעגלים והמילים קצת מכובסות.
בכל זאת לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד. החל מהסיפור הטוב ביותר בספר (לטעמי) "סיפור סבתא" ועד לסיפור על הבדידות האהובה.
הספר נמכר רק דרך האתר של ההוצאה לאור  -טרול - שהיא מיזם כתיבה עצמאי ואמיץ - שיהיה להם בהצלחה עם זה.

*****************************************************************************************************************************************

הציטוט הבא נמצא בתחילת הספר: "אף פעם לא הסיפור שאני רוצה לכתוב. תמיד סיפורים אחרים. תמיד מקומות, פנים, מקרים אחרים, רגשות, מחשבות, זכרונות אחרים. אף פעם לא הסיפור הזה. תמיד סיפור אחר" - נפתלי יבין, "מורה לשעות".
כל מי שאי פעם כתב סיפור, מכיר את ההרגשה הזו. תיאור מושלם של תסכול ספרותי.